הצדדים הסכימו לנהל מו"מ בתיווכו של בית הדין ואלו ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים לאחר זמן רב:
דירת הצדדים שברחוב ר' תועבר כדלהלן: הקומה העליונה תועבר על שם [ח'], הקומה התחתונה תועבר על שם [א'] וכן [א'] יטיל הערת אזהרה על שם בנות הצדדים כולן.
עיין שם שהוכיחו כן מדברי רעק"א (דרוש וחידוש עמ' צ"א) שהביא בשם המג"א על התוספתא שנשאל:
"אשה שזינתה תחת בעלה ברצון ותובעת לבעלה שיפטרנה בגט והוא אינו רוצה, אם הדין שכופין אותו ליתן גט או שכיון שהיא גרמה במעשיה לאוסרה לו יכול לומר תשב עד שתלבין ראישה."
ספקו של הגרעק"א הוא אם יש לאשה זכות לתבוע גט מאחר שהיא גרמה במעשיה להיאסר לבעלה, ע"ש. משמע מדבריו דאם לא הייתה גורמת להיאסר, כגון באשת כהן שנאנסה, זכותה לתבוע גט. ולפי זה, הא דאיתא ברמב"ם (פכ"ד מאישות הכ"ב):
"וכופין את הכהן ליתן לה כתובתה ולגרשה."
מבואר אם כן שאין הטעם רק כדי לאפרושי מאיסורא אלא שזו גם זכות תביעה של האשה שלא יעגנה.
האם חז"ל קנסו את הבעל המעכב את האשה מלהינשא לאחר, וחייבוהו במזונותיה, או שכל עוד והיא אגודה אצלו ועדיין נשואה לו - ממשיך החיוב המקורי של מזונות אשה, כמו שהיה קודם הפירוד.
במידה והבעל יודיע לבית הדין - בתוך 3 ימים מהיום - אודות מוכנותו המוחלטת ללא תנאים וללא אומר כי הוא מסכים לתת את הגט, יזמנו בית הדין לסידור הגט, ובמידה ואכן יעמוד בדיבורו במועד הראשון שיקבע בית הדין והגט יסודר – ישקול בית הדין לבטל את החלטתו זו.
במידה והבעל לא יסכים להתגרש – ישקול בית הדין את הגדלת חיוב מזונות אשה או כל סנקציה אחרת.
...
בנסיבות תיק זה, הפירוד בין הצדדים הינו רב יותר, יתכן כפול שלוש, מאשר הוקצב בדבריו של רבנו ירוחם שם.
על דינו זה של רבנו ירוחם הסתמכו גם בפסקי דין רבניים (חלק יא עמ' 95-89, בית הדין הרבני האזורי תל אביב יפו, בפני כב' הדיינים: הרבנים ח"ג צימבליסט, ע' אזולאי, ש' דיכובסקי שליט"א בענין הקשר שבין העברת רכוש להסכם הגירושין) וכתבו:
"כשהבעל והאישה שניהם מורדים זה בזה, כופין או על כל פנים מחייבים את הבעל לגרשה".
והביאו דברי רבנו ירוחם הנ"ל, והוסיפו (בעמ' 95):
"הואיל וכאמור אף הוא אינו חפץ בשלום בית ואף הוא מורד בה, אם כן מן הדין הוא חייב לגרשה, וכמו שהבאנו מדברי רבנו ירוחם שבכגון זה כופין אותו לגרשה, ואף אם לא נגיע לידי מדה זו של כפייה, מכל מקום יש לחייבו לגרשה, וכל כהאי גוונא כבר פסק הרמ"א (אבה"ע סי' קנד סכ"א בהגה) וז"ל 'ובכל מקום דאיכא פלוגתא אם כופין או לא, אע"ג דאין כופין לגרש מ"מ כופין אותו ליתן כתובה מיד'".
ונוסיף עוד את אשר רבים הביאו:
והנה בביאור טעמו של רבינו ירוחם ישנם שתי גישות בפסיקת בתי הדין, הגישה הראשונה שהוזכרה לעיל, הובאה בפד"ר כרך ח' (עמ' 321) והיא הגישה של חברי בית הדין הגדול (הגרי"ש אלישיב, הגר"ב ז'ולטי והגר"מ אליהו, זכר כולם לברכה), ולדבריהם מכיוון ששני הצדדים מורדים זה בזו ואינם מעוניינים אחד בשני, אין לאפשר מצב זה ולכן כופין אותו לגרש.
והביאו עוד משו"ת חכם צבי ס"א שכתב בתוך דבריו, וזה לשונו:
"אבל היותר נראה לי נכון הוא דבכל המצוות כופין מלבד בגיטין וחליצות הוא דאין כופין, אלא משום עיגון דידה או כל הנך שמנו חכמים בפירוש. אבל אינך לא משום דאית ביה ריעותא שהרי גט מעושה פסול וכן חליצה מעושה ואף שבמקום שהוא כדין הם כשרים מ"מ לא ראו חכמים לכפות עליהם אלא משום עיגונא או משום הנך שמנו חז"ל וזה מוכח מדברי התוס' וכו'."
עולה מדבריו שתיתכן כפיית גט בשני אופנים או מחמת הדברים שמנו חכמים או משום עיגון.
במאמר מוסגר ייאמר, שאמנם מצאנו אף בפד"ר חלק טו שפסקו שאין לחייב מזונות מעוכבת באופן שיש לאישה כדי מזונותיה ממעשי ידיה, אך שם פסקו כך על סמך ההנחה שחיוב מזונות מעוכבת אינו חיוב חדש אלא המשך חיוב המזונות המקורי, אך מאחר ובפדר חלק י' הנ"ל הכריעו שהוא חיוב קנס, אם כן ניתן ללמוד מקביעה זו שאף אם יש לה מזונות ממעשי ידיה, אין בזה כדי לפטור את הבעל מחיוב מזונות מעוכבת.
