ביטול הסכם שלא כדין ופיצויים בגין הפרתו

בספרם, דיני חוזים (מהדורה רביעית, 2019, פרק 18: חיובים בחוזה הדדי, עמ' 575), עמדו המחברים גבריאלה שלו ואפי צמח, על נפקות ההבחנה כדלקמן: חיובים עצמאיים הם "חיובים נגדיים שאין ביניהם תלות כלשהיא. בחוזה שחיוביו עצמאיים זה מזה חייב כל צד לקיים את חלקו, במועד ובאורח שנקבעו בחוזה, בלא קשר לקיום או לאי-קיום על-ידי הצד האחר. כל עוד לא בוטל החוזה כדין, אי קיום חיוב עצמאי מהוה הפרת חוזה" (שם, עמ' 575).

ועוד, "בפסקי דין אחדים נדונו אירועים חצוניים לחוזה, ונקבע כי מעשיהם ומחדליהם של זרים לחוזה אינם אירועים בלתי צפויים. כך נקבע לגבי אי הסכמת עמידר להעברת זכויות בדירה; לגבי עיכובים בהעברת מקרעין במשרדי מס שבח; ולגבי היתנגדותו של שומר שהתגורר בשטח של הערייה להתפנות מן השטח" (שם, בעמ' 769 והאסמכתאות המובאות שם).

כל פרשנות אחרת תביא לתוצאה כי פיצוי בגין איחור בתשלום, ולו של יום אחד, תחייב את הקונה – התובע - לשלם לנתבעים – המוכרים - סכום של 65,500 ₪, שאינו סביר, וגבוה מהפצוי המוסכם בגין הפרה יסודית קשה יותר, כגון הפרת הצהרות המוכרים לפי סעיף 2 להסכם.

...

ז – סופו של דבר אשר על כן, התביעה נדחית.

התובע ישלם לנתבעים פיצויים מוסכמים בסך 19,500 ₪.

כן ישלם התובע לנתבעים החזר חלקי של אגרת בית המשפט בסכום כולל של 500 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 4,000 ₪.

המועצה טוענת שהחברה ביטלה את ההסכם שלא כדין, חדלה מלספק את השרות באופן חד-צדדי, הסבה לה נזק, ואף הפרה את ההסכם, הפרות המזכות אותה בפיצויים מוסכמים.

יפים דבריו של כב' בית המשפט העליון בע"א 842/79 משה נס נ' נחום גולדה, פ"ד לו(1) 204, 210: "חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א -1970 מעניק, בסימן ב שבו, לצד הנפגע כתוצאה מהפרת חוזה, את הזכות לבטל את החוזה. הייתה ההפרה יסודית, הזכות היא מידית. הייתה ההפרה לא יסודית, הזכות תתקיים לאחר מתן ארכה, אולם הזכות - זכות היא, והיא נקבעה בדין, ואין לשלול אותה מאת צד לחוזה, מיניה וביה. ישנן זכויות שבדין שהן קוגנטיות, אשר המתקשרים בחוזה אינם רשאים להתנות על זכות זו ולוותר עליה...אין לומר כי גם הזכות לביטול החוזה היא זכות שאין לוותר עליה. אם גמרו בעלי הדין דעתם, מתוך הסכמה מלאה, כי במקרה של הפרת חוזה מסוים זכות זו לא תתקיים, אלא הצד הנפגע יצטרך להסתפק בפצוי הולם, יש לכבד רצונם...אולם, ובכך הדגש והעיקר, אם מבקשים בחוזה לשלול מצד נפגע את זכותו על פי הוראת חוק בלתי קונגנטית (דיספוזיטיבית), שומה על המתקשרים בחוזה לקבוע תניה זו במפורש בחוזה עצמו". ובאותו עניין נפסק: "אין בחוזה שבין גולדה לבין נס כל תניה מפורשת, השוללת את זכות הביטול במקרה של הפרת חוזה. משום כך עומדת למתקשרים בחוזה הזכות, המוקנית להם בחוק הנ"ל, במלוא היקפה ותוקפה". הינה למדנו, כי מקום בו לא נשללה זכות הביטול באופן מפורש, בחוזה עצמו, הרי הזכות עומדת במלואה לצד הנפגע.

...

עוד נשאלה הגזברית על קיזוז שמקורו ברכישת פחי אשפה (חשבוניות, נספח 23 לתצהירי הנתבעת) והיא אישרה, בסופו של דבר, שמדובר ברכישה בשנת 2018, טרם חתימת הסכם הפשרה (עמ' 12 שו' 7-9 לפרוט').

כפי שנמצאנו למדים, חרף טענותיה של המועצה בדבר הפרות ההסכם ע" החברה, בין אם לראשונה בישיבה ובין אם לראשונה במכתב הנ"ל, לא בוצעו קיזוזים כפועל יוצא של ההפרות הנטענות לעיל, לא בזמן אמת ואף לא בעת הפירעון בפועל.

התביעה שכנגד נדחית.

בגדרי התביעה שכנגד, עותרות טריגו והנתבעות הנוספות לפיצויים בגין הפרת חוזה בידי פיברוטקס, שלפי הנטען ביטלה את ההסכמים שלא כדין.

...

הכרעה: מקובלת עלי עמדת פיברוטקס.

הבקשה ביחס לשאלות אלו נדחית ונשמרות טענות בהתאם.

סוף דבר לאור המקובץ, הבקשות מתקבלות באופן חלקי.

להצהיר כי צים חייבת בפצוי המוסכם בסך של 800,000 ₪ בגין הפרותיה את ההסכם, הביטול שלא כדין, מחיקת הערת האזהרה והנזקים שנגרמו לה בגין העיכוב במימוש זכויותיה.

...

אין חולק כי בסופו של דבר הועברו הזכויות ע"ש צים (ביום 1.2.18) וכי המבקשים נתבקשו להשלים את התשלומים.

המבקשת תשלם למשיבה 1 הוצאות בסך כולל של 20,000 ₪ אותם רשאית משיבה 1/צים לקזז גם כן מסכום ההשבה.

התביעה כנגד המשיבים 2-3 נדחית בכללותה.

המבקשת תשלם לכל אחד מן המשיבים הנ"ל בנפרד, הוצאות משפט בסכום כולל של 30,000 ₪ לכל אחד מהנ"ל. למעט סכומי ההוצאות שנפסקו כסכום כולל בפסק דין זה, יתר הסכומים אינם כוללים מע"מ ויש להוסיפו עליהם.

בעקבות זאת הגישה החברה תביעה שכנגד שעילתה פיצויים בגין הפרת החוזה מצד כיתריה וביטולו באופן חד צדדי.

מקום שניפגע מהפרה לא יסודית ביטל את ההסכם בלא שנתן למפר ארכה סבירה והזדמנות נאותה לתקן את ההפרה, ביטול ההסכמה מצידו אינו כדין, ומגבש זכאות לתרופות בגין הפרת חוזה.

...

תוכן עניינים פתח דבר 2 כתבי הטענות 6 כתב התביעה בתביעה העיקרית (ת"א 28251-08-20) 6 כתב ההגנה בתביעה העיקרית וכתב התביעה שכנגד 7 כתב התשובה בתביעה העיקרית וכתב הגנה לתביעה שכנגד 9 כתב התביעה בתביעת לשון הרע (ת"א 21567-02-20) 9 כתב ההגנה בתביעת לשון הרע 11 דיון והכרעה 11 הראיות 11 מתווה ההכרעה: הפלוגתות שבמחלוקת 12 המסכת העובדתית 13 ערב חתימת ההסכם 13 המשא ומתן, ההסכם ועיקריו 13 שיתוף הפעולה לאחר חתימת ההסכם 14 תכניות הריאליטי וההצלחה שבעקבותיהן 14 ניהול הבוקינג עבור כיתריה וגביית תשלום עבורו 15 אופן ניהול ההתחשבנות בין הצדדים 15 הקליפ 17 השיחה בין כיתריה לאדי וחילופי הדברים בעקבותיה 18 כיתריה מבקשת פירוט של ההתחשבנות 19 ההצעה לככב במחזמר "מאמה מיה" בתיאטרון הלאומי "הבימה" 19 פרוץ הסכסוך והסלמתו: התניית ההשתתפות במחזמר בתנאים 20 כיתריה מבטלת את ההסכם בהתנהגות 23 חלופת המכתבים בין עורכי הדין 23 תביעת לשון הרע מצד בן ארוש ותביעת כיתריה לתשלום הרווחים 25 המסגרת הנורמטיבית 25 פרשנות חוזה: כללי 25 פרשנות חוזה ליחסים ארוכי טווח ("חוזה יחס") 27 כלל הפרשנות נגד המנסח 28 החובה לקיים הסכם בתום לב 29 הערה על חוק הגנה על זכויות אמנים במוזיקה, התשע"ז-2017 30 האם הנתבעים הפרו את ההסכם בכך שלא קיימו את התחייבויותיהם כלפי כיתריה במישור המקצועי? 31 האם הנתבעים הפרו את ההסכם כשגבו תשלום עבור שירותי "בוקינג"? 36 האם הנתבעים הפרו את ההסכם בכך שלא שילמו לכיתריה את חלקה ברווחים? 40 פרשנות החוזה בעניין חלוקת הרווחים: מהן "הוצאות ישירות" שינוכו לפני חלוקה? 40 האם כיתריה לא קיבלה תשלומים במועד? מהו המועד לתשלום לפי ההסכם? 44 האם הנתבעים הפרו את ההסכם בכך שלא מסרו לכיתריה נתונים ומסמכים שביקשה? 51 האם הסירוב של כיתריה להשתתף במחזמר גיבש הפרה יסודית של ההסכם מצדה? 55 ביטול ההסכם בהתנהגות מצד כיתריה ונפקותו 61 חלוקת אחריות: אשם תורם חוזי 61 הסעדים החוזיים 65 סעד הצהרתי 66 פיצויי הסתמכות 67 מתן חשבונות 70 פיצויי קיום 70 לסיכום התביעה העיקרית והתביעה שכנגד 71 תביעת לשון הרע 71 המסגרת הנורמטיבית 71 דיון והכרעה 72 סוף דבר 75 פתח דבר לפניי שתי תובענות שהדיון בהן אוחד: האחת (ת"א 28251-02-20) היא תביעה לפיצוי בסך של 182,296 ש"ח שעילתה תשלום בעד רווחים המגיעים לתובעת מתוך הכנסות שהועברו לנתבעים, מנהליה, לפי הסכם למתן שירותי ייצוג וניהול ("התביעה העיקרית").

גם במקרה זה אין בידי לקבוע כי מדובר בלשון הרע ברף הגבוה במכלול הנסיבות ובהן מסגרת הפרסום, העובדה שדובר בפרסום חד פעמי (במרשתת אומנם), אך אין ראיה שרבים נחשפו אליו, ימואל לא הדהד אותו או חזר עליו, ואין ראיה שהוא גרם לנזק כלשהו.

אף שמדובר במקרה גבולי, הרי שלנוכח אופי ההתבטאות הפוגעני יותר בהשוואה לזה של כיתריה, אין מקום לעבור עליו לסדר היום ויש לקבל את התביעה.

סוף דבר מכל המקובץ לעיל, התוצאה היא כדלקמן: התביעה של כיתריה נגד הנתבעים נדחית.