ביטול הודעות תשלום קנס חניה בשל התיישנות ואי קבלת דרישות תשלום

הבקשה בשנת 2002 נרשמו לחובתו של המבקש תשע הודעות-קנס בגין העֲמדה של כלי-רכב, שלא לפי הוראות-הדין, בתחומיה של העיר רמת-גן. 17 שנים לאחר מכן עתר המבקש, בבקשתו זו שלפנַי, להצהיר כי העונשים התיישנו ולפיכך אין לגבות את סכומי-הקנסות אשר, אין זה פלא, תפחו ממשית במרוצת-הזמן.

"לא שילם אדם את הקנס", נקבע באותה הוראה, "[ו]חלפו המועדים להגשת בקשה לביטול הודעת תשלום קנס או להודעה על בקשה להשפט ולא הוגשו בקשות כאמור... יראו אותו, בתום המועדים הקבועים בסעיף קטן (א) להגשת בקשות אלה, כאילו הורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס...". המועדים שבסעיף קטן (א) הם תקופות שונות, בנות חודשים אחדים לכל היותר, מיום שהודעת-הקנס הומצאה כדין, לפי הפעולה שבחר נמענה של ההודעה לנקוט: לשלם את הקנס, לעתור לביטולו לפניהם של תובעים או לפנות לבית-המשפט בהודעה על רצון להשפט.

עמדה על כך כבוד השופטת דליה דורנר בפרשת סצ'י הידועה: "הודעות חוזרות, שנשלחו לנידון, על דרישה לתשלום קנס מהוות פעולה של תחילת ביצוע עונש, המתחילה מחדש את מרוץ ההתיישנות. כל עוד נשלחות הודעות מדי פרקי הזמן הקצרים משלוש שנים, העונשים על עבירות חניה אינם מתיישנים. אין איפוא במסקנה בדבר היתיישנות העונש שנגזר על חניה אסורה כעבור שלוש שנים, כדי ללמד כי עונשים על עבירות חניה יימחלו מניה וביה כעבור שלוש שנים" (בג"ץ 1618/97 סצ'י נ' עריית תל-אביב-יפו, פ"ד נב(2) 542, 576 (1998)).

בתוך 15 ימים מיום, שקבל לידיו פסק-דין זה, ישלם המבקש למשיבה שכר-טירחה של עורכת-דין בסך, כולל מע"מ, של 3,500 ש"ח. בקביעתו של סכום זה התחשבתי בסכומם העדכני של הקנסות; בעובדה שהמבקש לא יוצג בידיהם של יודעי-משפט ובשני מרכיביה, כאמור לעיל, של התוצאה.

...

השוו, מכל מקום, להוראתו של סעיף 175 לחוק זה. בכל הנוגע למבקש שלפנַי יש לקבוע, אפוא, כי עיריית רמת-גן מנועה מלצרף לסכום-הקנסות רבית-פיגורים לפי הדין ואף לא הוצאות גבייה, לתקופה שמיום צו-הכינוס – 8.3.2017 ועד שניתן צו-ההפטר בתאריך 13.9.2018.

אינני יודע את הסכומים אך אין הדבר מעלה או מוריד לא רק משום טיבו של ההליך – בקשה לסעד הצהרתי; אלא גם משום שבידיה של המשיבה, קודם שתגבה את הקנסות, מלוא-הנתונים הנדרשים ביישום פסיקתי זו. התוצאה הבקשה נדחית, בכפוף לקביעה דלעיל לענינן של רבית-הפיגורים והוצאות-הגבייה.

בתוך 15 ימים מיום, שקיבל לידיו פסק-דין זה, ישלם המבקש למשיבה שכר-טרחה של עורכת-דין בסך, כולל מע"מ, של 3,500 ש"ח. בקביעתו של סכום זה התחשבתי בסכומם העדכני של הקנסות; בעובדה שהמבקש לא יוצג בידיהם של יודעי-משפט ובשני מרכיביה, כאמור לעיל, של התוצאה.

המבקש טען בבקשתו, בעקרי הדברים, כי המשיבה, באמצעות המחלקה לפיקוח ערוני- חנייה, הוציאה את הודעת תשלום הקנס ביחס לעבירת חנייה מיום 9.5.2017 לרכב מ.ר. 6975175; הודעת הקנס הומצאה למבקש בנובמבר 2017; ב"כ המבקש, עו"ד דוד בן חיים, שלח למשיבה מכתב מיום 14.11.17, ובו כפר בשם המבקש בעבירה ובקש לשלוח אליו תעוד כגון: צלום המעיד על ביצוע העבירה וזאת מכיוון שהוא נהג ברכב ולא המבקש, וכן התבקש להסב את הדו"ח על שמו של ב"כ המבקש והועלתה בקשה מפורשת להשפט; במענה מטעם המשיבה מיום 20.12.2018, הודיעה האחרונה כי מאחר ולא הומצאו לה מסמכים לצורך הסבת הדו"ח ומאחר ולא הוגשה בקשה להשפט, הרי שהבקשה שהוגשה להסבת הדו"ח ולהישפט נדחית; למשיבה לא הייתה סמכות שלא לכבד את זכותו של המבקש להשפט ובמקום לזמנו לבית המשפט, ניצלה לרעה את הכוח המסור בידה וכפתה את תשלום סכום הקנס באמצעות עיקול על חשבונו של המבקש על פי פקודת המיסים (גבייה); זכותו הבסיסית של המבקש להשפט נשללה ללא סמכות, תוך זילזול פנייתו אליה, או מתוך רשלנות וחוסר אכפתיות; המשיבה אינה יכולה לנקוט בהליך משפטי בגין העבירה האמורה בשל היתיישנות ולא נותר אלא להורות על ביטול הדו"ח, ביטול הקנס שנגבה והשבתו לידי המבקש; יש לקבל את הבקשה ולחייב את המשיבה בהוצאות מתאימות.

המשיבה טענה בתגובתה, בעקרי הדברים, כי המבקש לא הגיש בקשה מטעמו ולא המציא למשיבה את המסמכים שנדרשו ממנו; המבקש שילם את חובו ויש לראותו כמי שהודה באשמה לפני בית המשפט וריצה את עונשו בהתאם לסעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 להלן: "חוק סדר הדין הפלילי"); הבקשה הנדונה הוגשה בשיהוי ניכר וללא נימוק של ממש; המבקש לא הגיש בקשה לביטול פסק דין ולא הגיש בקשה למתן אורכה להגשת בקשה כאמור; המשיבה פעלה בסבירות ופניותיה הרבות שנשלחו למבקש ואל בא כוחו לפנים משורת הדין לא נענו על ידם; בית המשפט לא מוסמך לידון בבקשה לביטול דוח או הסבתו; אין עילה לביטול הקנס שניתן כדין; הודעת תשלום הקנס נשלחה על ידי המשיבה למבקש שהנו בעל הרכב האמור; המשיבה קיבלה את מכתבו של ב"כ המבקש שהוצא ביום 14.11.17, ובמענה למכתבו הפניתה את ב"כ המבקש לפגמים שנפלו בפנייתו שלא אפשרו את הטיפול בה, והכוונה להעדר תצהיר מטעם המחזיק ברכב והיעדר צלום רכב של המצהיר המחזיק ברכב; בהיעדר מענה מהמבקש ובא כוחו, לפנים משורת הדין, המשיבה פנתה פעם נוספת לב"כ המבקש ולמבקש עצמו, והודיעה שככל שלא יתקבל התעוד שהצגתו נדרשה בתוך המועד שצוין, תדחה הבקשה להסבת הדו"ח, ידחה העירעור על הודעת הקנס, והבקשה להשפט לא תיתקבל, אך גם מכתב זה לא נענה על ידי המבקש או על ידי בא כוחו; המשיבה שלחה מכתב נוסף למבקש ולבא כוחו מיום 20.12.18, שבו הודיעה להם כי פניותיהם נדחו; כל פניותיה של המשיבה אל המבקש ובא כוחו לא נענו על ידם; הבקשה לביטול הודעת תשלום הקנס או בקשה להשפט לא נשלחה על ידי בעל הרכב, המבקש דנן, שלחובתו נרשמה הודעת תשלום הקנס ולכן אינה תקפה; למכתבו של ב"כ המבקש לא צורפו ייפוי כוח מטעם בעל הרכב, לכן הפנייה אינה תקפה.

...

המבקש טען בבקשתו, בעיקרי הדברים, כי המשיבה, באמצעות המחלקה לפיקוח עירוני- חנייה, הוציאה את הודעת תשלום הקנס ביחס לעבירת חנייה מיום 9.5.2017 לרכב מ.ר. 6975175; הודעת הקנס הומצאה למבקש בנובמבר 2017; ב"כ המבקש, עו"ד דוד בן חיים, שלח למשיבה מכתב מיום 14.11.17, ובו כפר בשם המבקש בעבירה וביקש לשלוח אליו תיעוד כגון: צילום המעיד על ביצוע העבירה וזאת מכיוון שהוא נהג ברכב ולא המבקש, וכן התבקש להסב את הדו"ח על שמו של ב"כ המבקש והועלתה בקשה מפורשת להישפט; במענה מטעם המשיבה מיום 20.12.2018, הודיעה האחרונה כי מאחר ולא הומצאו לה מסמכים לצורך הסבת הדו"ח ומאחר ולא הוגשה בקשה להישפט, הרי שהבקשה שהוגשה להסבת הדו"ח ולהישפט נדחית; למשיבה לא הייתה סמכות שלא לכבד את זכותו של המבקש להישפט ובמקום לזמנו לבית המשפט, ניצלה לרעה את הכוח המסור בידה וכפתה את תשלום סכום הקנס באמצעות עיקול על חשבונו של המבקש על פי פקודת המיסים (גבייה); זכותו הבסיסית של המבקש להישפט נשללה ללא סמכות, תוך זלזול פנייתו אליה, או מתוך רשלנות וחוסר אכפתיות; המשיבה אינה יכולה לנקוט בהליך משפטי בגין העבירה האמורה בשל התיישנות ולא נותר אלא להורות על ביטול הדו"ח, ביטול הקנס שנגבה והשבתו לידי המבקש; יש לקבל את הבקשה ולחייב את המשיבה בהוצאות מתאימות.

המבקש טען שהיה מקום להתייחס לבקשה שהועלתה במכתבו של בא כוחו, מיום 14.11.2017, להישפט על העבירה, אך אין בידי לקבל את הטענה בשים לב לנסיבות העניין ולדין הרלבנטי.

"הנה כי כן, מקום בו המבקש ביקש תחילה לבטל את הקנס – מגבלת הזמנים המאפשרת להגיש בקשה להישפט תוך 90 יום איננה חלה בעניינו, ויחול ההסדר הקבוע בסעיף 229(א)(2) לחסד"פ. לפיכך ככל שהבקשה לביטול הקנס נדחית, רשאי מקבל הקנס להגיש בקשה להישפט, וזאת תוך 30 יום מיום שהומצאה לו הודעת הדחייה. הוראות החוק בעניין זה ברורות". רע"פ 101/16 איחסאן שנאווי נ' מדינת ישראל, 27.01.2016 (הדגשה לא במקור- מ.ה.).

הודעתה של המשיבה על דחיית הבקשה לביטול הודעת הקנס הוצאה ביום 20.12.2018 ואין מחלוקת שההודעה התקבלה אצל המבקש ובא כוחו (סעיף 4 לבקשה; על ההודעה שצורפה כנספח ג' לבקשה צוין 2.1.2019 ויש להניח שזהו מועד קבלתה), אך לא הועלתה טענה שהמבקש ביקש להישפט בתוך 30 יום ממועד המצאת ההודעה הנ"ל (או בחלוף המועד), כמתחייב מחיקוק הנ"ל. ראוי לציין שבהודעתה של המבקשת, מיום 20.12.2018, על דחיית הבקשה בעניין ביטול הודעת הקנס נפל פגם מכיוון שבנוסף לדחיית הבקשה לביטול הדו"ח בעניינו של המבקש והסבתו על שמו של בא כוחו, נציגיה מצאו לנכון להודיע על דחיית הבקשה להישפט, וסבורני שבעניין זה המשיבה לא ערכה את האבחנה שהתבקשה בין עניינו של המבקש לבין עניינו של עו"ד בן חיים.

מהמקובץ לעיל ראיתי לנכון לדחות את הבקשה.

הנתבעת 1, עיריית רמת גן, טענה כי לתובע חוב פלילי חלוט, בגין 13 הודעות תשלום קנס (חניה), בעבור דוחות שקבל רכב על שמו.

כאמור, טענתו של התובע, היא כי החיובים הפסוקים הנכללים בהודעות הקנס שקבל, התיישנו, מאחר והוא לא קיבל התראה כלשהיא אודות קיומם, ועל כן, לא היו רשאיות הנתבעות, באמצעות הנתבע 3, לגבות אותם ממנו, ומשעשו כן, עיוולו כלפיו, אין בפיו טענה להתיישנות העבירות.

סעיף 229 (א) לחסד"פ קובע: "מי שנמסרה לו הודעת תשלום קנס, ישלם, תוך תשעים ימים מיום ההמצאה, את הקנס הנקוב בהודעה, לחשבון שצוין בה, זולת אם פעל באחת מדרכים אלה...". החוק מתוה את דרכי ההתמודדות עם הודעת תשלום הקנס, הגשת בקשה לתובע תוך 30 יום מיום ההמצאה, לביטול הודעת הקנס (סעיף 229 (א) (1) לחסד"פ); או, הודעה תוך 90 יום מיום ההמצאה, כי ברצונו של מקבל הודעת הקנס להשפט על העבירה (סעיף 229 (א) (2) לחסד"פ).

אשר להמצאת הודעת הקנס לנהג, קובעת תקנה 41 (ב) לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974: "לא שולם הקנס במועד שנקבע בהודעה שהוצמדה לרכב ולא ביקש בעל הרכב להשפט תוך אותו מועד, תומצא לבעל הרכב הרשום ברשות הרשוי הודעת תשלום קנס חדשה". נוסף על כך, תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי קובעת חזקת מסירה: "בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס, רואים את ההודעה לבצוע העבירה, ההודעה לתשלום הקנס, או ההזמנה למשפט לענין עבירת קנס, כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור מסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב המנעותו מלקבלן". תקנה 13 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, מוסיפה וקובעת, כי בעל רכב חייב להודיע על כל שינוי שחל בפרט מן הפרטים הרשומים בתעודה (רשיון נהיגה/רכב), ומכאן שהוא חייב לעדכן בכל שינוי בדבר כתובתו, על כך עמד גם כב' השופט אדמונד א’ לוי המנוח ברע"פ 2096/07 כוכבי נ’ מדינת ישראל (2007).

סעיף 4 (1) לפקודת המיסים (גביה) קובע: "הוטל על אדם כחוק סכום כסף בקשר לאיזה מס שהוא, ולא שילם אותו אדם את הסכום בתוך חמישה עשר יום למן היום שהיה חייב לפרעו ולאחר שנשלחה אליו דרישה בכתב לשלם את הסכום שהוא חייב לפרעו ושלא פרעו, יתן פקיד גביה כתב הרשאה לגובה מסים ובו יצטווה לידרוש מאת החייב לשלם מיד את הסכום המגיע ממנו ולגבותו, אם לא ישלמנו, על ידי תפיסתם ומכירתם של נכסי המטלטלים של החייב באופן המותנה להלן." עם זאת, הליכי גביית החוב "הפלילי" כפופים להתיישנות העונש הפלילי הקבוע בצד העבירה.

...

ולכן בדין טענת עורך הדין סנדרוביץ' כי אין יריבות משפטית בינו לבין התובע ודין התביעה נגדו להידחות אך מטעם זה. המסקנה, העיריות פעלו מכח הרשאה כדין, והתביעה כנגד עו"ד סנדרוביץ' דינה להידחות בהעדר יריבות.

לאור מסקנה זו, אין בעיקול שהוטל בבנק או כל עיקול או פעולה לגבייתו, כדי להוות לשון הרע, הואיל והעיריות פעלו כחוק, לגביית חוב פסוק שהוא בבחינת מס המגיע להן כחוק.

התביעה נדחית.

במסגרת כתב התביעה נטען כי המשיבים פעלו לגביית הודעות תשלום קנס (חניה), מכוח פקודת המיסים, ללא התראה מוקדמת, וללא שהוצגו אישורי מסירה בגין הדוחות, ולכן החוב התיישן, והמשיבות לא היו רשאיות לגבותו.

הנתבעים הגישו כתב הגנה משותף, במסגרתו נטען כי למבקש חוב פלילי חלוט כלפי עריית רמת גן (המשיבה 1) בגין 13 הודעות תשלום קנס (חניה), וכן חוב פלילי חלוט כלפי עירית הרצליה (המשיבה 2) בגין 3 הודעות תשלום קנס (חניה), בעבור דוחות שקבל רכב על שמו.

בית משפט קמא ציין כי חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ") מתוה את דרכי ההתמודדות עם הודעת תשלום הקנס, וזה כולל הגשת בקשה לתובע תוך 30 ימים מיום ההמצאה לביטול הודעת הקנס או הגשת הודעה תוך 90 ימים מיום ההמצאה, כי ברצונו של מקבל הודעת הקנס להשפט על העבירה (סעיף 229(א) לחסד"פ).

בנוסף, ככל שלא שולם קנס שנימסר על דרך הצמדת הודעה לרכב הנהג, ובעל הרכב לא ביקש להשפט, קובעת תקנה 41(ב) לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974 (להלן: "התקנות") כי תומצא לבעל הרכב הרשום ברשות הרשוי הודעת תשלום קנס חדשה, כאשר תקנה 44א לתקנות קובעת חזקת מסירה בקשר להודעה לתשלום קנס, אם חלפו 15 ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה מסיבות שאינן תלויות בו. עוד צוין כי תקנה 13 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 מוסיפה וקובעת, כי בעל רכב חייב להודיע על כל שינוי שחל בפרט מן הפרטים הרשומים בתעודה (רישיון נהיגה/רכב), ובכלל זה בכל שינוי בדבר כתובתו.

עוד ובנוסף טען המבקש כי טעה בית משפט קמא עת קבע כי בקשה לביטול דוחות בגין היתיישנות שנשלחה על ידי המבקש בשנת 2016 הנה תיכתובת שמוכיחה ידיעה רציפה של המבקש אודות החוב שלו ומאפשרת ביצוע עיקול ביולי 2019.

עוד טענו המשיבים כי בנגוד לנטען בבקשה נשלחו למבקש דרישות והתראות בטרם ביצוע העיקול, כאשר לכתב ההגנה צורפו מספר מדגמי של מכתבי דרישה והתראה על פי פקודת המיסים (גבייה) שנשלחו למבקש במהלך השנים, וחזקה כי אלה התקבלו אצל המבקש, בפרט משאין חולק כי בשנים 2016 ו-2017 ניהל המבקש התכתבות עם המשיבות 2-1 בנוגע לחובו.

...

דעתי היא כי חובו של המשיב לעירייה עונה להגדרה זו. לפיכך, מסקנתי היא כי יש לקבל את הערעור ולאפשר לעירייה לגבות את חובו של המשיב בגין קנסות החנייה, למרות שמדובר בקנסות שנוצרו לפני צו הכינוס, ועל אף סיומו המוצלח של הליך פשיטת הרגל בדרך של הפטרת המשיב מחובותיו עם אישור ההסדר".

המבקש לא הצביעה על נימוקים המצדיקים התערבות בקביעותיו של בית משפט קמא, ולפיכך, אין מנוס מדחיית הבקשה.

סוף דבר סיכומו של דבר – הבקשה נדחית.

ביום 3.12.18 שלח המבקש באמצעות בא כוחו מכתב למשיבה במסגרתו טען, כי הוא לא קיבל דרישות לתשלום דו"חות חניה (העתק מהמכתב צורף לבקשה וסומן כנספח ב).

נוסף על כך, ככל שנאשם לא מבקש לבטל את דו"חות החניה, לא מבקש להשפט בעבורם ולא משלם אותם, אזי תקופת היתיישנות העונש מתחילה להספר בחלוף 105 ימים מהמועד שהודעת תשלום הקנס נשלחה אל החייב בדואר רשום.

אין חולק כי עד לשנת 2013 לא פעלה המשיבה במישור המשפטי כנגד המבקש לגביית דו"חות החניה, ומשכך הרי שמשיבה מנועה כעת לגבות דו"חות אלה מחמת היתיישנות.

...

עולה מכאן שאופייה של טענת ההתיישנות הוא כטענת הגנה בלבד, וכך נקבע בע"א 522/71 בנין נ' בנין, פ"ד כח (2), 309, 326): "מעצם מהותה התיישנות דיונית היא טענת הגנה בלבד, ואין היא יכולה לשמש כעילת תביעה. השקפתו של השופט המלומד, שחייב רשאי להגיש תביעה נגד הנושה למתן פסק-דין הצהרתי שהחוב התיישן ושאין הנושה רשאי לגבותו, הופכת את ההתיישנות לפי החוק מדיונית למהותית, ועומדת בניגוד להוראות סעיף 2 של החוק. בסעיף 2 קבע המחוקק את התוצאה של ההתיישנות והיא; שאם "הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית-המשפט לתובענה". זאת היא התוצאה ותו לא; על-כן תנאי מוקדם להעלאת טענת ההתיישנות הוא - הגשת תובענה על תביעה שהתיישנה.

עוד לעניין זה, דו"חות מטעם המנהל המיוחד לרבות תוכנית פירעון החובות, מוגשים לתיק בית המשפט במסגרת הליך הפש"ר. מכאן עולה המסקנה, שהתובע ידע או היה עליו לדעת אודות תביעת החוב שהוגשה על ידי המשיבה, ומשך הם פני הדברים, עמדה לפניו האפשרות להגיש התנגדות לתביעת החוב שהוגשה לנאמן.

לסיכום לאור האמור לעיל, מורה על דחיית המרצת הפתיחה.