ביטול הרשעה בעבירת תקיפה דיני עונשין

גם בטרם התיקון בימ"ש זה הביע דעתו לא אחת כי לא ראוי לבטל הרשעה לכשמדובר בעבירה שהמחוקק קבע בצידה חובת מאסר, כגון תקיפת והכשלת שוטר, עבירת הפקרה ועוד , שכן חובת המאסר משקפת היתייחסות המחוקק לחומרתן של עבירות אלה.

כפי שצוין בע"פ - 267/71 ציון סופר נ' מדינת ישראל (פד"י כה (2) 444 ) מפי מ"מ הנשיא דאז כבוד השופט זוסמן : " ואמנם פסקנו ב-ע"פ 26/55, [1], שמותר לבית-המשפט להטיל עונש מאסר-על-תנאי, ועונש זה בלבד, בשל עבירה על סעיף 1 לחוק דיני העונשין (תקיפת שוטרים), תשי"ב-1952, וזאת אף-על-פי שבאותו הסעיף נאמר שהתוקף שוטר יידון לחודש מאסר לפחות. אף זהו כמובן עונש חובה הבא להגביל את שיקול-הדעת הנתון בידי בית-המשפט לפי סעיף 1 לחוק דרכי ענישה, אלא כמו שנאמר ב-ד"נ 13/60, [2], אף עונש מאסר-על-תנאי עונש מאסר הוא, שביצועו נדחה, ובאין הוראה נוגדת בסעיף 1 בחוק תקיפת שוטרים - מותר לידון את הנאשם למאסר-על-תנאי בלבד. " כידוע לא ניתן לסיים תיק ללא הרשעה בעונש מאסר מותנה ולפי סעיף 275 לחוק העונשין דין המכשיל שוטר במילוי תפקידו כדין -מצוות המחוקק היא, ועל כך אין מחלוקת, שעל בית המשפט לגזור עליו תקופת מאסר מינימאלית של שבועיים כשעל פי ההלכה פסוקה יכול ויהא מאסר על תנאי -אך בין אם זה מאסר בפועל או על תנאי – בעבר בית המשפט לא היה רשאי שלא להטילו ולהסתפק בעונש מסוג אחר, כגון קנס בלבד או ללא הטלת עונש כגון העמדת הנאשם בפיקוח שירות המבחן ללא עונש נילווה אחר.

...

בימ"ש מחוזי באר שבע באמירת אגב לא קיבל עמדתי זו בעפ"ג 31196-10-10 מחוזי אלמלח נגד מ'י מיום 22.12.10, אליו הפנה הסנגור, שם הערעור נדחה אך צויין כי "לכאורה, לבית המשפט סמכות שבשיקול דעת שאינה מסוייגת בחוק לעבירה זו או אחרת, להימנע מהרשעה". בדברי ההסבר להצעת סעיף 35 א' נאמר במפורש : "...על פי המוצע תחול הוראת סעיף 35 א האמורה, על עונשי חובה אלה: ...(2) תקופת מאסר מינימלית, הקבועה לעבירות שעניינן תקיפה והפרעה לשוטר במילוי תפקידו (סעיפים 273 עד 275 לחוק העונשין) (3) חובת הטלת מאסר בפועל, הקבועה לעבירות שעניינן שידול לזנות (סעיף 207 לחוק העונשין), לעבירת הדחת קטין לסמים מסוכנים (סעיף 21 בצירוף סעיף 25 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973), ולעבירה שעניינה הפקרת אדם לאחר פגיעה בו בתאונת דרכים (סעיף 64 א לפקודת התעבורה [נוסח חדש])" (הצ"ח 2403, כ"ט באייר התשנ"ה, 29.5.1995 ).

לא אוכל להיעתר לבקשה של הסניגור ולהמלצת שירות המבחן, שכן מדובר בעבירות חמורות שהמתחם העונשי הראוי לגביהן הינו מאסר.

לאור כל האמור לא מצאתי כי יש לבטל ההרשעה ובהתחשב במהות העבירות ונסיבותיהן ולאחר שקילת המתחם העונשי הראוי , והאינטרס הציבורי , מול נסיבותיו האישיות ועברו, אני דנה את הנאשם לעונשים הבאים: מאסר למשך חודש בניכוי תקופת המעצר של חודש.

להבנתו, חזרה בה המדינה מהאשום כי חילקה את הארוע לשני חלקים נפרדים, ולדבריו "הקובל יצא חבול עם ראש פתוח ועיניים נפוחות הכו אותו קשות כפי שמתואר". דיון עיון בת"פ 44729-03-13 מלמד כי כתב אישום הוגש כנגד שלושה נאשמים בהם שנים מהקובלים וכן כי ביום 7.7.13 הודיעה המאשימה על הגשת כתב אישום מתוקן כנגד הקובל 1 בלבד, אשר הורשע בסופו של דבר בעבירה של תקיפה חבלנית.

כאמור לעיל, מוסכם על הצדדים כי כנגד חמישה מתוך ששת הנאשמים הוגש כתב אישום בת"פ 44610-03-13, במסגרתו יוחסה לנאשמים 2,1, 4 ו-5 עבירה של הישתתפות בתגרה ואילו לנאשמת 3 יוחסה עבירה של תקיפה בהתאם לסעף 379 לחוק העונשין, כתב אישום ממנו חזרה התביעה ביום 23.6.13.

בפסק דינו בע"פ8010/07 יניב חזיזה נ' מדינת ישראל (13.05.09) היתייחס בית המשפט להגנת ה"סיכון הכפול" באומרו בפיסקה 36 כי "דוקטרינת הסיכון הכפול היא אחד המאפיינים החשובים של ההגנה על זכויות היסוד של נאשם במשפט הפלילי. הראציונאל לכלל זה טמון באיסור לחשוף נאשם יותר מפעם אחת למבוכה ובושת פנים, למאבק ולהוצאות הכרוכים בהתדיינות נוספת, ולחיים בצל דאגה, אי וודאות, ואי ביטחון. תכלית דוקטרינה זו לקדם את האנטרס הצבורי בקיום משפט צדק (פלר, יסודות בדיני עונשין, כרך א', 619-20 (1984)) (להלן – פלר, דיני עונשין)." בהחלטה ברע"פ 1955/12 נמרי נגד בנימיני (09.05.13) (להלן: "נמרי") נדונה טענתו של מבקש אשר הגיש קובלנה כנגד המשיב.

בימ"ש השלום, בדונו בקובלנה, קיבל את טענת הנאשם שם, לפיה יש לבטל את כתב האישום מטעמי הגנה מן הצדק, שכן הוגש נגדו, על ידי המדינה, כתב אישום אשר בוטל על פי סעיף 94(ב) לחסד"פ וזאת לאחר שהחלו להשמע ההוכחות.

...

בפסק הדין מושא בקשת רשות הערעור (עק"פ 27733-08-11 נמרי נ' בנימיני) קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב כי " למעשה, באמצעות הגשת הקובלנה הפלילית במקרה זה, יצר המערער לעצמו מעין-מסלול ערעור חילופי, כאשר ברור שערעור כדת וכדין לא יכול היה להיות מוגש על ידו. המערער היה המתלונן באותו תיק אולם לא צד לכתב האישום, שעל-כן לא יכול היה להגיש ערעור. והנה, יש מאין, יצר לעצמו המערער מסלול ערעור". מכל האמור עולה כי אין לאפשר לקובלים להעמיד את הנאשמים, אשר כתב האישום כנגדם נמחק, פעם נוספת, לדין פלילי.

לאחר שהגעתי למסקנה לפיה עומדת לנאשמים הגנה מן הצדק, אין עוד צורך לדון האם יש מקום לתחולתה של הגנת ה"סיכון הכפול" בענייננו אף לא בטענותיהם הנוספות של הנאשמים.

לאור כל האמור אני מורה על ביטול כתב האישום כנגד הנאשמים 1-5.

הנאשם הורשע איפוא בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית, לפי הוראות סעיף 380 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין), ובעבירה של פציעה כשהעבריין מזוין, לפי הוראות סעיף 335(א)(1) יחד עם סעיף 334 לחוק העונשין.

נוכח התמקדותה של ההגנה בשיחת הטלפון ובתכניה המאיימים, שבגינם כאמור אף הוגש כתב אישום נגד המתלונן, לא למותר לציין כי גם אם הנאשם דימה בלבו את תקיפת המתלונן כמעין "מכה מקדימה", או "פעולת מנע" מפני סכנה עתידית, הרי שלא מדובר, בשום אופן, ב"הגנה עצמית" כמשמעותה בדיני העונשין.

על רקע זה מציינת העו"ס, בסיכום הדו"ח, כי הנאשם "הביע חרטה עמוקה על מעשיו... תוך לקיחת אחריות אישית מלאה", מוסיפה כי "לקחתי בחשבון כי לפני כחודש וחצי נחשף המתלונן... כמנעולן רמאי", ומדגישה "התרשמתי כי הארוע בו הואשם רועי מייצג ניסיון להגנה עצמית שיצא מכלל שליטה". לפיכך טוענת העו"ס כי הנאשם "סובל מהפרעת דחק פוסט-טראומטית בעקבות הארוע" וממליצה על ביטול ההרשעה "עקב נזק בלתי הפיך מבחינה תעסוקתית ונפשית שעלול להגרם לרועי במידה ותישאר ההרשעה על כנה". (2) עתירת ההגנה לביטול ההרשעה – דיון והכרעה: כידוע, הכלל המשפטי הוא שכאשר הוכחו בבית משפט עובדות המגבשות עבירה פלילית על בית המשפט להרשיע את הנאשם בעבירה הרלוונטית.

...

הנה כי כן, מדובר במקרה שבאופן מובהק אינו מתאים לביטול הרשעה; וכך אני קובע.

נוכח כל האמור עד כאן, ועל רקע נסיבותיו החמורות של האירוע כפי שפורטו בפסקה 27 ובפסקה 28 דלעיל, אני קובע כי הרף התחתון של מתחם העונש ההולם במקרה דנא חייב לכלול עונש של מאסר בפועל, מאחורי סורג ובריח; ובאופן קונקרטי כי מתחם העונש ההולם הינו בין 8 חודשי מאסר בפועל לבין 24 חודשי מאסר בפועל.

שקלול הנסיבות והשיקולים הנ"ל מביא למסקנה כי נסיבות הקולה עולות במקרה זה במשקלן על נסיבות החומרה, ועל כן ניתן להסתפק בענישה מתונה-יחסית, שאמנם אינה ברף התחתון של מתחם העונש ההולם אך גם אינה הרבה מעל לרף זה. סוף דבר: לפיכך – ובהתחשב בשיקולים לכף חומרה ולכף קולה, אשר פורטו לעיל – אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: (א) 10 חודשי מאסר בפועל.

השאלה העיקרית המתעוררת היא, האם יש לבטל את צו הכנוס ואת הליך הפש"ר מחמת שחובותיו של החייב כלפי המבקשת, שהיא הנושה העיקרית של החייב, נוצרו בחוסר תום לב. מדובר בחוב מזונות עבר ובחוב בשל פיצוי נזיקי שנפסק לטובת המבקשת בתביעה נזיקית שהגישה כנגד החייב בהמשך להרשעתו בעבירה פלילית שביצע כנגדה והושת עליו עונש מאסר בגינה.

בנוסף, האלימות בעניינינו הייתה שלא מן הקלות לא רק מחמת עצם העובדה שהופנתה כלפי בת זוג (כהגדרתה לעניין זה בחוק העונשין) נתון הממקם אותה מעצם קיומו במקום של "נסיבות מחמירות" לעניין דיני העונשין, אלא גם מחמת עוצמת הפגיעות והנזקים שנגרמו לזכאית לפצוי, קורבן התקיפה.

...

בהמשך לדברים לעיל, שקילת השיקולים הרלבנטיים ואיזון בין האינטרסים השונים, מובילים למסקנה שאין לחרוג במקרה זה מן הכלל שלפיו חוב מזונות עבר אינו בר הפטר; וכאמור, יש להורות על ביטול ההליך אף שמדובר בשלב מוקדם יחסית זה של ההליך, לאחר שניתן צו כינוס ובטרם בקשתו של החייב להכרזה או להפטר.

מכל מקום, אין מניעה שהחייב ינקוט בהליכים כאמור לפי כל דין, שלא במסגרת הליכי הפש"ר. לא מצאתי ממש בטענה להתעמרות המבקשת בחייב, שנטענה בעלמא ללא שמץ של תשתית ראייתית, והיא נדחית בזה.

עוד אדגיש, כי, כידוע, בידי החייב לטעון טענותיו באשר ליכולתו לעמוד בתשלום החוב בשל מצבו הכלכלי והרפואי, במסגרת ההוצל"פ. סוף דבר, אני מורה על ביטול ההליך.

בעיניינו של נאשם מס' 3 (ללא הרשעה) כתב האישום המתוקן: הנאשם הורשע על פי הודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן, במסגרת הסדר טיעון, בעבירה אחת של תקיפה סתם - עבירה לפי סעיף 379 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.

אפנה בהקשר זה, לדברי המלומד פרופיסור גבריאל הלוי, "תורת דיני העונשין", כרך ג' (2010) בעמודים 674 - 686.

המנעות מהרשעה – הדין בראי הפסיקה: סקירה לא ממצה של פסיקת בתי המשפט המובאת להלן, מלמדת, כי בתי המשפט על ערכאותיהן השונות, מצאו לבטל הרשעתו של נאשם בעבירות חמורות מזו הנדונה כאן, חרף חומרת מעשה העבירה, ולרבות במעשה תקיפה חמורים (ההדגשות בציטוטים שלי – ש.ב.): ע"פ 8173/18 8242/18 פלוני נ' מדינת ישראל (6.6.19) – שם הורשעו הנאשמים בבצוע שוד בנסיבות חמורות.

...

עוד אפנה בהקשר זה לדברי כב' נשיא בית המשפט המחוזי, השופט ד"ר ר. שפירא במסגרת ע"פ (מחוזי חיפה) 42146-02-15 בכר נ' מדינת ישראל  (6.5.15) בו התקבלה, בדעת רוב, בקשה לסיום ההליך ללא הרשעה, תוך הדגשת התכליות העומדות ביסוד הימנעות מהרשעתו של נאשם שביצע עבירה: "סבור אני כי בנסיבות המקרה שבפנינו הימנעות מהרשעה משרתת מספר תכליות: התכלית הראשונה היא, שיקום נאשם. במקרה שבפנינו מדובר באירוע חד פעמי שאירע על רקע משברי. לא קדמו לו אירועים זהים. גם בשש השנים שחלפו לאחר אותו מקרה נשוא כתב האישום לא אירעו אירועים דומים. כך גם לדברי המתלוננת. בנסיבות אלו, ובשים לב לחלוף הזמן הרב מעת ביצוע המעשה, נראה כי השיקום אינו רק בגדר סיכוי ערטילאי אלא רכיב ממשי המצדיק ללכת לקראת המערער ולא ליצור לו כתם שיעמיד בפניו מגבלות כאלו ואחרות לעניין תעסוקה. התכלית השניה היא, יעילות הפיקוח השיפוטי על המערער. בעוד שהרשעה ביחד עם מאסר מותנה מסיימת, בפועל, את הטיפול השיפוטי והסוציאלי בפרשה נשוא הליך זה דווקא העמדת המערער בפיקוח תוך הימנעות מהרשעה מאפשרת לגורמי הרווחה להמשיך ולסייע למערער, ובצד הסיוע והמעקב נשארת חרב ההליך השיפוטי מונפת ומרתיעה. זאת במובן שאם יחזור המערער לבצע עבירה נוספת (מכל סוג) ניתן יהיה להחזיר את הדיון בעניינו לבית המשפט ולגזור עליו עונש ראוי והולם. סבור אני ששילוב זה משרת הן את עניינו של המערער, הן את עניינה של המתלוננת והן את האינטרס הציבורי".   מכאן אעבור לבחינת התקיימות התנאים שנקבעו בהלכה הפסוקה בשאלת הימנעות מהרשעה.

לפיכך, ומכוח סמכותי לפי סעיף 192א לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב – 1982, אני מורה על ביטול הרשעתו של הנאשם.

מכח סמכותי לפי סעיף 71א (א) לחוק העונשין התשל"ז 1977 אני מורה לשירות המבחן להכין תוכנית עבודה בהיקף של 300 שעות ולהגישה לאישורו של בית המשפט.

אני מחייב את הנאשם לפצות את המתלונן מר בועז גורפינקל בסך של - 3,000 ₪.