ביטול עיכוב יציאה מהארץ מוגבל באמצעים: דיני הגירה

ביום 6.2.13 הרשם קיבל את בקשתו, הכריז עליו "חייב מוגבל באמצעים" (סע' 69ג(א) לחוק ההוצאה לפועל התשכ"ז-1967 (להלן: "החוק ההוצל"פ"), קבע שמתנהלים נגדו שלושה תיקי הוצאה לפועל בהקף של 400,000 ₪ וכי במסגרת איחוד התיקים יש להטיל עליו הגבלות כדלקמן: עיכוב יציאה מהארץ עד ליום 31.12.2049, הגבלתו כלקוח מוגבל מיוחד עד ליום 6.2.18, והגבלה מלעשות שימוש בכרטיס חיוב בתוקף עד הודעה חדשה.

בכל מקרה, חוב המים מעולם לא בוטל ועובדיה נותר חייב לעירייה בגין נכס אחר 1,622,795 ₪ (1,250,810 ₪ חוב ארנונה ו-371,984 ₪ חוב מים, נספח ה לתצהיר מירב).

בית המשפט גם עשוי להיתחשב לצורך פסיקת פיצויים בנתונים שהובאו בפניו בדבר שמו הרע של הנפגע, אופיו, עברו ומעשיו, כאשר המטרה העיקרית של פסיקתם, בדומה לדיני הנזיקין הכלליים, היא השבת המצב לקדמותו, במובן זה שהנפגע יועמד במצב בו היה נתון אילמלא הפירסום.

...

העירייה טענה באופן כוללני שחלות עליה ההגנות הקבועות בחוק, אך דין טענתה להדחות: הגנת סע' 13(9) לחוק איננה עומדת לה, היות והעירייה לא הייתה חייבת לפרסם את ההגבלות על פי דין, או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך.

יישום האמור לעיל למקרה דנן מובילני למסקנה שלמרות שעומדת לעובדיה עילת תביעה לפי החוק נכון ליום הפרסום, יש לייחס משמעות רבתי לעובדה שארבעה חודשים בלבד מיום הטלת ההגבלות על ידי העירייה, עובדיה פנה לראש ההוצאה לפועל בבקשה לאיחוד תיקים בשל מכלול חובותיו בסדר גודל של 648,000 ₪ (נספח ד לתצהיר מירב).

סוף דבר אני מחייב את העירייה לשלם לעובדיה סך של 5,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל ובצירוף הוצאות משפט לרבות שכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪.

מונחות לפנינו שתי בקשות למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (עמ"ש 1261-11-15, סגן הנשיא י' שנלר, סגן הנשיא, ד"ר ק' ורדי ו-ח' ברנר), אשר ביטל את פסק דינו (החלקי) של בית המשפט לעינייני מישפחה בתל אביב יפו (תמ"ש 7266-02-14, כב' השופט י' שקד), שקבל את תביעת המבקשת בבע"מ 9773/16 נגד המשיב בבע"מ 9773/16 (להלן: האם ו-האב; להלן יחד: ההורים), והתיר לבנם המשותף (להלן: הבן או הקטין) להגר לארצות הברית, לבית האם ובן זוגה.

בין היתר, הוסכם, כי הבן יתחנך במוסדות הממלכתיים של מדינת ישראל, כי מרכז חייו יהיה בישראל, וכי יציאתו מן הארץ תעוכב עד הגיעו לגיל 18, בכפוף לתנאים שנקבעו בהסכם.

בית המשפט הוסיף כי במהלך הדיונים לפניו התרשם באופן בלתי אמצעי מבעלי הדין, וכי "ניכרה היתנהגותו התוקפנית של האב, ניסיונותיו לטרפד את עבודת המומחה וכן עירוב הקטין בסכסוך בין הוריו" נפסק, כי "לא ניתן להיתעלם מכך שלאב אין כל נכונות לשתף פעולה עם האם...". היתרשמות בית המשפט הייתה, אפוא, כי אם לא תאושר הגירת הבן, והוא יוותר במשמורת האב, לא רק שהאב לא יפעל לשמירת קשר תקין בין הבן לאם אלא שיפעל לניתוקו ממנה.

לעומת זאת, לדעת האם, חוות הדעת מטעם מכון שלם היא רשלנית, שטחית, ומסתמכת על זוית ראיה מוגבלת ומצומצמת.

לא ייפלא, אפוא, כי ההכרעה בבקשה להתיר את ההגירה – כהכרעה ביתר עינייני משמורת ילדים – משמעה הכרעה בדיני נפשות (עניין פלוני 2, פסקה 14).

...

ואולם, וגם זאת יש לציין, אף לאחר העברת כמעט מאה שאלות הבהרה הנוגעות לאותו חומר נוסף, מומחי מכון שלם נימקו את המסקנה אליה הגיעו.

מקובלת עליי העמדה כי שני ההורים הינם בעלי מסוגלות הורית, גם אם קיימים פערים מסויימים לטובת האם מבחינת יכולת הביטוי הרגשי ויכולתה להעניק חום ואהבה לקטין.

בסופו של יום, משאין מנוס אלא להגיע להכרעה, ומשאופציית חוות הדעת השלישית והמכריעה ירדה מעל הפרק, הגעתי למסקנה, כאמור, כי יש להותיר את המשמורת על הקטין בידי האב, תוך מעקב צמוד אחר התנהלותו ודרך טיפולו בקטין.

לאור כל האמור, אני מצטרף בהסכמה לחוות דעתו של חברי, לפיה לא נתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובכלל זה בתוצאה האופרטיבית אליה הגיע.

בנסיבות אלה אין מנוס אלא להורות על ביטול ההליך בשל ניצולו לרעה, ואני מורה על ביטול ההגבלות שהוטלו מכוחו, למעט צו עיכוב היציאה מהארץ, שיבוטל בעוד 60 ימים.

עצם המעבר בין הדינים – מפקודת פשיטת הרגל, להליך לפי חוק חידלות פרעון, אינה מבטלת את הילכות בית המשפט העליון, ואלה מחייבות, בשינויים המחויבים.

לא נעלם מעיני התיקון העקיף לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז – 1967 במסגרת חוק חידלות פרעון, לפיו לא יוכל עוד חייב לבקש שרשם ההוצאה לפועל יכריז עליו כחייב מוגבל באמצעים, כפי שהיה טרם כניסת חוק חידלות פרעון לתוקפו ביום 15.9.19.

...

בנסיבות אלה אין מנוס אלא להורות על ביטול ההליך בשל ניצולו לרעה, ואני מורה על ביטול ההגבלות שהוטלו מכוחו, למעט צו עיכוב היציאה מהארץ, שיבוטל בעוד 60 ימים.

על כן – אני קובע שתנאי לכניסת החייב להליך חדש, אם יבקש לעשות זאת, יהיה בהתאם לתקופות שנקבעו בהלכת אלקצאצי, היינו – בין שנה לשנה וחצי לפי שיקול דעתו של הממונה, ואם הממונה יסבור שהמדובר במקרה חמור עד שנתיים וחצי.

הידיעה כי הוא צפוי למשמורת עשויה להשפיע ביתר שאת על מערך שיקוליו של מסתנן העושה דרכו לישראל מטעמים של הגירה כלכלית (וכאמור, מקובל עליי כי חלק מבין המסתננים מבקשים להגיע דוקא לישראל מטעמים אלה; ראו עוד בפרשת אדם, בפיסקה 22 לחוות דעתי); והחשש מפני החזקה במשמורת – היינו: האמצעי הפוגעני שבחר המחוקק בסעיף 30א לחוק – אף עשוי לקבוע עבור מי שנמלט מסכנות הנשקפות לו בארץ מוצאו את יעד מסעו.

הוא חל בתחומי משפט רבים ושונים (ראו, למשל, בדיני העבודה: בג"ץ 8111/96 הסתדרות העובדים החדשה נ' התעשייה האוירית לישראל בע"מ, פ"ד נח(6) 481, 542 (2004) ("נראה לי שחלופת ההתפטרות, הגודעת את מקור פרנסתו של העובד, אינה יכולה להחשב כמאפשרת לו בחירה אמיתית. אכן, המציאות הכלכלית היא לא אחת כזו אשר שוללת אפשרות מעשית לבחור בחלופה זו"); ובדיני החוזים: ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מח(5) 705, 721 (1994) ("ומה תהא עוצמתה של כפייה כדי שנכיר בה כבת-פועל משפטי? המבחן המקובל לקביעת עוצמתו של הלחץ יימצא בתשובה לשאלה אם הייתה לצד התם חלופה מעשית וסבירה שלא להכנע לאותו לחץ"); בפלילים: עש"ם 4790/04‏ מדינת ישראל נ' בן חיים, פ"ד ס(1) 257, 268 (2005) ("תהא הדרך שבה בא לידי ביטוי יסוד 'ניצול המרות' אשר תהא – המשמעות היא תמיד אחת: השגת הסכמתו של הכפוף לבצוע המעשים שלא על פי רצונו האמתי אלא עקב שימוש לרעה ביחסי המרות"), וכן רע"פ 10141/09 בן חיים נ' מדינת ישראל, פסקה 27 (6.3.2012) ("ככלל בנסיבות בהן אדם נפגש עם שוטר המבקש לערוך חפוש על גופו, בכליו או בביתו [...] אותו אדם עשוי לסבור כי סרוב להסכים לבצוע החיפוש עלול להביא לעיכובו או למעצרו ולמצער לעורר חשד נגדו. הסכמה שניתנת בנסיבות אלה, שמשמעותה היא ויתור על הזכות החוקתית לפרטיות [...] איננה הסכמה מדעת; שכן היא אינה מבטאת בחירה אמיתית ואוטונומית של האזרח לוותר על זכויותיו"); בדיני הראיות: ע"פ 377/67 דהאן נ' מדינת ישראל, פ"ד כג(1) 197, 212 (1969) ("ההודאה הנדונה פסולה כעדות, מהטעם שהיא נסחטה באמצעים שהיה בהם משום הפעלת לחץ פסיכולוגי עד כדי לשלול את האפשרות שהיא נעשתה ברצון חפשי"); ובמשפט המנהלי: בג"ץ 3799/02 עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' אלוף פיקוד מרכז בצה"ל, פ"ד ס(3) 67, 81 (2006) ("בשל חוסר השויון בין הכוח התופס לבין התושב המקומי אין לצפות כי התושב המקומי יתנגד לבקשה להעביר אזהרה למי שמבקשים לעוצרו. אין לבסס נוהל על הסכמה כאשר ברבים מהמקרים זו לא תהא אמיתית").

בין תמרוץ לגיטימי (כגון תמריץ כספי) לעזיבת הארץ לבין הפעלת לחץ משמעותי ובלתי הוגן אשר שולל, הלכה למעשה, את יכולתם של שוהים בלתי חוקיים לבחור שלא לצאת מהארץ – עובר, איפוא, גבול דק. האמנם חוצה פרק ד' לחוק – על רקע שלילת החרות המובנית בו, שאינה מוגבלת בזמן, ועל רקע עניינים נוספים שעוד ידובר בהם בהמשך – גבול זה? אף שלא ראיתי כי ניתן לשלול על הסף את טענות העותרים במישור זה, לא מצאתי להכריע בעיניין משום שממילא לטעמי דינו של פרק ד' לחוק להפסל בשל כך שאין הוא עומד בדרישת המידתיות.

מדוע, אם כן, בוחרים חבריי לבטל את סעיף 30א לחוק, במקום לפרשו באופן סביר, תוך מתן מענה לקושי החוקתי עליו הם הצביעו? יצוין, כי פיתרון המעניק פרשנות סבירה לחוק העוסק בתקופת החזקה, תחת ביטולו של החוק, ננקט על ידי בית המשפט העליון בארצות הברית בעיניין Zadvydas v. Davis, 533 U.S. 678, 701 (2001), המאוזכר על ידי חברי השופט פוגלמן בפסקה 74 לחוות דעתו.

...

בהמשך לגישתי שהוצגה לעיל, אני סבור כי פרשנות המקיימת את החוק – עדיפה על ביטולו.

להבנתי, קריאה הוגנת של סעיפי תואמת את עמדת המדינה ומאפשרת עריכת ביקורת מעין זו. ברם אפילו אם נניח שהפרשנות נוטה יותר לזו שהציע חברי השופט פוגלמן (ואינני סבור כך), עדיין אני סבור כי על מנת לשמור על הכלל שאין לבטל חוקים – מוטב לאמץ את הפרשנות שהציע הנשיא לחוק.

סוף דבר בבוא בית המשפט העליון של מדינת ישראל לדון בסוגית המסתננים, לא ניתן להתעלם מהמשמעות של היותה מדינה יהודית ודמוקרטית על פי ההגדרה בחוק היסוד.

העירעור מעלה שאלות מתחום דיני ההוצאה לפועל, במיוחד לגבי הקשר בין איחוד תיקים לבין הכרזתו של חייב כמוגבל באמצעים.

כך, יש באפשרותו לעכב את יציאתו של החייב מן הארץ; להכריז עליו כלקוח מוגבל מיוחד (ראו סעיף 3ג לחוק שיקים ללא כסוי, התשמ"א-1981); ולהגבילו מעשיית שימוש בכרטיס חיוב, כהגדרתו בחוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו-1986 (הכוונה היא, בין היתר, לכרטיסי אשראי ולכרטיסים המשמשים למשיכת מזומנים).

סעיף זה מאמץ, לעניין ביטול צו איחוד, את הטעמים בגינם רשאי ראש ההוצאה לפועל לדחות בקשה לאיחוד תיקים, כאמור בסעיף 74י. כזכור, קובעת הסיפא של סעיף 69ו(א) כך: "ניפתח נגד החייב תיק נוסף לאחר שהוכרז כמוגבל באמצעים, יצורף התיק לצוו האיחוד". מלשונה של סיפא זו עולה לכאורה, כי לראש ההוצאה לפועל אין כל שיקול דעת, ועליו לצרף את התיק הנוסף לצוו האיחוד.

...

בחיפה מיום 8.5.01 בבר"ע 3042/01 שניתן על ידי כבוד השופט ס' ג'ובראן תאריך הישיבה: יב' בשבט תשס"ג (15.1.03) בשם המערערת: עו"ד נפתלי נשר בשם המשיב: אין התייצבות ][]פסק-דין ]השופט א' גרוניס: לפנינו ערעור, לאחר קבלת רשות, על פסק דין של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ס' ג'ובראן), בו נדחה ערעורה של המערערת על החלטתו של ראש ההוצאה לפועל (ק' מסבאח).

ביום 8.5.01 נעתר בית המשפט לבקשת רשות הערעור, דן בבקשה כבערעור ופסק כי יש לדחות את הערעור.

מצינו, כי פרשנות ראויה מובילה למסקנה שיש בסמכותו של ראש ההוצאה לפועל להימנע ממתן צו לאיחוד תיקיו של חייב מוגבל באמצעים, וכן לבטל או לשנות צו זה לאחר שניתן, אם אין החייב עומד בדרישות ההתנהגותיות הקבועות בחוק ביחס לאיחוד תיקים.

סוף דבר המסקנה אשר עולה מדיוננו היא זו: חייב אשר תלויים ועומדים נגדו מספר תיקי הוצאה לפועל, ויש ביכולתו לפרוע את חובותיו בכל התיקים הללו תוך פרקי הזמן המירביים, יהא זכאי לאיחוד תיקים.