הנתבעת מיתנהלת בחוסר תום לב, תוך שהיא מבקשת כי התובע יישא ברשלנותה, כך שהיא נסמכת על הוראות סעיף 5 להסכם השכירות, עליו חתומים הלקוחות השוכרים בנוסח כדלקמן:
"במקרה של אי החזרת רכב בתאריך החזרה המשוער, כמו גם במקרה של השכרות חודשיות מתחדשות, תיחשב חתימתי על הסכם זה כחתימה על הסכם להשכרה נוספת ו/או מתמשכת ו/או להארכת ההסכם לתקופה בלתי קצובה, המעידה על אישורי לחיוב כרטיס האשראי... במקרה זה ייחשבו תנאי ההשכרה כממשיכים, עד להחזרת הרכב..".
הסעיף הנ"ל בטל ומבוטל, שכן, הוא מקפח את התובע ומאפשר למעשה לנתבעת, לחייב שלא כדין, ללא הסכמה מפורשת בכל הסכם והסכם וחתימה של התובע.
כשנשאל התובע כיצד זה לא הבחין בפירוט העיסקאות, בהן חויב באמצעות כרטיס האשראי שלו, השיב התובע שהחיובים הופיעו מס' חודשים לאחר חתימת הסכם השכירות וכי הוא לא שם לב אליהם, בין היתר בשל העובדה שכרטיס האשראי בו חויבו העיסקאות הנו כרטיס משני ולא הכרטיס הראשי בו הוא משתמש ולכן רק בדיעבד הוא ראה את החיובים.
יחד עם זאת, סביר להניח שלא כל הלקוחות –השוכרים מודעים לכך שחתימתם עלולה/ עשויה ליצור התחייבות כספית כלפי המשכירה לזמן בלתי מוגבל וייתכן שיש מקום להקפיד כי בכל פעם שמתחדשת עסקה היא תכנס לתוקף בהצגת תעודת זהות או רישיון נהיגה של המתחייב שכן גם אם סברה הנתבעת -המשכירה כי מדובר בהרשאה מתמשכת בלתי מוגבלת בזמן, הרשאה זו עלולה להיות מנוצלת לרעה שכן למשכירה אין מידע אם ההרשאה בוטלה אם לאו ולעיתים הלקוח אף שוכח מהתחייבותו.
...
אני דוחה את טענתו של התובע, כי לא יכול היה לגלות בזמן אמת את החיובים בכרטיס האשראי שלו , מכיוון שמדובר בכרטיס משני, בעוד שהוא משתמש בדרך כלל בכרטיס אשראי אחר – כרטיס ראשי.
לפיכך, אני סבור כי יש לחלק את האחריות בין הצדדים בחלקים שווים ואין מקום לצפות מהנתבעת כי תזכה את התובע במלוא הסכומים בהם חויב בגין העסקאות הנוספות ותחפש את אביעד, כדי לגבות ממנו את מלוא החוב בגין עלות עסקאות השכירות הנוספות.
סוף דבר
לפיכך, אני מורה על קבלת התביעה באופן חלקי ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע את מחצית הסכומים בהם חויב בסך כולל של 10,800 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום הגשת התביעה 04/02/16 ועד למועד התשלום המלא בפועל.
