ביטול הסכם בעלי מניות והשלכותיו על תקנון החברה

בהתאם לכך, בבחינת זכאות הנתבע ל-7% ממניות החברה, טוענים התובעים כי עקב רשלנותו של הנתבע, אשר הובילה לנזקים לחברה, ובראשם נתוק ההיתקשרות עם הפלטפורמה, הנתבע הפר את ההסכם באופן יסודי ואינו זכאי לתשלום זה. הפרה זו, לטענת התובעים, היא הפרה הן במישור החוזי והן במישור הנזיקי, לאור הנזקים אשר נגרמו לחברה כתוצאה מביטול ההיתקשרות עם הפלטפורמה.

דיון והכרעה אדון תחילה בסלע המחלוקת המרכזי בין הצדדים שהוא כאמור קביעת הקף וטיב חובותיו של הנתבע מכח ההסכם, בהתאם לפרשנותו [א]; בהמשך, ולאור קביעתי בעיניין זה אקבע האם עמד הנתבע בהתחייבויותיו מכח ההסכם [ב]; ולבסוף, אבחן את ההשלכות של הפרת ההסכם כאמור, ככל שאמצא כי זה אכן הופר [ג].

עוד תמכה במסקנתי זו עדותה של עטרה דזיקובסקי (להלן: "עטרה"), בעלת מניות ואחת משני מייסדי התאגיד האמריקאי Samsara Luggage Inc (להלן: "סמסרה"), אשר בעדותה שפכה אור על דרך היתנהלותו של הנתבע בחברות אחרות בהן גויס לתפקידים דומים, וכך בעדותה: "ש: במסגרת ההסכם בינך לבין שמוליק, הוא הזכיר שהוא בעל הידע בגיוס המונים והבהיר כי כל אחריות וידע בתחום זה שלו בלבד?

טענה זו כנגד מומחיות הנתבע, מבוססת בעיקרה על פרשנות החוזה לה טענו התובעים לפיה הנתבע היה, בין היתר, אמון על התאמת פעילות החברה להוראות דין ארה"ב ותקנון של הפלטפורמה ומשום כך נידרש למומחיות בתחום זה. אולם, פרשנות זו נדחתה על ידי במסגרת קביעתי כי הנתבע לא היה אמון על הפן המשפטי בקידום החברה, בין היתר, משום שהחברה העסיקה את עו"ד הר-אבן למטרה זו. בהתאם לכך, דין הטענה להדחות על הסף.

...

טענה זו כנגד מומחיות הנתבע, מבוססת בעיקרה על פרשנות החוזה לה טענו התובעים לפיה הנתבע היה, בין היתר, אמון על התאמת פעילות החברה להוראות דין ארה"ב ותקנון של הפלטפורמה ומשום כך נדרש למומחיות בתחום זה. אולם, פרשנות זו נדחתה על ידי במסגרת קביעתי כי הנתבע לא היה אמון על הפן המשפטי בקידום החברה, בין היתר, משום שהחברה העסיקה את עו"ד הר-אבן למטרה זו. בהתאם לכך, דין הטענה להידחות על הסף.

לאור קביעתי כי הנתבע לא התרשל ועמד בהתחייבויותיו מכח ההסכם לעניין זה, מצאתי כי דין הבקשה להידחות.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, מצאתי כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי, כך שעל הנתבע להשיב 6.5% ממניות החברה לידי החברה, התובעת 2.

בנוסף, בהסכם ההשקעה השני נקבעה הוראה לפיה החל ממועד כניסתו של הסכם ההשקעה השני לתוקף, יבוטלו לאלתר כל ההסכמים הקודמים בין החברה האם, בעלי מניותיה, מייסדיה ומשקיעיה – בכל הנוגע לזכויות הצבעה, זכויות אחרות בחברה או כל נושא אחר הקשור בהן.

כן מצאתי להעיר בפתח ההכרעה, כי איני סבור שתביעת התובע היא תביעת סרק, והדעת נותנת כי כמייסדה של החברה, עומדות לו זכויות שונות, אשר חלקן אף מצאו עיגונן הן בתקנון החברה, הן בהסכמי ההשקעה שנחתמו מול בעלי המניות והמשקיעים בחברה.

בנוסף לכך נטען, כי ועדת האיתור השקיעה זמן ומאמצים בחיפוש אחר המועמד הטוב ביותר לנווט את החברה בתקופה זו, ועיכוב ביישום החלטה זו עשוי להסב נזק ממשי לחברה בימים קריטיים אלו לתפקודה – וגם טענה זו, אין בידי לדחות על הסף, ועל פניו נראה כי היא משתקפת ותואמת את התמונה הכללית הנצבת בפני בית המשפט בשלב זה. לכל אלו, משקל רב לעניין ההכרעה בשאלת מאזן הנוחות במקרה דנן – שכן, בשל החשש לכל אלו, וכפועל יוצא מן החשש וההשלכות של אי החלפת מנכ"ל החברה על אתר, ובפרט – הפגיעה האפשרית בהמשך תפעולה וניהולה התקין של החברה, מצאתי כי מאזן הנוחות נוטה בשלב זה לטובת המשיבים.

...

כמו כן, על רקע האמור בשולי הכרעתי לעיל, טוב יעשו הצדדים אם יעשו ניסיון נוסף לקדם ביניהם הסכמות בכלל המחלוקות ביניהם, באופן שייתר את ההליכים בגדרי ההליך העיקרי שלפניי.

מהתרשמותי בעת הדיון שנערך בפניי, אני סבור כי התדיינות פתוחה וכנה בין הצדדים, שבראשה טובת החברה, תוכל להביא לסיום המחלוקות בין הצדדים, באופן שמכיר ומכבד גם את זכויותיו של המבקש.

אני מחייב את המבקש לשלם למשיבים שכ"ט עו"ד והוצאות בסכום כולל של 30,000 ש"ח. ניתנה היום, כ"ח חשוון תשפ"א, 15 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.

גם הם טענו – בדומה לתובעים בתביעה דנן – כי הסכמי המכר מכוחם נמכרו מניותיהם הם בטלים, וזאת מכוח שני סוגים של טענות: ראשית, נטען כי בהסכמי המכר נפלו פגמים פרוצידוראליים, משהם לא עמדו בתנאים שמתווה תקנון דן לאישור חוזים כאלה; שנית, נטען כי דן אלצה את התובעים למכור את מניותיהם בכך שכרכה את הסכמי המכר להסכמי הפרישה המוקדמת שלהם, תוך שהיא מטעה אותם לגבי טיב העיסקאות.

התובעים הפנו בהקשר זה לסעיף 17(א) לחוק החברות שלפיו דין התקנון "כדין חוזה בין החברה ובין בעלי מניותיה ובין עצמם". כן הם הפנו לתקנה 157 לתקנון, הקובע כי התקנון יפורש - במקרה של סכסוכים אודות פרשנותו הנכונה – על ידי בורר (שחייב להיות שופט בדימוס של בית המשפט המחוזי בתל אביב).

ואולם, יצירת שויון מלא בין כל בעלי המניות בדן ביחס לפרשנות התקנון על ידי הבוררים, מחייבת לא רק קביעה לפיה פרשנות נגד דן תחול על כל בעלי המניות (כפי שהתובעים טוענים), אלא גם כי קביעה נגד תובעים ולזכותה של דן, תהווה מעשה בית דין ותחול על כלל בעלי המניות בה. ואולם, קביעה כזו, לפיה תובע אחד יכול להנזק מכשלון חברו בהליך שהוא עצמו לא היה צד לו, היא קביעה מרחיקת לכת מאוד שאין לה בסיס בפסיקה.

מר אלעזר הסביר כי: "בעת שינוי המבנה, הוחלט כי הסכום האמור (380,000 ₪) יפוצל לשני חלקים: האחד, סך של 313,000, סכום שנקבע לפי תיקרת הפטור ממס באותה עת על פדיון מניית חבר באגודה שיתופית בהתאם לסעיף 97(א)(6) לפקודת מס הכנסה שהיה בתוקף באותה העת. והשני, הסכום שנותר (סכום 'תוצאתי'), דהיינו, סך של 67,000 ₪, שנקבע כערך שניתן לחבילת 1,000 המניות שהוקצו לכל אחד מחברי האגודה בחברה החדשה". העד הוסיף והבהיר כי פיצול הסכום נועד כדי למקסם את השלכות המס בגין שינוי המבנה מבחינת בעלי מניות.

...

כאמור, מכלול הנסיבות הרלוונטיות אינו מצדיק את המסקנה אודות קיומו של החריג הזה כאשר מדובר בהסכם שלא קיבל את אחד האישורים הנדרשים, ואין די באי קיומו של האישור הזה כדי לאפשר לתובע לדרוש את השבת הנכס ללא מגבלת זמן כלשהי.

סיכומה של נקודה זו – אני סבורה כי התביעה לפיה אין להסכמי מכירת המניות תוקף לאור העדר אישורה של ועדת הביקורת – התיישנה, ולכן דינה להידחות.

סוף דבר – לאור מכלול האמור לעיל, התביעה נדחית.

האם הפרת ההסכם על-ידי הצדדים מאפשרת בנסיבות העניין לראות בו הסכם שבוטל ולכן כזה שאינו מחייב עוד? ומהי ההשלכה על תקנון החברה שנתן ביטוי להסכמת הצדדים? זאת ועוד, האם כל ההסכמות בין הצדדים הן חוקיות, מהיבט החובות שמטיל הדין על הדירקטוריון, ועוד יותר מכך לאחר תקוני החקיקה הנוגעים לכהונתם של דירקטורים חצוניים? לבסוף, מהם הסעדים שיש לתת במקרה זה בכל הנוגע להתנהלותה העתידית של החברה? שאלות אלה ושאלות נוספות הקשורות בהן עומדות בבסיסו של ההליך שלפנינו.

בהקשר זה יש להדגיש כי בהתאם להוראות סעיף 17 לחוק החברות "דין התקנון כדין חוזה בין החברה ובין בעלי מניותיה ובינם לבין עצמם". בהתאם לכך, גם בהקשר התאגידי, במקרים שבהם תיקון אי-החוקיות במסמכי החברה אינו אפשרי, או שהחברה אינה מעוניינת בתיקון שכזה, פגם זה יכול להוות עילה לפירוק החברה (ראו למשל: פרוקצ'יה, בעמ' 104).

...

בית המשפט המחוזי בחן את אפשרויות ההיפרדות השונות, ונותר איתן במסקנה כי היפרדות 'מוכתבת מלמעלה' – לא תסכון.

אף לדידי, בהתחשב במציאות הקשה שנוצרה בין הצדדים ובחוסר האמון העמוק ביניהם, התוצאה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי – חסרה; ואין מנוס מהחזרת הדיון לפתחו, על-מנת שייתן הוראות מתאימות להיפרדות, כפי שהציעה חברתי.

כמו כן, קבוצת לוסקין עתרה לכך ש"לחלופי חלופין – ככל שעל אף כל האמור לעיל יחליט בית המשפט הנכבד להורות על היפרדות בין הצדדים על דרך של רכישת זכויות (ולאור האמור לעיל אין טעם טוב שכך יקרה), יש להורות על רכישת חלקו של המבקש בחברה על ידי המשיבים בהתאם להערכת שווי שתיערך על ידי גורם אובייקטיבי ובלתי תלוי" (שם, בפסקה 272; ההדגשה במקור).

בהחלטה מיום 21.2.24 התקבלה הודעת הכונס על ביטולו של הסכם המכר.

לפני מספר חודשים אמנם הועברו מניותיו של פרץ לנדב אולם מהתכתבות ביניהם עולה כי נדב לא חתם על שטר העברת מניות או על הודעה לרשם החברות בדבר ההעברה ונטען לזיוף תקנון החברה.

בימ"ש קמא לקח בחשבון את כל השיקולים הצריכים לעניין בהקשר זה: טענות הצדדים, ביניהן טענות של זיוף ומרמה שהעלה פרץ, והראיות שצורפו; העובדה שפרץ היה רשום כבעל מחצית ממניות החברה עד שנדב שינה זאת; מי שפתח במקור בבירור לעניין הבעלות במניות והזכות לקבל החלטות בשם צל הירח הוא נדב, אך במקום להשלים את הבירור מחק את תביעתו, ובמקביל פעל לשינוי המירשם חד צדדית באופן המעורר שאלות; לסכסוך בין פרץ ונדב יש השלכה ישירה על זכויות צדדים שלישיים.

...

הבקשה נדחתה בהחלטה מיום 2.5.24 אולם בימ"ש קמא אפשר לו "להגיש בקשה או התייחסות לענייני צל ירח". מאחר והמחלוקת המשנית שהתעוררה בתיק ודרשה הכרעה נוגעת באופן ישיר לפרץ, הרי שעל מנת שהתמונה תוצג במלואה בפני בימ"ש, גם אני סבורה כי היה מקום לאפשר לפרץ להציג את עמדתו בפני בימ"ש קמא.

משהגיע בימ"ש למסקנה כי משקלה נמוך, הרי שפועל יוצא מכך שאין מקום להסתמך עליו בשלב זה. בימ"ש קמא קבע כי הדד לוק (מצב של קיפאון בחברה) לכאורה נותר בעינו נוכח מצב הדברים שהובא בפניו.

לסיכום: לאור האמור לעיל, דין בקשת רשות הערעור להידחות.