ביטול נישואין על ידי בית המשפט לענייני משפחה

נציג היועץ המשפטי לממשלה במשרד האפוטרופוס הכללי, שהיה משיב לבקשה לביטול פסק הדין הראשון, ציין בתגובתו כי אם אכן האלמנה סובלת מפיגור שיכלי אזי הסכמתה לשיפוט בית הדין אינה תקפה שכן היא זקוקה לאפוטרופוס שימונה על ידי בית המשפט לעינייני מישפחה.

בשורה התחתונה נדחתה הטענה כי יש לראות באלמנה פסולת דין ונקבע כי לא נפל פגם בהסכמתה לסמכות של בית הדין ולהסכם הראשון, במיוחד לאור העובדה ששני אחיה ליוו אותה בהליכים ושמשו "אפוטרופסים למעשה". בית הדין האיזורי דחה את תביעת העותרים להורות על בטלות הנישואין וניתח בהרחבה את השאלה אם האלמנה קופחה.

...

בית הדין רשאי היה אפוא להגיע למסקנה כי העותרים אינם רשאים לחזור בהם מהסכמתם זו (הגם שהאלמנה, באמצעות אחיה, ניסתה לחזור בה מהסכמתה).

גם אם שגה בית הדין במסקנה זו – ואני רחוק מלקבוע זאת – הרי שבית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בית הדין הרבני, כפי שהוזכר אין ספור פעמים בפסיקה (ראו, כדוגמה אחת מני רבות, בג"ץ 9261/16 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים, והאסמכתאות שם (30.3.2017)).

אשר על כן העתירה נדחית בזה.

טענות המבקשת המבקשת ילידת 1979, נשואה למשיב וביום 03.12.17 מונתה על ידי בית המשפט לעינייני מישפחה כאפוטרופסית על גופו, רכושו ונכסיו.

ראשית ובטרם דיון לגופו של עניין אסיר מדרכי הטענה המקדמית של המשיב 3 במסגרתה ביקש לסלק את התביעה על הסף בטענה כי הבקשה לביטול ערבויות נדונה והוכרעה על ידי בית המשפט לעינייני מישפחה במסגרת תיק המשפחה הנ"ל. על אף שהמשיב 3 זנח טענה זו בסיכומיו, אציין כי עיון בפסק הדין שניתן ביום 04.10.18 בתיק המשפחה (נספח 5 לתצהיר המבקשת), מלמד שבפסק הדין היתייחס לבקשת המבקשת להכרזה על המשיב כפסול דין בלבד הכרזה שתקפה מיום הינתנה בלבד ולא ניתנה בו כל החלטה בעיניין הבקשה לביטול הערבויות, לאחר שהמבקשת חזרה בה מסעד זה. מכאן, דין טענתו המקדמית של המשיב 3 לסילוק התביעה על הסף להדחות.

...

סיכום נוכח כל האמור לעיל, המסקנה כי יש להורות על דחיית טענות המבקשת לפיהן הערבויות נשוא התובענה, עליהם חתם המשיב להבטחת פירעון תשלום השיקים שניתנו לטובת המשיב 3 בטלות או ניתנת לביטול.

בהתייחס למשיבים 4-5, הרי שאין בידי ליתן פסק דין כנגדם, ושורת הצדק מחייבת מסקנה זו. הפלוגתות שנדונו ונקבעו במסגרת ההליך דנן, מחייבות גם בהתדיינות כנגד משיבים אלו ולנוכח קביעותי נשוא פסק דין זה, הרי שהסעד אשר התבקש אף ביחס למשיבים 4-5 נדחה, בהינתן כי מתן הסעד כנגדם סותר ממצאים ופלוגתות אלו שנידונו והוכרעו לאחר ניהול משפט ההוכחות במלואו.

סוף דבר לאור האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה.

יש להתפלא על הפניה זו. פסק הדין הנ"ל דן באופן שבו היה ויתור מפורש על הכתובה במסגרת הסכם יחסי ממון קדם נישואין, אשר הוגש על ידי הצדדים לאישור בית המשפט לעינייני מישפחה לאחר הנישואין.

לפיכך תבע לחייבה לעבור עמו לחו"ל. כנגדו, טענה האישה כי מעולם לא הוסכם ביניהם להתגורר בחו"ל. בין הוכחותיה, הוגש לביה"ד שטר הכתובה מנשואי הצדדים, בו נכתב: "והדירה בארץ ישראל".הגר"א גולדשמידט זצ"ל קובע כי במקום שקיימת סתירה בין דברי הנוסח הרגיל ובין תנאי מפורש, אין בכח דברי הנוסח לבטל את התנאי המפורש ולעוקרו, כי למען יישוב הסתירה אנו תופסים כי לא התכוון שדברי הנוסח יחייבו אותו, ולא אמרם או כתבם אלא מפני הנוהג הרגיל ל'שופרא דשטרא בעלמא'".בדבריו הוא מביא ראיה מתשובת הרא"ש, וז"ל העזר משפט (שם):"כבר נפסקה, לכאורה, שאלה כגון זו שלפנינו, בתשובות הרא"ש, הפוסק בכלל ל"ג סימן ב': וששאלת, רחל תובעת מראובן לקיים מה שקיבל עליו בשטר הכתובה שאר כסות ועונה, ושלא יוציאנה ממדינה למדינה... הינה ראיתי... שטוען שהתנה... תבא לדור במקומו, ולא רצה לישא אותה כי אם בתנאי זה, והיא הודית בתנאי זה, אלא שאומרת שאחר התנאי קבל על עצמו אחריות - כתובה... היינו שכתוב בכתובה שלא יוציאנה ממדינה זו שלא מדעתה. ובאחריות כתובה נמחל התנאי הראשון. ואומר אני שלא נמחל התנאי הראשון, כי הכתובה כתבה כמו שרגילין לכתוב כל הכתובות בארץ הזאת.... ונפסקה הלכה זו בטור שולחן - הערוך (אבן העזר סימן ע"ה), ועיין בפרישה שם המסביר הלכה זו: כי לא נכתב אלא לשופרא דשטרא בעלמא. הרי מפורש כי דברים בשטר הכתובה הנכתבים דרך שיגרא בנוסח הרגיל במקום, אינם אלא לשופרא דשטרא בעלמא, ואינם מחייבים כלל". ועיין בדבריו שהבהיר כי הדברים אמורים במקום בו היתה התנאה מפורשת הסותרת את הנוסח הרגיל, משא"כ במקום בו אין התנאה מפורשת הסותרת את דברי הנוסח הרגיל, עיי"ש.חככתי בדעתי שמא יש לדמות הדבר אף לנדון דידן בו ישנם שני שטרות הבאים להסדיר את יחסי הממון של הצדדים עם תחילת נישואיהם, הכתובה והסכם הממון, כאשר בכתובה מופיע מפורש לפיו הבעל מתחייב לשלם לאישתו עיקר כתובה ותוספת כתובה, ואילו בהסכם הממון נאמר כי לא יהיו לאישה תביעות על הבעל או רכושו.

...

בשתי הדרכים דלעיל המסקנה תהיה שלתובעת מגיעה כתובה, אך לא תוכל לגבות זאת מהדירה ברח' [פ'].

דעתי אם כן, כאמור בסוף דברי, כי לא מצאנו כל עילה שתפסיד האלמנה את כתובתה.

אברהם צבי גאופטמן - דיין מסקנה לאור האמור לעיל, ביה"ד פוסק כי האשה זכאית לגבות כתובתה ע"ס 180,000 ₪.

ואילו בית המשפט קמא הגיע למסקנה, שאין בידי לקבלה, בדבר בטלות הצוואה, מתוך שהדריך עצמו על אומד דעת המנוח מנסיבות חיצוניות לצוואה ובמנותק מהוראות הצוואה עצמה.

הוראות החוק הקיימות בישראל כיום – אינן כוללות הוראות בדבר בטלות צוואה בנסיבות בהן המצווה לא נקט בפעולה אקטיבית לביטולה, בשונה ממדינות אחרות בהן קיימות הוראות בדבר בטלות צוואה בקרות אירועים המצדיקים זאת כגון נישואין, גירושין או הולדת ילד (מדינות רבות בארה"ב, אנגליה ואיטליה).

סבורני כי בצדק נדחו עילות אלה על ידי בית המשפט לעינייני מישפחה.

...

32 נוכח כל המתואר לעיל באריכות, נחה דעתי כי הצוואה בכתב יד מיום 20.06.1986 שערך המנוח נוכח נסיבות מיוחדות במקום עבודתו ואשר נשמרה בקלסר מרובה מסמכים ובמקום לא נניש, נשתכחה מליבו של המנוח.

סבורני כי שינוי הנסיבות המהותי האמור, חידוש הקשר עם בנו לרבות הולדת הנכדים אשר היו אהבתו ומקור גאוותו של המנוח, התנהלות המנוח ור. עם המתנגד והנכדים, העובדה כי המנוח לא אמר דבר על הצוואה לאיש, ההענקות הכספיות בחיי המנוח לבנו, שינוי המוטבים בקופת גמל, צוואתה של ר. משנת 1997 , המקום בו נמצאה הצוואה שבנדון ונסיבות הימצאה יחד עם יתר העדויות והראיות – מעידים כי הצוואה שבנדון נשתכחה מליבו של המנוח, כי היא איננה משקפת את רצון המנוח וכי הוא לא ייחס לה משמעות משפטית קונקלוסיבית של "צוואה". נראה כי אומד דעתו של המנוח לעת פטירה, היה כי יורשו על פי דין (המתנגד) יירש את עזבונו ולא אחיו.

עוד נראה כי המנוח לא העניק לצוואה שבנדון משמעות משפטית "סופית" על פיה יישק דבר; מהנסיבות והעדויות שהונחו בפניי נחה דעתי כי שמירת הצוואה בתוך הקלסר בחדר העבודה היתה בעלת משמעו סנטימנטלית, שמירת הסדר ותיעוד מסמכים שנים אחורה ולא תיקוף משפטי להוראות הצוואה וכוונה אמיתי כי .

לפי האמור בפסק הדין בתמ"ש 211090/96 מיום 22.9.1999 שניתן על ידי בית המשפט לעניני מישפחה במחוזות תל אביב והמרכז (נספח א' להודעת העירעור, להלן: "פסק הדין משנת 1999"), הנושה והיחיד נישאו בשנת 1983.

לאור חשיבות הדברים לענייננו אביאם במלואם: "לקבל את ערעורה של המערערת בנוגע לקביעת בית משפט קמא באשר לפקיעת חיובו של המשיב במזונותיה על פי הסכם הממון וממילא לבטל גם את קביעתו, בסעיף 90 לפסק הדין, שמחייב את המערערת לשלם או להשיב למשיב מחצית תשלומי משכנתא שפרע מיום הגיע אחרון ילדי הצדדים לבגרות. החיוב של המשיב בתשלומי משכנתא יבוטל מיום הגשת תביעת המערערת לפירוק שתוף – 14.5.17." (ההדגשה לא במקור – מ"ש) יוצא אם כן שהחיוב במזונות נותר על כנו, ולא נקבע כלל, בין על ידי רשמת ההוצל"פ ובין על ידי בית המשפט המחוזי, שהחיוב פקע במועד כזה או אחר.

...

מכך עולה המסקנה שהנאמנת אכן נמנעה מלהעביר את המסמכים לידיעת היחיד, לצורך השגתו, כנדרש, בטרם הכריעה בתביעת החוב ומכל מקום לא הוכח אחרת כאמור.

אף טענה זו אין בידי לקבל.

יתרה מכך, גם במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי לא העלה היחיד טענות נגד היתרה בתיק ההוצל"פ, כפי שציין אף בית המשפט שם. בשולי הדברים יוער כי מאחר וענייננו בחוב מזונות, שהוא חוב בדין קדימה, לא חלה עליו הוראת סעיף 235(ג), שקובעת שאין לכלול ריבית פיגורים בחובות כלליים, אף שזו מחושבת במסגרת יתרת התיק בהוצל"פ, ולכן אין מניעה לבסס את גובה החוב על היתרה בתיק ההוצל"פ. הכרעה סוף דבר, הערעור נדחה.