לאחר בדיקות והליכים ממושכים, ולאור העדר התכנות הנדסית להקמת ממ"ד בדירה, הסכימה לבסוף עריית באר שבע כי התובעים יקימו חדר מחוזק, וכך נדרשו התובעים לעשות.
לאור זאת טענו התובעים כי על הנתבעת לפצותם בגין כלל נזקיהם המפורטים בכתב התביעה, הכוללים את העלויות שהיו כרוכות בהוצאת היתר הבנייה לדירה, העבודות שנדרשו בדירה, עוגמת נפש וכן את סכום הפצוי המוסכם הקבוע בהסכם המכר.
לעניין זה הודתה הנתבעת כי בעבר ניתן צו הריסה לקומה העליונה ולגג, אך טענה כי הצוו בוטל לאחר שהנתבעת הבהירה לעירייה כי השטח משמש כשטח שירות ותו לא. ככל וכיום בוצע שינוי שמשפיע על הגדרת השטח כשטח שירות, הרי שהדבר נעשה לאחר מסירת הדירה לתובעים, ככל הנראה במסגרת שפוץ שערכו בדירה, לטענת הנתבעת.
התובעים הציגו תצלומי אורתופוטו של גג הדירה, מיום 8.5.2010, היינו כחודשיים קודם למועד חתימת הסכם המכר, שבהם נראה מחסן פלסטיק על הגג מצדה האחד של הקומה העליונה, ושולחן פלסטיק בגג מצדה השני של הקומה העליונה.
לגבי הגבהת הגג, סביר מאוד להניח, ובודאי ברמה העולה על זו הדרושה במשפט אזרחי, כי התובעת הייתה מודעת לחריגה גם בעיניין זה, שהרי קשה להעלות על הדעת שחריגה זו, שאינה של מה בכך כלל וכלל, הייתה יוזמה מקומית של הקבלן בשטח או של בעל מיקצוע אחר, מבלי שהנתבעת הייתה מעורבת בהחלטה לחרוג מן ההיתר בדרך זו.
אני קובע לפיכך כי הנתבעת ידעה על קיומן של עבירות הבניה, עובר למכירת הדירה לתובעים.
אם לא די בכך, התובעים לא הזמינו לעדות את בעלי התפקיד מטעמם שטיפלו בהוצאת ההיתר, או מאן דהו מטעם עריית באר שבע, וממילא לא הוכיחו כי העיכוב בטיפול בבקשת ההיתר נבע כולו מהעדר הממ"ד. בנוגע לחיוב בגין תקופת ביצוע העבודות בדירה יוער עוד כי בהסכם בין התובעים לקונה נקבע מפורשות כי ייתכן ויידרשו עבודות בדירה (סע' 4(א)(4) להסכם מול הקונה), והתובעים לא הבהירו מדוע נדרשו לפצות את הקונה בשל כך, על אף ההתייחסות המפורשת בהסכם עמו.
...
צירוף הקשיים הנ"ל מביא למסקנה שאין לקבל את התרשומת כתיעוד נאמן של ההתרחשות.
משכך, ונוכח העובדה שסכום הפיצוי שנקבע לעיל כמעט זהה לסכום הפיצוי המוסכם, דרישת הפיצוי בגין סעיף זה נדחית.
סיכום
תוצאת כל האמור לעיל, היא כי התביעה מתקבלת בחלקה.
