כעולה מתגובתו של המשיב 3 (להלן: הכנ"ר), נגד החייב הוגשו תביעות חוב בסך כולל של למעלה משני מיליון ש"ח. ביום 9.2.2014 הגישו המבקשים, הורי החייב, תובענה למתן פסק דין הצהרתי לפיו הנכס המצוי ברחוב קיצנית 32 מגדל העמק, הידוע כחלקה 32 בגוש 17701 (להלן: הנכס), אשר רשום על שם החייב וגרושתו, שייך למבקשים, תוך ביטול העיקולים שהוטלו על הנכס.
בהחלטתו מיום 30.3.2016 קבע בית המשפט המחוזי כי מכירת זכויותיו של החייב בנכס למבקשים מהוה הענקה בטלה לפי סעיף 96(ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: הפקודה), כאשר לא מתקיימים הסייגים המנויים בסעיף 96(ג) לפקודה, שכן המבקשים לא היו תמי לב בעת העברת הזכויות בנכס לידם.
...
עם זאת – וכאן העיקר – השיקול המכריע שבגינו החלטתי להיעתר לבקשה ולהוציא צו המונע עשיית דיספוזיציה בנכס, הוא שאם לא יינתן סעד זמני בערעור כמבוקש, יתכן שלא יהא עוד טעם בבירור הערעור, כאשר הנזק הצפוי למבקשים עקב מימוש בית מגוריהם, עלול להיות קשה ביותר, במיוחד בהינתן גילם המבוגר.
בהקשר זה יוטעם, כי בפסיקה צוין לא אחת ש"הלכה היא שכאשר מדובר בפינוי דירת מגורים ייטה בית המשפט להיעתר לבקשות לעיכוב הליכי פינוי 'אף אם סיכויי הערעור אינם גבוהים במיוחד'" (ע"א 5529/15 פלונית נ' בנק מזרחי טפחות, פסקה 8 (9.9.2015)), וזאת, בעיקר, בשל חשש מפני התגבשותו של נזק בלתי הפיך. בצד זאת, המשיבים לא הצביעו על טעם קונקרטי שיש בו כדי לשכנע כי נדרש מימוש מידי של הנכס במקרה דנא, כשממילא דומה שהליך זה עלול להתפרש על-פני זמן רב נוכח העובדה שלמבקשים מחצית מהזכויות בנכס על-פי קביעת בית המשפט המחוזי, קביעה עליה לא הוגשה השגה.
נוכח האמור, הבקשה מתקבלת כך שניתן צו המונע עשיית כל דיספוזיציה בנכס, על-ידי מי מהצדדים, עד למתן פסק דין בערעור.
