גם בעיניין זה יש לתהות – אם לטענתו הוא כלל לא החל להתגורר במושכר בשל העבודות, מדוע הסכים לשלם את דמי השכירות עד תום שנת 2019? מדוע לא טען כי יש לבטל את ההסכם ולא הלין על כך שלא גילו לו עובדה כה מהותית, גם כשכבר פנה בכתב בעיניין הליקויים והתיקונים שיש לבצע במושכר? ומדוע הדבר אף לא מוזכר בתמלילים שצרף?
בעדותו אף טען, טענה חדשה לפיה לא ראה בהסכם החלפת השוכרים משום הסכם שכירות שהוא רשאי להתגורר מכוחו במושכר (עמוד 20 לתמליל, שורות 5-1).
מכל מקום, שעה שהוא ניכנס בנעלי הגב' יהל כשוכר ושעה שזו התחייבה מפורשות בהסכם לשלם את דמי השכירות במלואם גם בתקופת העבודות, תוך שעובדה זו נילקחה בחשבון בקביעת דמי השכירות (ואף בדמי השכירות שהיו אמורים להיות משולמים לאחר ביצוע העבודות) ממילא אין מקום לטענה זו. אוסיף לעניין זה כי הנתבע אף לא הביא כל ראיה להוכחת טענתו בדבר גובה דמי השכירות המשולמים בסביבת המושכר.
...
הם לא עשו כל קנוניה עם הגב' יהל, והם היו אדישים לשאלה מי ישלם להם את דמי השכירות (הנתבע או הגב' יהל) טענת הנתבע בדבר "קנוניה" לא הוכחה (ואף נסתרה) וממילא, משזו טענתו היחידה של הנתבע בכתב הגנתו, דין התביעה להתקבל במלואה.
תביעתו של מר שמיר והודעת צד ג' שהגיש נדחות.
אשר להוצאות, מסכים אני עם התובעים ועם הגב' יהל, כי מגיע להם שיפסקו לטובתם הוצאות ראויות בגין ניהול ההליך ובגין הצורך להתגונן מפני תביעתו של הנתבע בהליך הנוסף, אולם אני סבור שהוצאות אלו צריכות להיות סבירות (גם אם ברף הגבוה לאור התנהלות הנתבע וגרסאותיו כמפורט לעיל).
לפיכך, בשים לב לתוצאות שני ההליכים – בהם תביעת התובעים התקבלה כמעט במלואה ותביעת הנתבע נדחתה במלואה, לסכומי התביעות, לכל האמור לעיל לעניין גרסאות הנתבע והגב' יהל, מצאתי לחייב את הנתבע (מר שמיר) לשלם לתובעים (בני הזוג הררי) הוצאות משפט בסך של 1,116 ש"ח ושכר טרחת עורך דין בסך של 25,000 ש"ח ולשלם לגב' יהל שכר טרחת עורך דין בסך של 7,500 ש"ח. זאת בגין שתי התביעות.
