שאלת ההרשעה
הכלל בהליך הפלילי הוא כי נאשם בגיר, שהוכחה אשמתו - יורשע בדין.
בולטת עליונותם של הנאשמים על המתלונן – השניים הבגירים מול הקטין היחיד, כששניהם חמושים, ועימם מכשירי טלפון, ואילו קורבנם מבודד, נתון לשליטתם, ואף אינו מצוייד במכשיר טלפון שיכול לשמש להזעקת עזרה.
ראו לעניין זה את הדברים שנאמרו ברע"פ 9118/12 אלכסנדר פריגין נגד מדינת ישראל:
"לא מצאתי כל פגם בעמדתו של בית המשפט המחוזי, לפיה יש להתייחס לנזק המוחשי-קונקריטי העלול להגרם למבקש, ואין להדרש לאפשרויות תיאורטיות, לפיהן עלול להגרם לו נזק כלשהוא בעתיד. קבלת גישתו זו של המבקש, תחייב את בית המשפט להדרש לתרחישים תאורטיים, שאין לדעת אם יתממשו בעתיד, ולא ברור כלל עד כמה תהיה להרשעה בדין השפעה על היתכנותם של אותם תרחישים.".
על אף טיעוניהם המורחבים של ב"כ הנאשמים בעיניין ביטול הרשעתם של, לא הובאה בפניי כל טענה רבת משקל לפגיעה קונקרטית בעתידם שתגרם כתוצאה מההרשעה.
ת"פ (ירושלים) 16557-10-14 מדינת ישראל נגד אברהם תם (12.01.15), הנאשם הודה והורשע בעבירת פציעה בנסיבות מחמירות, בכך שהנאשם דקר את המתלונן פעמיים ברגלו הימנית וכתוצאה מכך נגרמו לו שני חתכים אשר הצריכו תפירה.
...
החלטתי לפיכך, כפי שכבר ציינתי לעיל, להימנע מהטלת מאסר בין כותלי הכלא, ולהטיל על הנאשמים עונש לריצוי בעבודות שרות לצד פיצוי משמעותי למתלונן.
רכיב הפיצוי איננו מחמיר יחסית לפגיעה שנגרמה למתלונן, והוא מאזן במידת מה את ההימנעות ממאסר בפועל, אשר היה הולם לעבירה שבוצעה, ואולם אני נמנעת מהטלתו בסופו של דבר.
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, אני גוזרת את עונשו של כל אחד מהנאשמים כדלקמן:
6 חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שרות.