ביטול הוראת קבע לתשלום פרמיית ביטוח

על כן, העובדה שהתובע בחר להזכיר במכתב ההתפטרות דוקא את הענין שכנגדו היתה יכולה להיות לנתבעת טענה טובה (ענין ביטול פוליסת הביטוח), ולא את הענין שהנתבעת לא היתה יכולה להסביר (ענין אי-השבת הסכומים שנוכו משכרו), מתיישבת דוקא עם גרסת התובע, שכן אם גרסת התובע היא הנכונה - ברור שהתובע לא היה יכול לצפות שהנתבעת תטען שהתובע הסכים לביטול הביטוח, ואכן הגיוני שהוא יזכיר במכתב ההתפטרות את הענין שהפריע לו יותר - ענין הפסקת הביטוח.

על כן, ככל שנמעיט ממשקלו הראייתי של אותו מיסמך - ניתן להבין ממנו כי מאן דהוא עסק בהמשך תשלומי פרמיות הביטוח - באמצעות הוראת קבע - גם בשנת 2005, וענין זה אינו יכול להתיישב עם גרסת הנתבעים בדבר הסכמה על הפסקת הביטוח כבר בשנת 2004.

...

על כן, אין אנו סבורים שנכון לחייב את הנתבעת לשפות את התובע על ההוצאות שהוציא לשם קבלת חוות הדעת.

בהתאם לאמור בהחלטה מיום 11/7/13, נכון להביא בחשבון כעת את הוצאות המשפט בגין הבקשות, התגובות וההתנגדויות שהביאו לקיומו של הדיון ביום 3/7/13 (דיון שבסופו של דבר היה מיותר, בשל העדרות ב"כ התובע), והביאו לצורך במתן ההחלטה מיום 11/7/13.

לאחר ששקלנו את האמור לעיל בסעיף זה, הגענו למסקנה שנכון יהיה שלא לחייב מי מהצדדים בהוצאות משפט, כך שכל צד יישא בהוצאותיו.

על התובע היה לפעול בתום לב ולחשוף מה עלה בגורלה של אותה הוראת קבע לתשלום פרמיות הביטוח, ולא לטעון בעלמא כי לא ביקש את ביטול הוראת הקבע- כנגד טענתו הנתבעת הציגה אסמכתות המצביעות שחור על גבי לבן כי הוראת הקבע אכן בוטלה בשנת 2003.

...

מכל מקום, התובע לא סתר זאת, ולכן אני מקבל את עמדת הנתבעת כי האמור במסמך שצורף חל גם במועד ביטול הפוליסה.

סוף דבר, התביעה נדחית.

התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט, לרבות שכ"ט עו"ד, בסך כולל של 10,000 ש"ח. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום מהיום.

בהודעה טענה הנתבעת כי הצד השלישי הנה המבטחת של רכבה מפני ניזקי צד ג' וכי "הפוליסה נכנסה לתוקף ביום 01.05.2012, והכל בהתאם לבקשה לחידוש ביטוח צד ג' שמילאה שולחת ההודעה ביום 01.05.2012". עוד טענה הנתבעת כי "חתמה היום 19.05.2012 על הוראה לחיוב על מנת לשלם את דמי הביטוח" ובהמשך טענה כי ע"פ דין ניתן לשלם את דמי הביטוח בתוך 30 יום מיום תחילתה של תקופת הביטוח "ולכן משחתמה שולחת ההודעה על הוראה לחיוב חשבון ביום 19.05.2012, עמדה היא בדרישת תקנה זו, ולכן הפוליסה חלה החל מיום 01.05.2012". עוד טענה הנתבעת כי בנסיבות בהן שולחת ההודעה הגישה כנגד הנתבעת תובענה לסכום קצוב בגין הפרמיה הנוגעת לאותה פוליסה היא מנועה מלטעון כי הפוליסה לא הייתה בתוקף.

עוד נטען כי הנתבעת השהתה את הדיווח על התאונה עד ליום 28.05.2012 "בכוונה תחילה, שכן אילו המידע היה בידי הראל לא היתה מופקת הפוליסה במתכונתה". באשר להוראת הקבע אליה התייחסה הנתבעת בהודעה טענה הצד השלישי כי "המדובר בהוראת קבע מיום 19.05.2011, לתקופת הביטוח הקודמת, אשר לא כובדה על ידי הבנק". הצד השלישי לא חלקה על תנאי הפוליסה אולם טענה כי "הפוליסה והבקשה להקמה נערכו לאחר מקרה הביטוח". לנוכח כל האמור כפרה הצד השלישי בחובתה לשאת בתגמולי הביטוח.

ס' 16 לחוק קובע גם הוא כי "חוזה ביטוח לכסוי של סיכון שבעת כריתת חוזה הביטוח כבר חלף או למקרה ביטוח שבאותה העת כבר ארע – בטל". לא יכול להיות חולק כי קיומו של מקרה ביטוח, בעניינינו תאונה, הנו עניין מהותי שעל המבוטח לגלותו למבטח.

...

סיכומו של דבר לאור כל האמור לעיל אני מחליט לדחות את ההודעה לצד השלישי.

לנוכח ההסכמה הדיוניות מיום 02.11.2014 אשר קיבלה תוקף של החלטה אני מחייב את הנתבעת בתשלום עליו הסכימו הצדדים בהסכמה הדיונית מיום 02.11.2014 אשר קיבלה תוקף של החלטה.

לאחר שהבאתי בחשבון את סכום התובענה, את תוצאת פסק הדין, את העובדה כי התקיימו שלושה דיונים וכן את העובדה כי באי כוחם של הצדדים ניהלו את ההליך ביעילות ולאחר שהבאתי בחשבון את החובה לפסוק באופן מידתי בעניין ההוצאות אני מחייב את הנתבעת בשכר טרחת ב"כ הצד השלישי בסך כולל מע"מ של 3,000 ₪ ובהוצאותיו של החוקר מטעם הצד השלישי כפי שנפסקו בדיון מיום 27.04.02015 בסך כולל של 800 ש"ח. הסכום הכולל ישולם לידי ב"כ הצד השלישי עד ליום 01.07.2016.

בימינו אנו, וגם בשנים הרלוואנטיות לתביעה, בהן השמוש בכרטיסי אשראי והוראות קבע הינו נפוץ ביותר וכמות החיובים ותשלומים של משק בית הינו רב, אין זה מפתיע אם מבוטח לא שם לב לכך שאחת מהוראות הקבע שלו, בין הוראת קבע בבנק ובין הוראת קבע בכרטיס אשראי, בוטלו בשל מעבר לבנק אחר או החלפת כרטיס אשראי, בפרט כאשר מדובר בתשלום של סכומים נמוכים יחסית, במקרה דנא של כמאתיים שקלים ומעלה לפחות ביחס לשנת 2005 (ראה טבלת תשלומי הפרמיה בפוליסה נספח ב' לתצהיר בזיזינסקי).

...

כמו כן, אני מחייב את הנתבעת 2 לשלם לנתבע 1 את יתרת החוב בגין ההלוואה ובכך לסלק אותה.

כמו כן, תשלם הנתבעת 2 לתובעת, 5,000 ₪ בגין עגמת נפש.

כמו כן, בהתחשב בתוצאה ובהתנהלות חברת הביטוח, תשלם הנתבעת 2 לתובעת את אגרות המשפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין וכן שכ"ט עו"ד בסך של 40,000 ₪.

בהמשך נסקור את הרקע ואת הראיות בנושא זה. ביום 22.9.19 הסוכנת כתבה לתובעת הודעת מייל בזו הלשון (עמ' 67 למוצגי הסוכנת): "העלאת (כך במקור – מ.ב.) את הצעתו של המתכנן המשפחתי הפינאנסי, לבצע הקפאת הביטוחים, המשמעות, הוסברה בשיחה..." סמוך לפני חודש 12/19 התובעת נתנה לחברת האשראי הוראה לביטול הוראת הקבע לתשלום הפרמיה לביטוח החיים.

אמנם התובעת פנתה בשמו של המנוח, אך אין כל אינדיקאציה לכך שהמנוח עצמו פנה בנושא זה. לפי תיכתובת הוטסאפ, התובעת היא זו שמסרה לסוכנת מהו רצון המנוח: "היי יקרה, (שם המנוח) רוצה להעביר את אמצעי התשלום בביטוח החיים שלו להוראת קבע בחשבונו במקום חיוב בכ"א שלי ובנוסף לעדכן את הילדים מוטבים (ולא אותי)..." (תיכתובת מיום 19.10.16 שעה 17:39, עמ' 22 למוצגי הסוכנת, וראו פרו' עמ' 197 ש' 20, 30 – 33, עמ' 198 ש' 10 – 15).

...

השיחות מאששות ומאשרות את מהלך העניינים שנלמד מתכתובת הווטסאפ בשנת 2019, קרי: העובדה שהתובעת ביקשה להפסיק את הפרמיה עקב קשיים כלכליים, ובפועל בסופו של דבר הפסיקה אותה (עמ' 81 – 82 למוצגי התובעת): "(הסוכנת): ... אני ממש מחר על הבוקר עושה את זה משימה ראשונה. אם הפוליסה חיה אני אגיש תביעה ממש מחר...

בסופו של דבר, התובעת ביטלה את התשלום מספר חודשים לאחר מכן – בלי ליידע את הסוכנת (עמ' 178 ש' 1 – 3) או לאפשר לה להציע לה הסדר של פריסה או הקטנת הפרמיה (עמ' 192 ש' 3 – 15).

לפיכך, אני מורה על דחיית התביעה.