ביטול זכות מזונות לאישה שילדיה עברו לאומנה

יצוין כי תשלום המזונות לתובעת הופסק בעקבות מידע שהיתקבל במוסד, לפיו ילדיה עברו למשפחת אומנה- לבית הוריי האם.

ביום 15.6.16 נדחתה בקשתה לביטול החוב ונקבע: "המבוטחת תרמה לחוב בכך שלא דיווחה על העברת הילד לאומנה, משתכרת, עפ"י הכללים אין מקום לביטול החוב. ניתן לקזז בתשלומים". בדיון הקדם משפט, שהתקיים ביום 16.7.17 בפני כב' השופטת יהלום, הוגדרה הפלוגתא כדלקמן: "האם כדין הופסק תשלום המזונות לתובעת החל מחודש 9/15, בעקבות תשלום אומנה והאם כדין נרשם לתובעת חוב בעיניין זה". יצוין כי ב"כ המוסד הודיע בדיון ההוכחות שהתקיים ביום 11.2.18, כי החוב נוכה מהגימלה השוטפת המשולמת לתובעת (קצבת ילדים), ולכן לא נותרה לה יתרת חוב.

(1)אשה שמלאו לה 60 וכן אשה שבהחזקתה לפחות ילד אחד, בין אם פסק הדין למזונות ניתן לזכותה, בין אם ניתן לזכות הילד בלבד ובין אם ניתן לזכות שניהם; (2)אשה שפסק דין למזונות ניתן לזכותה ואינה מסוגלת לכלכל את עצמה, אף שאין בהחזקתה ילד; (3)ילד שפסק דין למזונות ניתן לזכותו ואינו בהחזקתה של אמו ואף אינו עימה, למעט ילד שעיקר פרנסתו על חשבון אוצר המדינה או רשות מקומית".

ראו לעניין זה גם דבריו בית הדין הארצי ב-עב"ל (ארצי) 25123-06-10 מ' ג' ב' נ' המוסד לביטוח לאומי, מיום 17.10.12 כי: "תכליתו הרחבה של ההסדר כפי שנקבע בחוק המזונות ובתקנות שהותקנו מכוחו, היא הבטחת גמלת קיום לקטין שנפסקו לזכותו מזונות. למימוש תכלית זו ניכנס המוסד לביטוח לאומי בנעלי החייב, שאינו ממלא אחר פסק הדין בו חויב בתשלום מזונות ילדו". בעניינינו, כאמור אין חולק כי החל מחודש ספטמבר 2015 נמצאים ילדיה של התובעת במשפחת אומנה- אצל הוריה.

...

לסיכום, לאור האמור לעיל, משילדי התובעת הושמו במשפחת אומנה, הרי שהתובעת לא עונה להגדרת "זוכה" שבחוק המזונות.

יודגש כי אין במסקנה הנ"ל כדי לפגוע בזכותה של התובעת לתבוע בהליכים הרגילים את דמי המזונות להם זכאים ילדיה (לעניין זה ראו גם סעיף 86(ב) לחוק האומנה, לפיו אין בהוראות חוק האומנה כדי לגרוע מחובת ההורים לתשלום מזונות לילדיהם הקטינים.

סוף דבר- התביעה נדחית.

והרמב"ם הילכות אישות פרק יב הלכה ב', כתב: "והעשרה שלשה מהן מן התורה ואלו הן שארה כסותה ועונתה, שארה אלו מזונותיה, כסותה כמשמעה, עונתה לבא עליה כדרך כל הארץ". וחלק עליו המגיד משנה שם: "ונ"ל שהמזונות הם מדבריהם שלא כדברי האומרים בברייתא שהמזונות הם מן התורה ואף על פי שהם שנים לגבי ראב"י מ"מ משנת ראב"י קב ונקי ועוד שכן מכרעת ברייתא אחרת דאמר תקנו מזונות וכו' וכן משמע בגמרא בקצת סוגיות שהמזונות הם מדבריהם כנ"ל. אבל הרשב"א ז"ל וקצת מפרשים ז"ל הסכימו לדעת רבנו שהם כולם מן התורה": ותרץ את דבריו הכסף משנה שם: "כשנושא אדם אשה וכו'. כתב ה"ה השלשה דברים שכתב רבנו שהם מן התורה וכו' ועוד שכל התנאים שווים. ונראה לי שהמזונות הם מדבריהם שלא כדברי האומרים בברייתא שהמזונות הם מן התורה ואף על פי שהם שנים לגבי רבי אליעזר בן יעקב מ"מ משנת ראב"י קב ונקי עכ"ל. ואני אומר שלא דקדק בדבר דהא מסיים בברייתא אליבא דראב"י דמזונות ועונה הוו דאורייתא וכמו שכתבו התוספות בפרק נערה". וסיכם את הדיעות בפירוש הכבוד יום טוב שם: "העולה מן האמור דדעת רש"י ורבינו והסמ"ג ומהר"ם בן ברוך בסי' רל"ב והחינוך והרשב"א והטור בסי' ס"ט ורבינו ירוחם בנתיב כ"ג ח"ה דמזונות האשה דאורייתא ברם הרי"ף והרמב"ן והרא"ש והר"ן והרא"ה והריטב"א ז"ל והרא"ם והתוס' והנמוק"י והרה"מ ס"ל דמזונות האשה דרבנן, והרא"ש ז"ל בתוספותיו בפ' אעפ"י דף נ"ז בפיסקא המתחלת מתוך כתב דאפי' לר"ע אינו מן התורה כי אם דווקא עונה לחודה לדידיה ושאר וכסות למאן דאית ליה עכ"ל". ודעת הדרישה אבן העזר סימן סט, דרוב הפוסקים ס"ל דהוי דאורייתא וכפי שתמנה אותם אחד לאחד, הובאו לעיל: "שלשה מן התורה כו' עד שארה מזונותיה וכו'. כ"כ הרמב"ם והסמ"ג והרשב"א ועיין בפרק נערה שנתפתתה דף מ"ז ע"ב שפליגי בזה תנאי שת"ק ורבי אלעזר ס"ל שמזונות דאורייתא ורוב הפוסקים ס"ל דמזונות דאורייתא והתוספות כתבו שם (מח. ד"ה רבי אליעזר) בשם רשב"ם דאפילו לרבי אליעזר בן יעקב הנ"ל אף שדורש כל המקרא אכסות מכל מקום ס"ל מזונות דאורייתא דיליף לה שם בברייתא מק"ו. אבל איתא שם ברייתא דס"ל מזונות דרבנן וכ"פ הרמב"ן והמגיד משנה והב"י הביא בקצרה וז"ל אותה ברייתא תיקנו מזונותיה תחת מעשה ידיה וכו' ודקדקו שם התוספות והרמב"ן והמגיד משנה דמדקתני "תיקנו מזונותיה ש"מ דס"ל מזונות תקנת חכמים הוא וגם בעל התרומות כ"כ בפשיטות בשם תשו' הרי"ף בשער א' דין א' (אות ד) והביא ראיה מברייתא הנ"ל גם ממ"ש (מט ב) באושא "התקינו וכו'." וכן ס"ל לב"ח חושן משפט סימן צז: "והלכה למעשה נראה באשה בחיי בעלה אם תפסה מטלטלין אין להוציא מידה בין תפסה על העבר בין תפסה על להבא דכל היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא אין להוציא מיד המוחזק ואנן קיימא לן דמזונותיה של האשה דאורייתא כמו שנתבאר באבן עזר סימן ס"ט (עמ' שח) אם כן לא אתא בעל חוב שבשטר ומבטל לשעבודה דאישה דהוי נמי דאורייתא להוציא מטלטלין מידה ודווקא בקדמה היא למלוה ובתפסה אבל בלא תפסה אין לה כלום עד שיפרע למלוה ודוק". אמנם בשו"ת יביע אומר (ג', אבה"ע סימן יד) אומר נקט דרוב הפוסקים ס"ל דמזונות דרבנן (אע"פ שאם תמנה אותם לפי דבריו תמצא יב' פוסקים ראשונים דס"ל דרבנן ויד' דס"ל דאורייתא מלבד האמוראים ופרשני המקרא שהם רבים נוספים): "ואנכי הרואה להכנה"ג בס' דינא דחיי (עשין דכ"ח ע"ג) שכ', דרובא דרבוותא הסכימו לדעת התוס' (כתובות מח) והרמב"ם והסמ"ג דשאר כסות ועונה כלהו מידאורייתא. וכ"כ הדרישה בחו"מ (סי' צז אות מא) שכן דעת רוב הפו'. ע"ש. ולכאורה רובא דאיתא קמן אזלי כשיטת מ"ד דמזונות מידרבנן. הלא הם, א. השאילתות ב. והיראים ג. והרמב"ן ד. והרא"ה ה. והריטב"א ו. והר"ן ז. וה"ה ח. והרא"ש. וכ"כ הר"ן בכתובות (ע:) בשם ט. מהר"י בן מיגאש דמזונות נשואה מידרבנן. וכן דעת י. הרשב"ץ בתשו' ח"ג (סי' שא). יא. והריב"ש (סי' תפ). וכ"נ דעת רבנו בחיי (פר' משפטים). וגם יב. התוס' בכתובות (ע:) ס"ל בפשיטות דמזונות דרבנן. ומ"ש התוס' (מח) בשם רשב"ם דלכלהו תנאי מזונות דאו', אין זה מכריח דהכי ס"ל להלכה, די"ל דאנן נקטינן ככלהו אמוראי דס"ל מזונות דרבנן, וכמ"ש הברייתא (מז:) תקנו מזונות תחת מעשה ידיה. והן אמת שישנם כמה ראשונים שסוברים כדעת א. הרמב"ם ב. והסמ"ג דמזונות דאו'. ומהם, ג. בעל העיטור הל' כתובה דאירכסא (עם פי' שער החדש, דל"ו רע"א). ד. ורבינו חננאל הובא בס' בעל העיטור (ערך מרד דס"ח ע"ג). ה. ומהר"ם בר ברוך בתשו' (סי' רלב). ו. והסמ"ק (סי' רעז). ז. והמאירי כתובות (מז:). ח. ורבינו ירוחם (נכ"ג ח"ה). ט. וכ"כ השטמ"ק כתובות (מז:) בשם תלמידי ר' יונה. וכן הוא דעת י. הרשב"א (וכמ"ש ה"ה בשמו. וכן הוא בתשובת הרשב"א שבב"י (ס"ס ע"ז). גם יא. הארחות חיים ח"ב (עמוד פג), יב. והצדה לדרך (מאמר ג כלל ב פ"ג), יג. והטור (סי' סט), העתיקו לשון הרמב"ם דשאר כסות ועונה דאו' שארה אלו מזונותיה וכו'. גם יד. בס' החנוך (סי' מו) ס"ל דמזונות דאו'. ומ"מ נראה שהעיקר כסברת הפוסקים דס"ל מזונות דרבנן, לפום כללא דכיילי מרן וסיעתו לפסוק כתרי מגו תלתא מעמודי ההוראה, שהם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש, והכא אשכחן לבעל התרומות בשם תשו' הרי"ף שכ' בפשיטות דמזונות דרבנן, והובא בב"י חו"מ (סי' צז אות מא), ועכ"פ מ"ש הכנה"ג דרוה"פ ס"ל דמזונות דאו', (וכ"כ הדרישה שם), אינו מדוייק לפי האמור". ושמא יש להעיר, דאכן רוב הפרשנים התנאים והראשונים ס"ל דהוא דאורייתא וכפי שפירטנו לעיל וכן בדעת הרא"ש יש להתיישב דלא ברירא כוליה האי ובפרט שהטור שהולך בשיטת אביו וכן ר' ירוחם שהולך בשיטת הרא"ש נקטו דמזונות דאורייתא, והרא"ש הולך בשיטת התוס' שנקטו פנים לכאן ולכאן כדלעיל ואם אכן היה מרן מכריע כך היה כותב כן במפורש, ואין הכרעה לא בב"י ולא בשו"ע, כדלקמן.

ועיין ברש"י מסכת כתובות דף סו ע"א, בעיניין של העדפה ע"י הדחק שפירש שעושה כמה מלאכות יחדיו, ופירט: "שתים שלש וארבע בבת אחת - שומרת קישואים וטווה פשתן ומלמדת שיר לנשים בשכר ומחממת ביצים בחיקה או ביצי תולעים העושים משי שהנשים מחממות אותן בחיקן והם נוצרים". וכ"כ כרש"י כדרכו הר"ן על הרי"ף שם: "וגרסינן התם בעי רבא עשתה לו שתים בבת אחת מהו בעי רבינא שלש וארבע מהו תיקו. כגון שומרת קישואין וטווה פשתן ומלמדת שיר לנשים בשכר ומחממת ביצים בחיקה או ביצי תולעים העושים משי שהנשים מחממות אותם בחיקן והם נוצרים. מהו. מי הוי כעין הדחק או לא כך פרש"י ור"ח ז"ל". ולא הזכירו את המלאכה המתבקשת ביותר והיא האומנת שהמטפלת בתינוקות, ע"כ שלא היה מיקצוע כזה, שכן כל אשה טיפלה בילדיה ואם לא עשתה כן האם, עשו זאת למען הבעל אמו ואחיותיו וגיסותיו, גם העשירים ביותר לא שכרו אשה להיות אומנת אלא רק לעשות במלאכת הבית או להיות מינקת, שכן לא היה מקובל לעשות כן תמורת שכר ואף שפחות לא עשו כן, לכן ממילא לא מנו חכמים את דמי הטיפול שכן לא היתה להם בזמנם שומא כלל, אבל עתה כשיש להם שומא, שומה עלינו להחשיבם בדמי המזונות.

ועוד, שבעבר לא היה שכר על שמירת הילדים, אלא אדרבא הקטינים היו משועבדים למלאכות הבית והיו מסייעים יותר ממה שהם מטריחים (ורבקה רועה את צאן אביה בגיל צעיר ע"פ הפשט וע"פ הדרש גיל ינקות ממש), אבל היום שדרך העולם לטרוח מאד בגידול הילדים ומפנקי טפי, ורוחצים אותם תדיר וסכין אותם ועושים עימהם שעורי בית ומעסיקים אותם בכל שעה ושעה, וכשהם חולים מנדדת האם שינה מעיניה ותנומה מעפעפיה, וכבר היתקבל מנהג המדינה שהאשה זכאית לחלוק בנכסים הרשומים על שם בעלה ושאר זכויותיו, כיוון שטרחה בטיפול הבית והילדים וזה שכרה, מדוע יגרע חלקה משנתגרשה ועתה נושאת בעול יותר ויותר.

...

דמי טיפול שאלה חשובה שיש לדון בה בבואנו לשער את סכום המזונות היא סוגיית דמי הטיפול, האם האב חייב מעבר לתשלום המזונות גם את דמי מלאכת האם או שמא הדבר מוטל באופן טבעי על מי שמגדלם ולא מצאנו לכך בפוסקים כמעט כל התייחסות ישירה דבר שמעיד כמאה עדים לכאורה, שאין מקום להחשיבם בדמי המזונות המוטלים על האב.

ובשו"ת רדב"ז חלק ז' סימן טז מצאנו שמתייחס גם להיבט המוסרי: אבל מודה אני שאם אמרה לא אנשא עד כ"ד חדש כדין אבל איני רוצה להניק כיון דאכתי אין מכירה הדין עמה שהרי אינה משועבדת לו לעשות לו שום מלאכה ולא להניק שהרי אינה אשתו, דתניא נתגרשו אינו כופה אותה ואם היה מכירה נותן לה שכרה וכופה ומניקתו מפני הסכנה, ומדנקט גרושה ולא אלמנה, משמע דאלמנה כופין אותה להניק את בנה, אלא דלא פסיקא ליה לתנא אם היא ניזונת משל בעלה כופים אותה להניק, דהרי קי"ל כל מלאכות שהאישה עושה לבעלה אלמנה עושה ליתומין חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו, ומכ"ש שכופין אותה להניק, אבל בזמן שאינה ניזונת מהם, כגון שלא נשארו נכסים או שתבעה כתובתה, אין כופין אותה להניק אלא נותנת הולד לקרוביו או משליכתו לקהל אם אין לו קרובים או שהם עניים והקהל מתטפלים בו, ואם הכירה כופין אותה הקהל להניק ונותנים לה הקהל שכרה מפני הסכנה.

אמנם מצאנו שהיתה מלאכת אומנת עיין במדבר פרשת בהעלותך פרק יא פסוק יב: "האנכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילדתיהו כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את הינק על האדמה אשר נשבעת לאבותיו": ואף למדו מכאן חז"ל הלכתא עיין במסכת סנהדרין דף ח עמוד א: "ואזהרה לדיין שיסבול את הציבור. עד כמה? אמר רבי חנן ואיתימא רבי שבתאי, כאשר ישא האומן את היונק". ועיין מ"ש בשו"ת עטרת פז חלק א' כרך ג' - אבן העזר, הערות הקדמה הערה יז: "בגמרא סנהדרין (ח ע"א) כתיב (דברים א) "ואצווה את שופטיכם בעת ההיא" אזהרה לדיין שיסבול את הציבור, ועד כמה? אמר רבי חנן ואיתימא רבי שבתאי (במדבר יא) "כאשר ישא האומן את היונק". ע"כ. וראה לגר"ח פלאג'י בס' עיני כל חי עמ"ס סנהדרין (שם) שביאר דהענין הוא שכמו שצריך לפייס התינוק ולמשוך את ליבו באגוזים ומיני מתיקה כן יש לנהוג עם קהל העדה".

והוסיפה חטא על פשע ושינתה את כתב התביעה בבית הדין הרבני לפי הנוחות, החלה בתביעה לזכויות בבית בגלל חובות הבעל כלפיה, עברה לתביעה של מזונות, מזונות הבת ביטול הסכם בגלל אי קיומו ונזיקין בגלל אי קיום הסכם, וסיימה בתביעה לביטול הסכם בגלל שנחתם תוך הפעלת כח ואלימות.

גם מהחלטת בית הדין שניתנה בתאריך ג' בתמוז תש"ס (6.7.2000) מוכח שהזמן ממנו פטרו את הבעל מתשלום מזונות הוא מזמן העברת הילדה ממשפחת אומנה כפי שנכתב בהחלטה "מאחר והילדה נימצאת כיום בפנימיה ומבקרת אצל אמה בחופשות בלבד". למרות שבהמשך ההחלטה נאמר : "האשה ובא כוחה מנועים מלהפעיל את הסכם הגירושין, בסעיף המזונות של הילדה בכל דרך שהיא הן לגבי העבר והן מכאן ולהבא" ומשמע שההסכם גם לגבי העבר לא תקף, שוברו בצדו, במה שכתוב בסוף ההחלטה: "עד למתן החלטה אחרת של בית הדין", והחלטה זו אכן ניתנה, כפי שמופיע לעיל, בתאריך כח' בכסלו תשס"א (25.12.2000), ובסופה נכתב "פסק דין קודם למזונות הבת בטל החל מיום 1.10.00" ואם כן האשה יכולה לעשות שימוש בחיוב מזונות העבר.

...

אבל הדברים לא הוכחו, ועוד, שכבר נכתב לעיל שבתסקיר הרווחה צויין שהיתה אלימות הדדית, ואם כן מדי ספק לא יצאנו האם בתביעה לגירושין הפסידה האישה כתובתה או לא, ובודאי שיש לצרף זאת לכל האמור לעיל.

מסקנות התביעה לביטול ההסכם נדחית.

תביעת האישה לחיוב האיש בכתובה נדחית.

אצטט קטע מדבריו: "למעשה הגרוש לא הציג כל בדל ראיה לכך שהאשה אכן מחלה לו בעבר על המזונות תמורת הסכמתו למעבר הילד לחו"ל, האשה הכחישה מכל וכל שהסכימה לזה.

וכפי שכתב הרשב"א (בח"א סימן תתפ"ג): "אשת איש שהיה בעלה מתקוטט עימה כדי שתמחול לו מקצת כתובתה והוציאה מביתו ונתפייסה ומחלה כתובתה כדי שתשב עמו בשלום, ולא מסרה מודעה.... אינה צריכה למסור מודעה, לפי שהדבר מראה בעצמו שאנוסה הייתה.... וכל שיש סיפק בידו לעשות אותו אונס ומפחידה הרי זה אונס". וכ"כ הרשב"ש (סימן שמא): "איש ואישתו הייתה ביניהם קטטה.... וכן אם יש לה עדים שהיה מתקוטט עימה ומיצר לה עד שכתבה לו שובר אפילו לא מסרה מודעה, כיון שיש עדים דיש אונס במחילה או במתנה הכל בטל", א"כ בנידון דידן שאין כל מחילה בפועל אלא אנו מנסים לחשוב מדוע האשה שתקה ולא פעלה מספיק ע"מ לגבות את המזונות.

הבאתי נימוק הלכתי לפיו יש לראות בפסק דין זה את זכאותה לקבלת שכר דירה כפסק דין למזונות ילדים שלא ניתן למחול עליו, ולא מצאתי היתייחסות של עמיתיי הגאונים לטענה זו. מסכים אנוכי עם מה שכתב עמיתי לעניין זה שאין למקרה זה שייכות לדין האומר דור עמי וכפי שכתבתי ודלא כפי שכתב עמיתי הגאון הגדול הרב אלמליח שליט"א. כאמור, איני מסכים עמו שיש למשיב טענת ברי.

...

ברור גם כי צדק בית הדין האזורי בנימוקיו לכך שבנידון דידן יש טעם וסיבה לכך שהאישה לא תבעה מזונות במשך השנים, וזאת על רקע היותה בחו"ל. אמנם בעניין חישוב ההצמדה נראה לבקש את הבהרת בית הדין האזורי, וכך נאמר בפסק הדין: "לאור כל האמור לעיל, בית הדין קובע שעל האב לשלם לגרושתו את חוב המזונות של הקטין עבור כל השנים משנת 2005 ועד 2013 דהיינו 96 חודשים כפול 500 ₪ לחודש סה"כ 48000 ₪. ומאחר שיש להצמיד את חיוב מזונות למדד יוקר המחיה, כך נקבע בפסק הדין המקורי, ומאחר והמדדים היו נמוכים מאד במשך שנים אלו, נעגל כפשרה את סכום החוב ל50000 ₪, בניכוי 4000 דולר לפי שער יציג, סכום ששילם הגרוש במהלך השנים, ולטענת הגרושה סכום זה נועד למזונות הקטין". דברים אלו היה ניתן לקבל אילו בסיס ההצמדה היה משנת 2005 אמנם פסק הדין למזונות ניתן בשנת 2000 ואין חולק כי בפסק דין זה נאמר מפורשות כי הסכום מוצמד למדד כפי שאף ציין בית הדין האזורי בעצמו, ואף מבדיקה מהירה עולה כי 500 ₪ בשנת 2000 עלה שווים לכ-530 ₪ בשנת 2005 ולכ-600 ₪ בשנת 2010 ולכ-650 ₪ בשנת 2013.

הרב מימון נהרי לסיכום: יש לקבל את הערעור בעניין המזונות.

לדעת המיעוט: יש לקבל את הערעור בעניין שכר הדירה ולחייב את המשיב בתשלום מחצית שכר הדירה השייך למערערת, ובשני שליש ממחצית שכר הדירה של המשיב המגיע למערערת על פי פסק הדין מדין נהנה.

לאור האמור פוסק בית הדין: הערעור מתקבל לעניין המזונות בלבד.

אף לאחר מותו סרבו הקטינים לעבור לגור עם אמם (אף במחיר העברתם בין מספר מישפחות אומנה), ולמעשה לא מיתקיים ביניהם כל קשר, אם כי לטענת התובעת היא עודנה נלחמת לקיים קשר מיטיב עם בנה ולא ויתרה על הקשר עם ילדיה.

'גבולות הגזרה' אינם חדים, אך כך מטבע הדברים: אי אפשר לקבוע מראש כללים ברורים באשר לכל האפשרויות שמזמנת המציאות האנושית", והטעים כי מש"מדובר בהחלטה קונקרטית של בני זוג ליצור שתוף בנכס ספציפי שהדין אינו יוצר בו שתוף, אין ההלכות שנפסקו בעבר בעיניין הילכת השתוף יכולות להיות אמת מבחן בלעדית ליישום הראוי".

הבעל מאשר ומצהיר כי במידה וייפרד מאישתו ו/או יעזוב אותה אזי כל הרכוש והנכסים ו/או כל זכות אחרת והרשומים והשייכים לו יהיו זכות האשה ולילדים בלבד הסעיף נגרע הבעל מאשר שזכויותיו ונכסיו לרבות נדל"ן ודלא ניידי אשר נמצאים במדינת ישראל ומחוץ לה במיוחד במדינת ***** הם שייכים גם לאישתו וילדיו סעיף זה בוטל בדיון ותחת זאת נכתב הסעיף הבא: "מוסכם עלינו כי

אם הבעל מפר הוראות הסכם זה עליו לצאת ולעזוב את הבית של הצדדים, אולם הוא מתחייב להמשיך לשאת במלוא הוצאות הבית ומזונות אשה והילדים במידה והבעל יפר הוראות סע' 6,7,8,9,10,16,17,18 אזי הוא יהיה מחויב לשלם לאשה פיצויים מוסכמים מראש .

...

לסיכום: ממכלול הראיות שהונחו בפני לא הוכחה כל כוונת שיתוף ספציפית בדירה בצפת.

לאור האמור לעיל, אני דוחה את טענתה של התובעת לעניין זכויותיה בדירה בצפת.

בנסיבות אלה ונוכח הודעת הנתבעים (סעיף 32 לסיכומיהם) כי ככל שתידחינה טענות התובעת בעניין הדירה בצפת, הם מוותרים על טענותיהם לגבי זכויותיהם לשיתוף ספציפי בדירה בחיפה - אין מקום לדון בטענות הנתבעים בעניין זכויותיהם בדירה זו. אשר על כל האמור לעיל אני דוחה את הטענות ההדדיות לשיתוף בנכסים החיצוניים, וכל צד יהא הבעלים של הזכויות בדירה – בהתאם לרישום.