ביטול הסכם גירושין בגלל אי קיום מאוחר

ד- המבקשת לא הפרה ההסכם וככל שאיזה מהתחייבויותיה לא קוימו, הרי שהדבר נובע מהתנהלות המשיב.

עם זאת ושעה שהמשיב טוען גם, כאמור, לביטול הסכם הגירושין מחמת הפרתו באופן יסודי, לכאורה, ע"י המבקשת, אזי דין טענתה בעיניין העידר הסמכות של בית משפט זה להדרש לתובענה להדחות.

זהו המקום להזכיר, כי משך שנים ארוכות נוהלו ע"י המשיב הליכים בבית הדין הרבני לביטול הסכם הגירושין נושא ההליך דנא (עת לדידו ההסכם המאוחר יותר מבין השניים שנחתמו בין הצדדים הוא התקף) וכי לאחר שש שנות היתדיינות נדחו טענותיו ונקבע, כי הסכם הגירושין שבלב ההליך דנא הוא התקף.

כידוע, עקרון העל בדיני חוזים הוא כי חוזים יש לקיים, ומשכך יש להעדיף קיומו של הסכם על פני ביטולו, וודאי שעה שמדובר בהסכם מקיף המורכב מחיובים רבים בנושאים שונים כדוגמת הסכם גירושין, ומושכלות יסוד הן, כי ניתן לרפא הפרות מסוגים שונים באמצעות חיוב בפיצויים.

...

עם זאת ושעה שהמשיב טוען גם, כאמור, לביטול הסכם הגירושין מחמת הפרתו באופן יסודי, לכאורה, ע"י המבקשת, אזי דין טענתה בעניין העדר הסמכות של בית משפט זה להידרש לתובענה להידחות.

יצוין, כי מסקנה זו מתבקשת גם נוכח טענות באת כוחו במסגרת הדיון מיום 05.02.2020 עת נטען על ידה בשמו, שהוא עותר הן לאכיפה והן לביטול של הסכם הגירושין (עמ' 17 ש' 12-13 לפרוטוקול הדיון), הגם שברור כי שני הסעדים הללו אינם יכולים לדור בכפיפה אחת.

נימוקים אלה לצד שיקולים של יעילות דיונית ושקילת האינטרס הציבורי בניהול הליכים משפטיים אל מול שיקולים של צדק, הגינות ושוויון, הובילוני למסקנה כי יש להורות על מחיקת התובענה מושא הליך זה. בשים לב לתוצאה אליה הגעתי וכן להתנהלות המשיב לאורך ההליך, אני מחייבת אותו 15 .

בהקשר זה יש להבין גם את דבריו הבאים של כב' השופט מילנוב, עליהם מבקשים התובעים להסתמך בהליך שלפניי: "אמנם התוצאה פוגעת בזכות הקניין של התובעים ואולם יש לזכור כי כנגד זכות זו עומדת זכות הדייר-הנתבע 1 לגור עם אישתו תחת אותה קורת גג, כל עוד היא אישתו. על כן אין לראות את הכנסת הנתבעת 3 למושכר, ללא רשות הבעלים כהפרת הסכם השכירות" (הדגשה לא במקור).

הסכום האמור שולם והתובעים לא טענו בשום שלב כי התשלום מקנה לבני שלום רק מחצית מהדיירות המוגנת", כך גם בתביעתם בפני כב' השופט מילנוב רשמו שבני מחזיק "בדירה בת שלושה חדרים במקרקעין הנ"ל בשכירות מוגנת...בהתאם לחוזה שכירות". "אמור מעתה, התובעים גילו דעתם במסגרת תביעותיהם לבית המשפט כי לאחר גירושיו מהלן היו לבני שלום זכויות של דייר מוגן בכל המושכר. די בכך כדי להשתיק אותם מלטעון אחרת לאחר שנים כה ארוכות". (סעיף 8 לפסה"ד).

פסק דינו של כב' השופט מילנוב לא בוטל והוא מקנה עילת פינוי עצמאית עם גירושי הנתבעת מבני שלום.

מניעת ביקור במושכר עילת הפינוי היחידה הרלוואנטית לתביעה זו היא זו האמורה בסעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר : (2) הדייר לא קיים תנאי מתנאי השכירות אשר אי-קיומו מעניק לבעל הבית לפי תנאי השכירות את הזכות לתבוע פינוי; סעיף 4 בחוזה השכירות קובע כך: "השוכר מתחייב לאפשר למשכיר או לב"כ להיכנס למושכר במשך שעות היום כדי לבדוק אם תנאי חוזה זה מקוימים". סעיף 1 לחוזה קובע כי "שני הצדדים מסכימים כי כל סעיפי החוזה הם תנאים עקריים ואי קיום אחד מהם מעניק למשכיר את הזכות לידרוש את פינויו של השוכר מהמושכר". גם אילמלא סעיף זה בחוזה, המלומד יעקב שקד בספרו, פינוי מקרקעין הליכים והלכות (2017) בעמ' 235, כשהוא מפנה לרע"א 6144/99 נוריאלי ואח' נ' מתיתיהו (2000), סבור שמניעת כניסת בעל הבית למושכר עשויה להוות עילת פינוי בהתאם לסעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר.

השינויים במבנה המושכר נדונו בהליכים קודמים, לא הוכחה הפרה "חדשה" מאוחרת להליך המשפטי האחרון, ולכן על אף שהשינויים היוו הפרת חוזה, לא ניתן לידון בהם פעם נוספת, ואף לא בפעם הראשונה, בהיעדר פיצול סעדים, מה עוד שהתובעים זכו לפצוי.

...

סוף דבר אני דוחה את תביעת התובעים ומקבלת את תביעת הנתבעת, הנתבעת לא הפרה את חוזה השכירות ולא קמה עילת פינוי נגדה.

פסק דינו של כב' השופט מילנוב לא התיימר להכריע בזכויותיה העתידיות של הנתבעת אם תתגרש, ולכן הוא אינו יוצר עילת פינוי עתידית, ואינו מאפשר פינויה על סמך פסק דין זה. בכל מקרה, המצב המשפטי העדכני כפי שנקבע בפסק דינו של כב' השופט י.רובין הוא זה שמקבע את זכויות הצדדים, ולפיו לנתבעת זכות לדיירות מוגנת בדמי מפתח על כל המושכר ולכן התביעה לתשלום דמי שכירות בגין מחצית הנכס נדחית.

אני מורה לתובעים לסגור את תיק ההוצאה לפועל שפתחו נגד הנתבעת.

מה דינו של הסכם איזון משאבים, שנערך, אושר וקיבל תוקף של פסק דין לפני כעשור, אגב גירושי הצדדים זה מזה, אשר חלק מתניותיו (ואולי המרכזיות שבהן) לא קוימו – היש לבטלו או שמא לאוכפו ככתבו וכלשונו והאם יש דרך ביניים? בשאלה זו יעסוק פסק הדין שלפנינו.

לדבריו היא העידה בחקירתה הנגדית, כי כיוון שלא רצתה לשאת בעלויות הכרוכות ברשום הזכויות במשק על שמה, היא גלגלה את האחריות לאי רשומן לפתחו; לשיטתו גם ייפוי הכוח הבלתי חוזר אשר נחתם על ידי הגב' ש. ביום 24.09.2012 ומאפשר לו לאחר ביצוע תשלום האיזון להעביר הזכויות במשק על שמו על פי שיקול דעתו, מעיד באופן ברור על כוונת הצדדים ועל אומד דעתם, כי בבוא היום יהא על הגב' ש. לפנות את המשק, אשר יועבר בסופו של יום לחזקתו; עוד נטען על ידו, כי גב' ש. לא מיצתה ההליכים טרם הגשת תביעתה כאשר במשך הזמן שחלף עד להגשתה היא לא פנתה אליו ולו פעם אחת בעיניין ביצוע התשלומים, כהודאתה, היות שסידור זה לפיו היא מתגוררת במשק בלא תשלום דמי שכירות שירת אותה, ולמעשה לא נגרם לה כל נזק מהמשך המגורים במקום; לטענתו, הגב' ש. ידעה והבינה היטב, כי בסופו של יום ועם קיום החיובים בהסכם יועברו הזכויות במשק על שמו ולפי שיקול דעתו, וכי יהא עליה לפנות המשק; לדידו מכירת הזכויות במשק לצד שלישי כפי שנעשה על ידו אינה עומדת בסתירה להוראות ההסכם ולכן אין כל בסיס משפטי לביטול ההסכם תחת אכיפתו; עוד נטען על ידו, כי מי שסיכל את עסקת המכר לצד השלישי ומנע העברת הזכויות במשק על שם הצדדים היא הגב' ש. ובעקבות זאת הוגשה תביעתו; לשיטתו, המחלוקת במקרה דנא היא בעיקר משפטית ונסובה סביב השאלה האם בנסיבות שלפנינו יש להורות על אכיפת ההסכם או שמא על ביטולו; מר ש. סומך ידיו על הוראות סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים") שענייננו פרשנות חוזה ועל סעיף 7 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970 (להלן: "חוק התרופות") מהם לשיטתו ניתן ללמוד על עקרון העל בדיני חוזים שהוא קיום החוזה.

עם זאת, נראה שהפרה ואפילו יסודית אינה בהכרח שוללת את זכות הנפגע-המפר לאכיפה, בפרט כאשר הוא חזר בו מן ההפרה והביע נכונות לקיים את חלקו: "...לא בהכרח שמור סעד האכיפה לנפגע לבדו, ויש שיינתן גם למפר החוזה. משנמנע המפר מלבטל את החוזה עקב הפרה, נשאר החוזה על מכונו ורשאי המפר לקיים מה שלא קיים בזמנו. משחזר המפר וגילה את דעתו לקיים את החיוב שהוטל עליו – במועד מאוחר מן המועד שנקבע בחוזה – יכול שיזכה בסעד של אכיפה. הזכות לאכיפה עומדת לו אפילו הוא מפר, ועל בית המשפט לבחון עם עומד נגדו החריג שבסעיף 3 (4) לחוק התרופות. הדבר תלוי בנסיבות המיוחדות של העניין ובאיזון ראוי בין שקולי הצדק המטים את כפות המאזניים לזכות כל אחד מהמתדיינים" (ע"א 1084/99 עיני נ' קאסוטו, פ"ד נו(3)913, 924), וכן: "ההפרה היא שיקול שיש לשוקלו באיזון בין האינטרסים של הצדדים הנעשה לצורך מתן סעד האכיפה...בעניינינו, גם אם אצא מתוך הנחה, כי המערערת הפרה את החוזה, עדיין האיזון הצודק בין האינטרסים של הצדדים מחייב את אכיפתו של החוזה, אם כי בתנאים מסויימים" (ע"א 1816/91 דלתא הנדסה בע"מ נ' שיכון עובדים, פורסם במאגרים האלקטרוניים).

עוד נשאלת השאלה האם וכיצד ניתן לאכוף ההסכם שלפנינו שעה שהיצמדות ללשונו בנסיבות הקונקרטיות של המקרה דנא עלולה להיות בלתי צודקת, ולגרום עוול בעיקר לגב' ש. אשר "תרומתה" למצב שנוצר, כפי שהובהר לעיל, קטנה בהרבה מזו של מר ש., ובראי הנסיבות שלפנינו משמעותה היא הותרתה והותרת ילדיהם של הצדדים ללא קורת גג ובהיעדר אפשרות ריאלית לרכוש דיור חלופי תחת זה שהיא עלולה לאבד.

...

כיצד אפוא ראוי ונכון לפתור המחלוקת בין הצדדים, כך שהפתרון יהלום את הדין ואת הצדק? לאחר ששקלתי בדבר מצאתי כי על אף שבחוק התרופות נקבעה רשימת התרופות בגין הפרת חוזה ובתוכה גם פיצויים, בהינתן כי במקרה דנא קשה יהיה לאמוד את גובה הפיצוי הראוי, שעה שבלב המחלוקת, כאמור, מקום המגורים של גב' ש. וילדיה; בהינתן כי שוכנעתי שגובה תשלום האיזון שנקבע נשען על הערכת שווי הזכויות במשק, נגזר ממנה והועמד על שני שלישים ממנה, נחה דעתי, כי בשים לב לאופי ההפרות ולמחדלי הצדדים, לרבות העובדה שגב' ש. בחרה לא לעשות שימוש בבטוחה שניתנה בידה (ואילו הייתה עושה כן, מלוא הזכויות במשק היו עוברות על שמה, על כל המשתמע מכך), הרי שהפתרון המיטבי בנסיבות שנוצרו הוא ביצוע בקירוב של ההסכם במובן זה ששווי הזכויות במשק יוערך נכון להיום ותינתן לגב' ש. הזכות לקבל מלוא הזכויות במשק כפוף לתשלום סך העולה כדי שליש משווי הזכויות במשק, אגב גירושין, תוך פרק זמן שיקבע.

סוף דבר נוכח המפורט בהרחבה לעיל נקבע בזאת, כי אין מקום להורות על ביטול ההסכם.

כן נקבע בזאת, כי בנסיבות שנוצרו לגב' ש. הזכות לקבל מלוא הזכויות במשק תמורת תשלום סך המגיע כדי שליש משוויין נכון להיום לידי מר ש. משכך נקבע גם, כי אין מקום להשלים עסקת מכר הזכויות בין מר ש. ובין מר ע.ש. לשם ביצוע האמור בסעיף 71 דלעיל, אני מורה לשמאי המקרקעין מר דוד גוזלן, כפוף להסכמתו, להעריך שווי הזכויות במשק נכון להיום ולהגיש חוות דעת מעודכנת לתיק בית המשפט תוך 60 יום.

הליכים משפטיים נוכחיים ההליכים המשפטיים הנוכחיים בין הצדדים ניפתחו עם הגשת בקשה ליישוב סיכסוך, על ידי האם, במסגרתה הגישה בקשה לסעד דחוף, בשל אי קיום זמני שהות של האב עם הקטינים.

טענות האישה בתמצית מתוך כתבי טענותיה: האיש לא מקיים את זמני השהות שנקבעו לו בהסכם הגירושין ובכך הקטינים מצויים באחריות מלאה של האישה, מה שמגדיל את ההוצאות המוטלות על כתפה.

יחד עם זאת, הסכמים אשר קיבלו תוקף של פסק דין אינם חסינים באופן מוחלט מפני ביטולם, ובמקרה של קפוח מהותי הזועק על פניו לגבי מזונות הקטין, יש לבחון את מזונות הקטין מחדש (ראו: בג"צ 4407/12 פלוני נ' ביה"ד הרבני הגדול ואח' (פורסם בנבו, מיום 7.2.2013)).

הצדדים אישרו את פסק הדין, בהסכם גירושין, עליו חתמו מיוזמתם ומרצון חופשי, כחודש וחצי מאוחר יותר, בבית הדין הרבני, הסכם גירושין, שכאמור מעלה ניתן לו תוקף של פסק דין.

...

שינוי זמני שהות לכשעצמם, לא בהכרח מהווים שינוי נסיבות מהותי, כזה המצדיק שינוי סכום המזונות, ובמקרה דנן ונוכח המפורט לעיל, לרבות בהתחשבות הותרת מלוא קצבת הנכות של הבת הבכורה בידי האשה, סבור בית המשפט, כי אין מקום לשינוי סכום המזונות הבסיסי, אולם יש מקום להיעתר לבקשת האשה לחיוב האיש בדמי טיפול עבור שני הילדים הקטינים.

ההתנהלות הנ"ל של האיש מובילה למסקנה מתבקשת כי האיש אינו נוהג בתום לב ובדרך מקובלת, לא בביצוע פסק הדין למזונות, לא בעצם הגשת התביעה הנוכחית ולא בניהול התביעה עצמה.

בית המשפט לא מוכן, בשום דרך ושום אופן, ליתן לכך יד. סוף דבר מכל האמור לעיל, אני דוחה את תביעת האיש ומקבלת את תביעת האשה לדמי טיפול באופן שבנוסף למזונות הקטינים, כפי שקבועים בפסק הדין, יישא האיש בדמי טיפול עבור הקטינים מ' ו- אי', בסך של 500 ₪ לכל אחד, עד הגיעו של כל אחד מהם לגיל 9 שנים.

לפני בקשת הנתבעת לסילוק התביעה על הסף מחמת אי עמידה בתקנות, היתיישנות, מעשה בית דין והשתק פלוגתא.

עוד טוענת הנתבעת כי בהסכם הגירושין משנת 2014 (העתקו צורף לבקשה) הביעו הצדדים את כוונתם כי ההסכם יסדיר ביניהם את כלל העניינים הכרןכים בגירושין לרבות כל רכושם של הצדדים וכי ההסכם כולל סעיף העדר תביעות נוספות.

עיון בכתב התביעה מעלה כי בתחילת עמ' 2 לכתב התביעה צויין "מוגשת בזאת תביעה לביטול חלקי של הסכם הגירושין ובטול חלקי של פסק דין בית המשפט לעינייני מישפחה באשדוד במסגרת תמ"ש 33775-01-13 שאישר הסכם גירושין" אלא שסעד זה אינו כלול בסעדים המבוקשים בסיום התביעה ס' 43 ואילך, הסכם הגירושין לא אושר במסגרת תלה"מ 33775-01-13 שם ניתן פסק דין בעיניין מזונות קטינה, ואין כל סעד המבוקש ביחס להסכם הממון שכאמור לעיל גם מכוחו מנוע התובע מהגשת התובענה דנן.

כתב התביעה מיפרט עובדות מכוחן טוען התובע כי הוא זכאי למחצית שווי הדירה בלבד תוך היתעלמות בולטת מקיומם של הסכמים קודמים בין הצדדים.

על פני הדברים לא עולה כי התביעה היא לקביעת זכויות במקרקעין אלא לתביעה מכח איזון משאבים ולתשלום שווי מחצית המקרקעין ולא עולה כי המדובר בתביעה במקרקעין ולפיכך תקופת ההתיישנות היא 7 שנים לכל המאוחר ממועד הגירושין דהיינו משנת 2014.

...

מכל המקובץ לעיל אני מורה על מחיקת התביעה.