יחד עם זאת, ניתנה למערער האפשרות להגיש בקשה לעיון חוזר, בשל שינוי נסיבות הנובע מעצם חלוף הזמן או אם תהיה בפיו הצעה לסילוק החוב.
בהקשר זה יפים דבריו של בית המשפט העליון בהחלטתו השנייה, כי:
"לכל האמור יש להוסיף את הקביעות הרבות בעיניין היתנהלות המבקש במסגרת הליך ההוצאה לפועל, בגדרה הוא שומר על עמימות ביחס לנכסיו ולא עושה כל מאמץ לפרעון חובו למשיבות. היתנהלות זו של המבקש גם היא מהוה שיקול בדחיית הבקשה. משכך, נראה כי בידי המבקש דרכי פעולה רבות לקדם את ביטול ההגבלות על יציאתו מהארץ, ובראשן שתוף פעולה עם רשם ההוצאה לפועל ומסירת מידע קונקריטי וברור בעיניין נכסיו".
לאור האמור, בצדק קבעה כב' הרשמת כפרי, כי הנטל מוטל על המערער להוכיח כי אינו בעל יכולת לפרוע חובו, וכי אינו מישתמט מתשלום חובותיו.
כב' הרשמת כפרי, אשר התרשמה מעדות המערער בדיון מיום 18/02/2020, נימקה ארוכות הכרעתה באשר להמשך היתנהלותו של המערער במסגרת תיקי ההוצאה לפועל, וסיכמה קביעתה באומרה כי:
"מחקירת החייב שוכנעתי, כפי שנקבע בהחלטות קודמות, כי לחייב יש יכולת לשלם חובותיו בישראל אולם החייב מישתמט מלעשות כן, וזאת לאורך שנים. החייב אינו מספק מידע קונקריטי ומדויק אודות הכספים שגזל מהזוכות, נכסיו, עיסוקיו ומקורות המימון שלו ואינו נוהג בשקיפות. החייב לא הפקיד ולו שקל יחיד לאורך למעלה מ- 10 שנים, בתיקים של מיליוני ₪. החייב שומר על עמימות מוחלטת ביחס למקורות הכספיים מהם חי מזה למעלה מ- 9 שנים מאז שיחרורו מהכלא, ובפרט ממועד ההחלטה השנייה. המשך היתנהלות החייב בחוסר שקיפות ועמימות כמפורט לעיל, גם כעת, ולאחר שהובהר לחייב בהחלטתי מיום 02.2.20 כי יש שינוי נסיבות המצדיק בחינת התנאים מחדש, מלמד על חוסר רצונו המוחלט של החייב לשתף פעולה לחשוף את מלוא המידע האמתי בעניינינו, ולשלם את חובותיו לזוכות ולו באופן חלקי. החייב, בחקירה לפני, עשה כל שבאפשרותו על מנת לשמור על עמימות מוחלטת בעיניין הכספים שגזל, מקורות המימון שלו, יכולת ההישתכרות שלו והקיום היומיומי. החייב לא הראה כל כוונה מעשית להתחיל ולשלם את חובותיו לזוכות, וזאת לאורך שנים".
עינינו הרואות, המערער עד היום ממשיך בהתנהלותו השיטתית והמתוכננת להיתחמק מתשלום חובו.
עם זאת, בהחלטת העליון הראשונה, כב' השופט זילברטל, ציין מפורשות, כי:
"אמנם, בית משפט זה טרם אמר את דברו בעיניין הטלת הגבלה על תושבי חוץ בדרך של עיכוב יציאה מהארץ, מכוח סעיף 66א לחוק, סוגיה בעלת חשיבות רבה הנוגעת לאיזון הראוי בין זכויותיהם החוקתיות של הצדדים – הן חייבים והן זוכים – בהליכי הוצאה לפועל. מדובר בשאלה כבדת משקל הראויה לדיון בבית משפט זה לפי אמות המידה למתן רשות ערעור ב"גילגול רביעי" (ראו: רע"א 2226/14 נגר נ' בנק הפועלים בע"מ - משכן, פסקה 8 (29.10.2014), והאסמכתאות הנזכרות שם; רע"א 9885/06 שלטי הגליל מ.ס (1996) בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פסקה ד' (18.3.2007)).
...
בית המשפט העליון ממשיך ומחדד קביעותיו, בזו הלשון:
"בענייננו, נקודת המוצא היא כי המבקש הוכרז כבר לפני זמן רב כבעל יכולת המשתמט מחובותיו, וזאת בהתאם לקריטריונים הקבועים בחוק לשם הכרזה כאמור. לכך יש להוסיף כי בהחלטתו השנייה של הרשם צוין עוד כי המבקש פרע חובות אחרים בתקופת שהותו בישראל מאז שחרורו מהמאסר, וגם בכך יש ללמד על כך שהמבקש מחזיק בנכסים בישראל. בנסיבות אלה, ובהתאם לכל האמור לעיל, לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטת הרשם בעניינו של המבקש. ניכר כי המבקש הוא בעל יכולת לפרוע את חובו בישראל, וכי הותרתו בישראל עשויה להוביל לסילוק החוב על-ידו. משכך, עניינו אכן בא בגדר המקרים המיוחדים שבהם ניתן לעכב יציאתו של חייב תושב חוץ מישראל לפי סעיף 14(א) לחוק, אשר כאמור, מוסדרים באופן מפורש בסעיף 66א לחוק.
לסיכום, מצאתי כי אין מקום להתערב בקביעות כב' הרשמת כפרי בהקשר זה, וביתר שאת, בהחמרת התנאים לביטול ההגבלה, שהם בעצם התנאים שהוטלו בהחלטת ההגבלה הראשונה.
אולם משמצאתי כי טענות אלו נדונו והוכרעו בהליכים הקודמים, הגעתי למסקנה כי אין מקום להידרש אליהן בשנית.
סוף דבר
לאור המקובץ לעיל, דין הערעור להידחות.
