לטענת ב"כ המבקשת, החלטה זו נוגדת את סעיף 33 לחוק הגנת הדייר; שגה בית משפט קמא עת קבע כי סוגיית רכישת נכס חלופי הנה סוגיה שצריך לידון בה במסגרת הליכי הכנוס, מדובר בדירה שלא יכולה להמכר אלא כתפוסה ואין טעם למכור דירה של אשה מבוגרת בעבור חוב בגובה של 250,000 ₪ בלבד.
וכפי שנכתב בעיניין כובשי:
"סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, אשר נחקק בשנת 1951, בא לאויר העולם על רקע תקופה של קליטה מסיבית של עלייה למדינת ישראל, שלוותה במצוקת דיור חמורה, ומתוך מטרה סוציאלית להגן על נחשולי העולים מפני מצב שבו מחסור כלכלי יותירם ללא קורת גג [...]. במסגרת זו, ניתנה הגנה לשוכרי דירות מפני פינוי במצב שבו לא עלה בידיהם לשלם את מלוא גובה דמי השכירות, וכן לבעלי בתים שנקלעו לחובות ועמדו בפני הליכי מימוש של נכסיהם [...]. הגנה אחרונה זו מצאה את ביטויה הרחב והגורף בסעיף 33 האמור, שבמסגרתו, בין היתר, אין לפנות חייב המחזיק בנכס שבבעלותו או בחכירתו, ולא את שותפו לבעלות או לחכירה המחזיק בנכס, גם אם החייב אינו פורע את חובו והנכס נמכר בהוצאה לפועל או בהליכי פשיטת רגל. תחת זאת, יהפוך בעל הנכס הנמכר בהליכים מעין אלה לדייר של הבעלים החדש שירכוש אותו. השנים חלפו, השתנו העיתים, ועמן חלו תמורות במציאות החברתית-הכלכלית אשר הביאו בהדרגה את מצב החרום בנושא הדיור לכלל סיום, עד כי כיום לא קיים עוד, ככלל, קושי למצוא דירת מגורים כבעבר [...]. במקביל, נרשם שינוי תפיסתי ביחס לאיזון הראוי שבין ההגנה על קניינם של הנושים המבקשים לפרוע את חובם לבין השאיפה להבטיח קורת גג לחייבים [...]. חרף כך, ולמרות המגמה המסתמנת בחקיקה ובפסיקה, להצר את גבולותיה של הדיירות המוגנת ולפרש את הסעיף על דרך הצמצום [...] נימנע המחוקק מלבטל את סעיף 33 [...]". [ההדגשות אינן במקור – א.א.].
...
בתמצית אומר כי פסק דינו של בית משפט קמא סקר את טענות הצדדים והגיע לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות בשל שישה טעמים, אותם מנה.
לאחר שבחנתי לעומק את פסק דינו של בית משפט קמא, את החלטת ההוצל"פ, את בקשת רשות הערעור ואת תשובת המשיב על נספחיהם, באתי לכלל מסקנה כי בהתאם להוראת תקנות 138(א)(2) ו-(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן: "התקנות"), דין הערעור להידחות.
בית משפט קמא הגיע למסקנה כי החלטת ההוצל"פ המורה על מינוי כונס הנכסים הינה החלטה מידתית.
ראו לעניין זה בהרחבה סעיף 6 לפסק דינו של בית משפט קמא, כדלקמן:
"6. שלישית, ס' 33 לחוק הגנת הדייר קובע כי במקרה שלפנינו הדירה תימכר כתפוסה. הוראה זו אינה מונעת מכירת הדירה בהליכי כינוס נכסים בהוצל"פ. כב' הרשם התייחס למגורי המערערת בדירה בס' 7 של ההחלטה נשוא הערעור כאשר הורה כי הדירה לא תימכר והמערערת לא תפונה מהדירה בטרם יוכח לו כי יש למערערת מקום מגורים סביר או יכולת כלכלית לממנו או הועמד לה דיור חלוף. כך גם נקבע בהלכת כובשי המצוטטת בס' 5 של הודעת הערעור. כפי שעולה מהפסיקה אליה הפנתה ב"כ המשיב, המגמה הינה ליתן פרשנות מצמצמת להוראת ס' 33 לחוק הגנת הדייר ולעשות הבחנה בין החייבים המופנים השונים בהתאם לשווי דירתם וליכולתם לממן סידור חלוף. לפי החומר שלפני, המערערת תוכל לרכוש דירה חלופית המתאימה למגוריה בסכום שיישאר לאחר מכר הדירה, פרעון החוב למשיב והחזרת יתרת חוב המשכנתא לבנק למשכנתאות. מכל מקום, ענין זה מקומו להידון במסגרת הליכי הכינוס, ואין בו כדי להצדיק התערבות של ערכאת הערעור בהחלטה למנות כונסת נכסים".
בעניין טענת המערערת כי החלטת בית משפט קמא תגרום לה עיוות דין חמור ביחס לזכויותיה, סבורני כי טענה זו אינה נכונה נוכח העובדה שהליך כינוס הנכסים אמור להתבצע בפיקוח "עקב בצד אגודל", תוך שמירה על זכויות המערערת (כפי שצוין בסעיף 7 להחלטת ההוצל"פ) ובפיקוחו של רשם ההוצל"פ לפני ביצוע של כל פעולה, שכן:
"הכלל הבסיסי הוא שמכירת מקרקעין בהוצאה לפועל צריכה להתבצע בזהירות רבה, כדי שלא לפגוע באורח בלתי הפיך ברכושו של החייב. ונכון יהיה לנקוט בכל ההליכים מתוך הקפדה מרבית על מילוי הוראותיו של הרשם. מקום שיש בו כונס נכסים עליו להקפיד על מילוי כל ההוראות כדי שלא יישאר ספק באשר לתקינות ההליכים וכשרותם החוקית. יש לוודא כי נפתחו ערוצים מתאימים דרכם תינתן לחייב אפשרות סבירה לעקוב אחר כל הפעולות שקדמו לעצם המכירה ולאישורה. אפשרות סבירה שניתנת לייב לטעון את טענותיו, בין אם מומשה על ידי החייב ובין אם לא מומשה, מעמידה את הליכי המכירה בכשרותם. ואם אין בהם פגם שורשי, נוצר בסיס ראוי לאישורם" (ראו דוד בר אופיר, הוצאה לפועל-הליכים והלכות (מהדורה שביעית), 2005, עמ' 669-670).
סוף דבר, הערעור נדחה.
