קיומה של הטעה
נקודת המוצא לדיון בשאלת קיומה של הטעה היא בסעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן, לפיה "לא יעשה עוסק דבר – במעשה או במחדל, בכתב או בעל פה או בכל דרך אחרת לרבות לאחר מועד ההיתקשרות בעיסקה – העלול להטעות צרכן בכל ענין מהותי בעיסקה". הסעיף ממשיך ומפרט רשימה פתוחה של עניינים העולים כדי עניינים מהותיים בעיסקה, אשר הטעה ביחס אליהם תהווה הפרת החוק.
לאור האמור, ומאחר ועסקינן בעיסקאות מכר מרחוק, התניית אי עשיית שימוש במוצר כתנאי להחזרתו, כפי שהוא מופיע בתקנון המערערת, מהוה התניה אסורה על הוראות חוק הגנת הצרכן ולפיכך הנה בגדר הטעייה של הצרכן, וממילא אין מקום להתערב בהחלטת המשיבה בעיניין זה.
גביית דמי משלוח
סעיף 14 ה(ב) לחוק קובע כי בעת ביטול עסקה שלא עקב פגם או אי התאמה, רשאי העוסק לגבות מהצרכן דמי ביטול בשיעור שלא יעלה על 5% ממחיר הנכס נשוא העסקה, או 100 שקלים חדשים, לפי הנמוך מבניהם.
קרי, חיוב הצרכן בהוצאות דמי משלוח נכלל כבר תחת ההגדרה בחוק ל"דמי ביטול" ולכן לא ניתן להטיל עליו שוב חיוב בגין כך.
המערערת טוענת כי ציינה בתקנונה, ש"מובהר כי רק במקרה של ביטול עסקה שלא עקב פגם ו/או אי התאמה, לא יהא המשתמש זכאי להחזר בגין דמי המשלוח ששולמו על ידו (ככל ששולמו)", וכן ציינה באתר האנטרנט שלה, כי כל המשלוחים נעשים על ידי חברה חיצונית, על מנת שהלקוחות יידעו כי עלות המשלוח לא תוחזר להם במקרה של ביטול עסקה. המערערת מוסיפה, כי בפועל, לא גבתה מעולם את דמי המשלוח, גם במקרה של ביטול עסקה, וכי בעת ביצוע ביטול עסקה, השיבה ללקוח את מלוא הסכום, לרבות הסכום ששולם עבור דמי משלוח, כך שבפועל לא נעשתה כל הטעייה. כן טוענת המערערת כי הגדרת "מחיר הנכס" בסעיף 14ג(ו) לחוק, הנוגע לפרטים שיש לגלות לצרכן בעסקת מכר מרחוק, יפה ונכונה אך ורק בהתייחס לסעיף 14ג ולו בלבד, ולעומת זאת, בסעיף 14ה, המחוקק לא מצא לנכון להגדיר מחירו של הנכס, משום שסעיף זה הנוגע לביטול עסקה, עוסק בנקודת זמן שמחיר הנכס כבר שולם וידוע לכל, וכי "מכלל ההן אתה שומע את הלאו".
אני דוחה את פרשנותה זו של המערערת.
...
אשר על כן, אני סבורה כי הממונה שקל את השיקולים הנדרשים, פעל במקצועיות, ואיני מוצאת להחליף את שיקול דעתו ולקבוע כי עמדת המשיבה לוקה בחוסר סבירות המצדיקה התערבות בית המשפט, אפילו בבחינה רחבה מבחינת הסבירות הרגילה הנוהגת בערר מנהלי אחר.
אני מקבלת גם את טענת המשיבה לפיה שאלת תום הלב אינה רלבנטית, שכן ההחלטה נעשית על יסוד המסד העובדתי, ואין מקום לבחינת היסוד הנפשי בהקשר זה.
בשולי הדברים אציין, כי לא מצאתי ממש בטענת המערערת לנזק או לחסר ראייתי.
סוף דבר
מכל הנימוקים שלעיל, לא מצאתי כי יש מקום להתערב בהחלטת הממונה ואני מורה על דחיית הערעור.
