ביטול האישום בגין סעיף הפרעה לשוטר בשל טעות בהליך

ביום 6.3.2022 הוגש כנגד הנאשמים כתב אישום המייחס להם עבירות של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 274(1) ו-(3) לחוק העונשין תשל"ז 1977 (להלן: "חוק העונשין"), הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין.

הוסף, כי בנסיבות בהן מיוחסת לנאשמת עבירה מסוג "פשע", חלה חובה על רשויות התביעה לזמן חשוד לשימוע, בטרם יוגש נגדו כתב אישום, ולא ניתן לרפא את הפגם, על ידי קיומו של שימוע בדיעבד, אלא על ידי ביטולו של כתב האישום, בהתאם להוראת סעיף 60 א' לחסד"פ. בטיעוניו הכתובים ציין ב"כ נאשם 2, כי בשל פנייה תמימה מצד בת אל לעזרת המישטרה לקבלת סיוע נוכח היתנהגות בעלה, הסלים הארוע לכדי ארוע אלים בין השוטרים לבני מישפחה רבים של בת אל המתגוררים בסמיכות אליה, ושהגיעו לסייע לה. צוין, כי מעבר לעובדה שמכתב היידוע שני לא נשלח לנאשם, ועל כך אין חולק, הרי שעיון במכתב היידוע הראשון מעלה כי הוא אינו נושא מדבקה של "דואר ישראל", נתון המעלה ספק בדבר שליחתו לכתובתו הרשומה של הנאשם.

בתגובתה ציינה המאשימה, כי מכתב יידוע ראשון נשלח לכלל הנאשמים, ואולם בשל טעות בתם לב סברה מתמחה שטיפלה בתיק באותה עת, כי המכתב הראשון שנשלח לנאשמים הנו מכתב יידוע שני בו מפורטות העבירות בהן הוחלט להעמיד לדין כל אחד מהנאשמים, בכפוף לשימוע, ועל כן לא נשלחה אליהם הודעה נוספת, ובחלוף 30 יום, ומשלא התקבלה כל בקשה או תגובה, הוגש כתב האישום ביום 6.3.2022.

דיון: וזה לשונו של סעיף 60א(א) לחסד"פ: "רשות התביעה שאליה הועבר חומר חקירה הנוגע לעבירת פשע תשלח לחשוד הודעה על כך לפי הכתובת הידועה לה, אלא אם כן החליט פרקליט מחוז או ראש יחידת התביעות, לפי העניין, כי קיימת מניעה לכך" סעיף 60א(ד) מוסיף: "חשוד רשאי, בתוך 30 ימים מיום קבלת ההודעה, לפנות בכתב לרשות התביעה כאמור בסעיף קטן (ב), בבקשה מנומקת, להמנע מהגשת כתב אישום, או מהגשת כתב אישום בעבירה פלונית; פרקליט המדינה, פרקליט המחוז, ראש יחידת התביעות או מי שהם הסמיכו לכך, לפי העניין, רשאים להאריך את המועד האמור". על חשיבותה של זכות היידוע ניתן ללמוד מדברי בית המשפט העליון בבג"צ 4175/06 הרב אלבז נ' היועץ המשפטי לממשלה: "הליך השימוע, המעוגן כיום בגדרי סעיף 60 א לחוק סדר הדין הפלילי, מניח אפשרות לנחקר לשטוח טענותיו במלואן, ועל הגורם המחליט להאזין לדברים בנפש חפצה, ומתוך נכונות להשתכנע ככל שבדברים יש ממש". וראו גם ע"פ 1053/13 חסן הייכל נ' מדינת ישראל (23.6.2013) לפיהם: "השימוע נועד לאפשר לחשוד בעבירה מסוג פשע לשטוח את טענותיו לפני הרשות המוסמכת קודם שתחליט אם יש מקום להעמידו לדין. זכות השימוע מגנה על זכויות חשודים, ועשויה לייעל את מלאכת התביעה. ככל שיהא ביד החשוד לשכנע את התביעה שאין להעמידו לדין, תיחסך ממנו הפגיעה האינהרנטית הנלווית לאישום פלילי בעבירה חמורה. כך גם ייחסכו משאבי תביעה ושיפוט הכרוכים בניהולו של הליך פלילי. השימוע עשוי לחדד את המחלוקות בין הנאשם לתביעה ולייעל את ניהול ההליך; הוא אף עשוי לעודד הידברות בין התביעה להגנה בניסיון לגבש עסקת טיעון. מנגד, השימוע עלול לסרבל את עבודת התביעה ולדחות את פתיחתו של ההליך הפלילי. כדי שיגשים את תכליותיו באופן מיטבי, יש לקיים את השימוע מראש. זהו הכלל, וככל שאין טעמים לסתור, מן הראוי להקפיד עליו" (ההדגשה שלי א.א.).

...

להלן מקרים בהם מצא ביהמ"ש שיש לדחות את בקשת הביטול בגין אי קיום חובת שימוע: ע"פ 1053/13 חסן הייכל נ' מדינת ישראל (23.06.13) הואשם המערער בגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, ובית המשפט קבע כי אי עריכת השימוע פגמה בהליך.

נקבע כי יש לבחון כל מקרה לגופו, ובאותו המקרה מצא בית המשפט שהפגם אינו מצדיק את ביטול כתב האישום נגד הנאשם, מאחר ועריכת שימוע במקרה זה לא היה משנה את ההחלטה להגיש כתב אישום.

דבריה של הסנגורית בעניין זה הינם ברורים ועל כן אביאם בלשונה: "העמדה של הנאשמת היא כפירה, אבל לא הגענו לעמדה הזו". נוכח הטעמים שפורטו לעיל, אני מורה על ביטול כתב האישום.

רקע הנאשם הורשע לאחר שמיעת הוכחות בעבירה של החזקת 4.92 גרם סם מסוכן מסוג הירואין, שלא לצריכה עצמית וללא היתר כדין בנגוד לסעיף 7(א) ו-7(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש) תשל"ג-1973 ובעבירה ששל הפרעה לשוטר במילוי תפקידו בכך שדרך על הסם לאחר שהפילו וזאת בנגוד לסעיף 275 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

ב"כ המאשימה ציינה שהנאשם בחר לכפור במיוחס לו ולנהל הליך הוכחות, הפניתה לעברו המכביד, למאסרים המותנים שתלויים ועומדים נגדו, ועתרה להטיל על הנאשם מאסר ברף הגבוה של המיתחם, להפעיל המאסרים המותנים במצטבר ולהטיל ענישה נוספת בדמות, מאסר על תנאי, פסילת רישיון, פסילה מותנית וקנס משמעותי.

במקרה דנא היה הטיפול "ברגל שמאל" פעמיים בולטות – בצורך, המאוד לא שיגרתי, לבטל את כתב האישום הראשון בשל מחדל שימוע, ובנושא הכפפה, שהיתה בו שגגה שיש בה תמיהה של אי סדר בולט.

...

לאור כל האמור, בשים לב לעברו המכביד מאוד של הנאשם, בפרט בעבירות על פקודת הסמים, מצאתי לגזור את עונשו של הנאשם ברף הבינוני – גבוה של מתחם העונש ההולם.

התנהגות רשויות אכיפת החוק ב"כ הנאשם טען בפני כי בתוך מתחם העונש ההולם יש לקחת בחשבון את התנהגות רשויות אכיפת החוק כמפורט בסעיף 40יא(9) לחוק העונשין, לדבריו מחדלי החקירה הרבים, כפי שפורטו בהכרעת הדין מצדיקים הקלה בעונשו של הנאשם מכח סעיף 40יא(9) אינני מקבלת את הטענה כי מחדלי החקירה אשר פורטו בהכרעת הדין מלמדים על התנהגות בלתי ראויה של רשויות אכיפת החוק.

ראו בעניין זה ע"פ 1361/10 מדינת ישראל נ' יניב זגורי ואח' (2.6.11): שם בית המשפט העליון קבע כי: " הגענו לכלל מסקנה כי מחדלי החקירה והשלכותיהם על ההליך המשפטי מצדיקים הקלה מסוימת נוספת בעונשם של המערערים. כשם שישנו אינטרס ציבורי בהעמדת עבריינים מעין אלה לדין ובענישה ראויה, כך ישנו אינטרס ציבורי גדול בהתנהלות נכונה וראויה של חקירה." שם בית המשפט העליון מצא להקל מעט בעונשם של המשיבים הגם שקבע כי הפגמים שנפלו בחקירה "אינם יורדים לשורשו של ההליך באופן שמנע מן ההגנה לנהל הליך הוגן", אך מצא כי מחדלי החקירה הביאו להימשכות מיותרת של ההליך ועל כן נתן לכך ביטוי בהקלה בעונש.

אכן, התוצאה בהרשעה נכונה כאמור, וכך גם העונש הבסיסי, אך מצאנו לנכון לנוכח האמור לבחון הקלת-מה בנושא הפעלת המאסרים על תנאי.

כנגד המבקש/הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו החזקה ושימוש בסמים שלא לצריכה עצמית, עבירה לפי סעיף 7 (א) + 7 (ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג – 1973 וכן עבירה של הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו, עבירה לפי סעיף 275 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.

· המאשימה מוסיפה כי רק ביום 4/5/21, דהיינו לאחר משלוח המכתב, החל הנאשם לרצות את עונשו בכלא חרמון וכי בשל שגגה לא הופנה מכתב היידוע בשנית למקום מעצרו של הנאשם, לאחר שחזר ליחידת התביעות ביום 6/7/21.

משכך מתייתרת הדיון בשאלה האם חזקה על המדינה כי היא יודעת בכל עת מי מוחזק ברשותה ומהי הפרשנות הנכונה לסעיף 60 א(א) למילים "הכתובת הידועה לה" והחלטתי זו מניחה כי נפלה שגגה בכך שהמאשימה לא המציאה את מכתב היידוע בידי הנאשם ובכך שלא היתקיים שימוע בטרם הגשת כתב האישום.

כך למשל בפרשת הייכל, נקבע כי מהתשתית שהונחה בפני ביהמ"ש, גם אם היינו "חוזרים במנהרת הזמן לנקודה בה טרם החל ההליך הפלילי אין יסוד לקבוע כי אילו נערך השימוע מראש התוצאה הייתה אי הגשת כתב אישום. בנסיבות אלה, לנוכח תכלית השימוע שעליה עמדתי לעיל, אין לומר כי מדובר בפגם המצדיק ביטול כתב האישום". לעומת זאת, בתיק פלילי 33966-11-20, בו הורתה כב' סגנית הנשיאה טל תדמור-זמיר על ביטול כתב האישום ולצורך קבלת החלטה זו, נשקל שיקול בדבר תוחלת השימוע.

...

בעניין זה צוין בהחלטה: "מאידך גיסא, קו ההגנה שמציג הנאשם אינו משולל יסוד ויש לשקול אותו בכובד ראש". אני סבורה כי לצורך קבלת החלטה בדבר ביטול כתב האישום לא די בכך שנפל פגם בהליך שקדם להגשת כתב האישום, אלא שהיה מצופה כי תישמענה טענות אחרות/נוספות שמצביעות על זיקה ישירה בין הפגם לבין התוצאה של הגשת כתב האישום.

מכל האמור לעיל, לא מצאתי כי יש להעדיף תוצאה של ביטול כתב האישום על קיומו של הליך השימוע בטרם מתן תשובה לכתב האישום.

מכל האמור לעיל אני דוחה את הבקשה לביטול כתב האישום.

בכתב האישום הראשון שהוגש ביום 17.4.2023 (ת"פ 24499-04-23 בבית משפט השלום בירושלים, להלן: כתב האישום הראשון) יוחסו לו עבירות של איומים, היזק לרכוש במזיד והפרעה לשוטר במילוי תפקידו, וזאת בעקבות ארוע מיום 3.4.2023 בו הישתולל המבקש בתא מעצר בתחנת המישטרה (כאשר נעצר בקשר עם עבירה בגינה לא הוגש נגדו בסופו של דבר כתב אישום).

המבקש עתר במסגרת הערר כי בית המשפט יורה על ביטול תנאי שיחרורו ובפרט על תנאי מעצר הבית.

בית המשפט הדגיש כי הידרשות לערר על החלטת ביניים תיעשה במקרים חריגים בלבד, המאופיינים בטעות בולטת או באי חוקיות המעצר.

על פי ההלכה הפסוקה, הרשות לערור ב"גילגול שלישי" לפי סעיף 53(א1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 תנתן רק במקרים חריגים, בהם מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים, או כאשר מתעורר חשש לאי-צדק חמור או עוות דין (ראו, מיני רבים: בש"פ 2122/23 חאג' נג'יב נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (15.3.2023) (להלן: עניין נג'יב); בש"פ 4781/19 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (25.7.2019); בש"פ 5984/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (14.8.2018)).

בין אם החלטת בית משפט השלום היא אכן החלטת ביניים כפי שבית המשפט המחוזי היה סבור; ובין אם מדובר בהחלטה "סופית" ביחס לתקופת השיחרור של המבקש עד לתום ההליכים נושא כתב האישום הראשון, אין מקום להתערב בה במסגרת "גילגול שלישי". כפי שהובהר, היתערבות כזו של בית המשפט העליון היא חריגה ונדירה.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף מבלי להידרש לתשובת המשיבה.

הבקשה שלפניי אינה נמנית עם אותם מקרים חריגים, ולפיכך דינה להידחות.

לכן, הבקשה נדחית.

רקע בתאריך 4.10.21 הוגש כנגד הנאשמים כתב אישום המייחס לשלושתם עבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק העונשין תשל"ז-1977, ולנאשם 2 עבירות נוספות של בריחה ממעצר, היזק לרכוש במזיד ושימוש בכח או באיומים למנוע מעצר, לפי סעיפים 257(2) ו- 452 לחוק העונשין וסעיף 47(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח משולב] תשכ"ט-1969.

במצב דברים זה, משהנחיית היועהמ"ש מס' 4.1202 קובעת פרק זמן של 18 חודשים לטפול התביעה בתיקים בהם מוגש כתב אישום בעבירות עוון, ופרק זמן זה אינו כולל תקופות של השלמת חקירה, המתנה לאישור שפיטה ממח"ש וכיו"ב, ומשתקופת השלמת החקירה לא חרגה גם היא מן המותר בהתאם לנהלי אח"מ – שנתיים מיום חקירת החשוד באזהרה בפעם הראשונה, מצאתי לדחות את בקשת ב"כ הנאשמים לביטול כתב האישום מחמת השהוי בהגשתו.

רשות כאמור בסעיף קטן זה לגבי החלטה אחרת תנתן אם שוכנע בית המשפט כי אם העירעור על ההחלטה יידון במסגרת העירעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה.

...

תגובת המאשימה בתגובתה לבקשה מיום 5.6.23, טענה המאשימה כי: דין הבקשה להידחות על הסף משום שככלל, לנאשם בפלילים אין זכות ערעור על החלטות ביניים והוא רשאי להעלות טענותיו לגביהן רק במסגרת ערעור על פסק הדין כולו.

ב"כ נאשם 3 שאין לי ספק כי מודעת להוראת חוק זו, וב"כ נאשם 1 גם כן, מבקשים עתה למעשה כי אשמש כערכאת ערעור על עצמי, תחת הכותרת "בקשה לעיון חוזר". בהחלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בתפ"ח 22983-04-22 מדינת ישראל נ' פלוני נקבע כי "משך זמן החקירה" נחשב כתקופת זמן נפרדת מ"משך זמן הטיפול בתיק" (ללא זה שהועבר להשלמות חקירה), וכי "גם אם נפל שיהוי בתוך מסגרת זמן החקירה החוקי, כזה הפוגע בתחושת ההגינות והצדק, הרי עניין זה יבורר עד תום במסגרת פרשת ההוכחות, כך שטענת ההגנה מן הצדק תישמר לצוות ההגנה עד לבירורה כדבעי". למיטב הבנתי, באותה החלטה של בית המשפט המחוזי , לא נקבעה קביעה כלשהי הקשורה בשאלה העיקרית לה נדרשתי בהחלטתי מיום 13.9.22, דהיינו - "האם הדיבור "יום קליטת התיק בתביעה" מתייחס ליחידת התביעה המסוימת המטפלת בתיק בסופו של דבר או שמא ל"תביעה" בכללותה"?, ולכן לא נותר לי אלא לדחות את ה"בקשה לעיון חוזר" המונחת בפני עתה, ולהזכיר לב"כ הנאשמים כי יוכלו לערער עליה בבוא העת, היה ויידרשו לכך, במסגרת ערעור בזכות.

סוף דבר, הבקשה נדחית.

לנוכח הקושי שהעלתה ב"כ נאשם 3 בהתייצבותה לישיבת ההוכחות שנקבעה בשעתה (בתקופה בה היא עצמה טרם מונתה לייצגו) ליום 19.6.23, אני מורה כי ישיבת ההוכחות הראשונה שנקבעה למועד זה תבוטל.