ביטול כתבי אישום בגין בנייה ללא היתר לאחר תיקון 116 לחוק התכנון והבנייה

רקע בתאריך 7.5.19 הוגש כנגד הנאשמים (בני זוג – ר.ס.מ) כתב אישום המייחס להם עבירה של בניה ללא היתר לפי סעיפים 204 ו- 208 לחוק התיכנון והבניה, תשכ"ה-1965 בנוסחו לפי תיקון מס' 116 ולפי סעיף 243 (ב) ו – (ג) לאחר התיקון (להלן: "חוק התיכנון והבניה").

על פי ההלכה הפסוקה, על מנת להכריע בבקשה לביטול כתב אישום בשל אכיפה בררנית, על בית המשפט לבחון את אופן היתנהלותה של המאשימה כלפי מי הנחשבים "שוים" בנתוניהם הרלבאנטיים לנאשם המעלה את הבקשה (ר' ע"פ 6328/12 מדינת ישראל נ' פולדי פרץ).

...

עם זאת, מכיוון שבאף אחד משלושת המקרים דלעיל, לא מצאתי התייחסות לנימוק עליו מסתמכת המאשימה במקרה שלפני - דהיינו כי כשמדובר ב"קרקע מוגנת" (הכוונה ככל הנראה לסוגי הקרקעות המפורטים בסעיף 243(א) לחוק התכנון והבניה) – ר.ס.מ), לא ניתן להעביר את התיק להליך של "הסדר מותנה", שעה שגם בהם מדובר היה בקרקעות המפורטות באותו סעיף 243(א) שבו מואשמים גם הנאשמים שלפני, אני סבורה כי על המאשימה לנהוג במקרה כזה כפי שהיה עליה לנהוג לו נדרשה לחשוף את נימוקיה לסגירת תיק דומה.

" את הסייג הזה ניסח כב' השופט מודריק בסופו של דבר כך: "גילוי כאמור, בהליך פלילי, יהיה אפשרי רק במקום שהמידע הוא בגדר

סוף דבר ומפני כל נטעמים שפורטו לעיל, אני מורה למאשימה לפרט בפני ב"כ הנאשמים את השיקולים שהביאוה להעברת שלושת התיקים הנ"ל להליך של "הסדר מותנה" כמפורט בסיפת סעיף 14( ד') בהחלטתי לעיל.

בפניי בקשות מטעם הנאשמים לביטול כתב האישום מטעמים של הגנה מן הצדק, בהתאם לסעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי, [נוסח משולב], תשמ"ב- 1982 (להלן: "חסד"פ"), אי מסירת גרסה, אי הצעת הסדר מותנה, העידר שימוע ומניעים פסולים בהחלטות המאשימה להגשת כתב האישום.

כתב האישום ורקע כנגד הנאשמים הוגש ביום 8.10.18 כתב אישום המייחס להם עבירות של אי קיום צו, עבירה לפי סעיף 246 לחוק התיכנון והבניה, התשכ"ה – 1965, בנוסחו לאחר תיקון 116 (להלן: "החוק") ושימוש אסור, עבירה לפי סעיפים 243 (ה) ו- 243(ו) לחוק.

במהלך שנת 2011 נמצא, כי בוצעו עבודות בניה אסורה, תוספת בניה ללא היתר ובסטייה מהיתר על ידי הוספת חדרים מתחת למבנה, שנועד להיות בהתאם להיתר, ללא חלל תחתון וחדרים וכן הוחלפו גגות האסבסט המקוריים של המבנה, בגגות חדשים, העשויים איסכורית.

סעיף 243 (ו) לחוק, בנוסחו לאחר תיקון 116, שכותרתו "עבודה אסורה ושימוש אסור", מונה, את האנשים שניתן להאשים בגין שימוש אסור במקרקעין וזאת לאחר שהומצאה התראה בכתב על ביצוע העבירה, ואלה הם: "(1)   בעל ההיתר לבצוע העבודה או לשימוש או מי שמוטלת עליו החובה לקבל היתר לשימוש;

...

נוכח כל האמור, נפלו פגמים באי זימונם של הנאשמים 1-8 למסירת גרסה ונפל פגם באופן זימונו של הנאשם 9 ולכן, אני מורה, כי המאשימה תזמן את הנאשמים כולם למסירת גרסה.

ברע"פ 1611/16 מדינת ישראל נ' יוסי ורדי וששון מועלם ( 31.10.18) "נוכח האמור לעיל – סבורני כי אין מקום להכיר בתחולה מקבילה של שתי אמות מידה לעריכת ביקורת שיפוטית על מעשה האכיפה וההעמדה לדין הפלילי. עמדתי היא שכאשר מדובר בעילות הנוגעות לפגמים קשים, אשר יש בהם כדי לפגוע פגיעה ממשית בתחושת הצדק, ובוודאי במקרים של אכיפה מפלה דוגמת אלה שבענייננו – תיסוג הביקורת המינהלית בפלילים מפני עקרון ההגנה מן הצדק, כך שניתן יהיה להשיג על פגמים אלה מכוח עקרון ההגנה מן הצדק בלבד, ולא במסגרת הביקורת המינהלית בפלילים (ראו בעניין זה: גלעדי, בעמ' 550-549)"'.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, הבקשות לביטול כתב האישום נידחות בכפוף לאמור בסעיף 42.

לצד טענות אלו, הוסיפו ב"כ הנאשם טענות בדבר חפוש לא חוקי ביום גילוי העבירה על ידי הפקח וולנר, טענה לפי סעיף 149 (4) לחסד"פ, כך שלטעמם, עובדות כתב האישום אינן מגלות עבירה לאחר תיקון 116 לחוק התיכנון והבניה; טענה לביטול כתב האישום בשל העידר שימוע; טענה לביטול כתב האישום בשל העידר שקילת הסדר מותנה לפי תיקון 66 לחסד"פ. את כל אלו עיבו בתגובה בכתב שהוגשה, בהוראת בית המשפט, ביום 15.11.18, כך שחזרו על הטענות לעיל, והוסיפו כי אין כל מניעה במישור התיכנוני להקמת עסק במקום עד לגודל של 500 מ"ר; טוני היתה בעלת הנחלה וזכויותיה קדמו לזכויותיו.

כאמור, העבירה המיוחסת לנאשם הינה עבירה לפי סעיף 204 (א) לחוק התיכנון והבניה בדבר שימוש חורג במקרקעין לפי תיקון 116: "המבצע עבודה או משתמש במקרקעין בלא היתר כשביצוע העבודה או השמוש טעונים היתר לפי חוק זה או תקנה על פיו, דינו - קנס, מאסר שנתיים, ובעבירה נמשכת - קנס נוסף, מאסר נוסף שבעה ימים לכל יום שבו נמשכת העבירה לאחר שקבל הנאשם הודעה בכתב מהוועדה המקומית על אותה עבירה או לאחר הרשעתו". · ההדגשות בכל הציטוטים בהכרעת הדין אינן במקור המדובר הוא בעבירה מסוג אחריות קפידה אשר בעבר היתה אחריות מוחלטת, כך שביצוע העבירה אינה מותנה בקיומה של מחשבה פלילית (ד"נ 12/81 ש' שפירא ושות' חברה קבלנית בנתניה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לו (3) 645, 656-657 (1982); יעקב שקד, "בית המשפט לעניינים מקומיים, הלכה למעשה", התשע"ז -2016).

...

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים הוריתי לב"כ המאשימה להגיש כתב אישום מתוקן בענין הטענה לפגם או פסול בכתב האישום כך שהשוכרים, עדי התביעה, רשומים גם כנאשמים בעובדות כתב האישום.

דיון והכרעה בכל הנוגע לטענות הנאשם בדבר העדר שימוע והעדר קיומו של הסדר מותנה בתיק דנא הרי שאני סבור כי יש לדחות את טענותיו.

במסגרת סיכומיה לאחר שמיעת ההוכחות בתיק, הפנתה ב"כ המאשימה באותו עניין לפסיקת בית המשפט העליון לפיה קיימת אבחנה בין שוכר ומשכיר; הנאשם יזם את ההשכרה; המדובר הוא על כ- 15,000 ₪ במשך 15 שנים; השוכרים לא תמיד יודעים אם זה חוקי, צריכים לברר את הנושא וטענה: "אנו מעודדים שוכרים שמיד משתפים פעולה, מודים ומיד עוברים פרק זמן של חודשיים שלושה למקום אחר, אנחנו מעודדים. אם לא מדובר בעבירות חמורות של אי קיום צו ושטח לא מאוד גדול אז אנחנו לא מגישים כתב אישום. השטח פה הוא לא קטן, אנחנו שוקלים את הנסיבות. אני סבורה שהביטוי צריך לבוא בחומרת הענישה. צריך לזכור שאנו גם צריכים להרתיע". בכל הכבוד הראוי לא אוכל להצטרף לעמדתה של המאשימה במקרה זה. אני סבור כי המדובר הוא בפגם משמעותי בהליך הפלילי המתקיים כנגד הנאשם בלבד בנסיבות המקרה שהובאו בפני, פגם חמור אשר קיום הליך פלילי לצידו אף מהווה פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות או לכל הפחות פגם בשיקול הדעת והתנהלות המאשימה, כאשר במסגרת איזון האינטרסים שנקבע בעניין בורוביץ הדבר מוליך למסקנה לפיה לא ניתן לנקוט באמצעי מידתי יותר מביטול כתב האישום.

סבורני, כי יש בהתנהלות זו על מנת להעצים את תחושת הפגיעה בזכויותיו של הנאשם להליך הוגן ובוודאי שהילוך מסוג זה מהווה פגיעה אינהרנטית בתחושת הצדק וההגינות כך שהשוכרים, כמי שקיבלו טובת הנאה בדמות סגירת התיק וביצעו את העבירה המיוחסת למשכיר, מעידים כנגדו בהליך פלילי על כל נגזרותיו בדמות הרשעה והענישה הנלוות לכך.

לאור כל האמור לעיל, אני מורה על ביטולו של כתב האישום כנגד הנאשם וזאת מחמת קבלת הטענה לאכיפה בררנית במסגרת הגנה מן הצדק.

כתב האישום ורקע כנגד המבקשים הוגש כתב אישום בתאריך 18.06.18 המייחס להם עבירות של אי קיום צו הפסקה שפוטי, עבירה לפי סעיף 240 לחוק התיכנון והבניה, התשכ"ה – 1965 (להלן – "החוק"), בנוסחו לפני תיקון 116 לחוק (החל משנת 2015 ועד ליום 24.10.17); אי קיום צו, עבירה לפי סעיף 246 לחוק, בנוסחו לאחר תיקון 116 (החל מיום 25.10.17 ואילך); ביצוע עבודות בניה ללא היתר, עבירה לפי סעיף 145, 204 (א) , 208 לחוק, בנוסחו לפני תיקון 116 לחוק; שימוש ללא היתר, עבירה לפי סעיף 204(א) בצרוף סעיף 208 לחוק, בנוסחו לפני תיקון 116 (החל מיום 15.11.16 ועד ליום 24.10.17) ; שימוש אסור , עבירה לפי סעיף 243(ד) בצרוף סעיף 243(ו) לחוק, בנוסחו לאחר תיקון 116 (החל מיום 25.10.17 ואילך) והפרת אחריות נושא משרה בתאגיד, עבירה לפי סעיף 254 לחוק, בנוסחו לאחר תיקון 116 לחוק, בצרוף סעיפים 204 ו- 253 לחוק, בנוסחם לפני תיקון 116 לחוק.

בתאריך 27.10.22 הוגשה בקשה זו. טענות הצדדים בתמצית לטענת ב"כ המבקשים, יש להורות על ביטול כתב האישום מטעמים של הגנה מן הצדק בגין אכיפה בררנית.

...

דיון והכרעה לאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים, שוכנעתי כי דין הבקשה להידחות.

שנית, אשר לסכסוך הנטען בין אביו של המבקש 3 לאביו של ראש העיר לא צורפו כל אסמכתאות שיש בהן ללמד על מניע פסול בהגשת כתב האישום ולכן דין הטענה להידחות בשלב.

בנסיבות אלה, כאשר לא הוגש כתב אישום כנגד מר שחורי על רקע אותן הצהרות של המבקשים עצמם אין כל בסיס לטענה בדבר אכיפה בררנית והתוצאה היא שדין הטענה להידחות.

נוכח כל המפורט לעיל, הבקשה לביטול כתב האישום שהוגש כנגד המבקשים נדחית.

ההליכים הקודמים נגד המבקשים הוגשו כתבי אישום בגין בנייה ללא היתר בשכונת וולג'ה בירושלים.

ביום 31.7.2023 הוגשה עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בירושלים, בה התבקש בית המשפט לבטל את החלטת הרשות בעיניין הריסת המבנים, ולהורות לרשות לעכב את ביצוע ההריסה עד לסיום הליך תיכנוני ביישוב וולג'ה (עת"מ 72727-07-23).

לאחר קבלת תגובת המשיבה, אשר היתנגדה לבקשה, ניתנה (על ידי כבוד השופט ערן טאוסיג), ההחלטה מושא העירעור, לפיה: "עסקינן בגזר דין (כולל צו התאמה) מיום 4.8.2020 – לאחר כניסת תיקון 116 לחוק התיכנון והבנייה התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק") לתוקף.

...

למעלה מן הצורך אוסיף כי דין הבקשות להידחות גם לגופו של עניין, כפי שטענה המשיבה בתגובתה בבית-משפט קמא (סעיף 26 לתגובת המשיבה - בקשה לסילוק על הסף).

בהיעדר תכנית כאמור – בית המשפט אינו מוסמך לעכב את ביצועם של צווי ההריסה, ולפיכך, גם מטעם זה, דין הבקשה להידחות.

נוכח האמור לעיל, הבקשה נדחית.