ביום 28.6.2017 בוצעה הזמנה של חבילת נופש לארצות הברית בגינה שולם סך של 12,000 ש"ח עבור טיסות, לינה וארוחת בוקר במלון.
עוד נטען, כי התובעות 1-3 נאלצו לטוס בנפרד מהתובע 2, שכן נדרשו להוציא ויזה, ומאחר שנדרשו להזמין מחדש טיסה ומלון לשם לינה במהלך הלילה בו נגנבו הדרכונים, נשאו בעלויות בסך כולל של 10,000 ש"ח.
בכתב ההגנה טענה הנתבעת ("הדקה ה-90"), כי היא משמשת כסוכנות נסיעות המשווקת חבילות נופש, טיסות ובתי מלון, וכי המידע שמפורסם באתר האנטרנט שלה מתבסס על מידע מקוון שמועבר במימשק ישיר על ידי ספקים שונים מבלי שהיא יכולה להשפיע על כך, וכי כל המידע חשוף במלואו לציבור.
לטענת טראוול היא פועלת כמתווך וברגע שמבוצעת הזמנה במערכת, ההזמנה מבוצעת "גב אל גב" מול המלון.
אדון בטענות כסדרן בכתב התביעה:
ראשית, טוענים התובעים לנזק מאחר ששלמו "סכום לא מבוטל" עבור ארוחת בוקר, ובפועל מדובר היה ב"ארוחת בוקר קונטיננטלית" של "קפה ומאפה".
התובעים לא פירטו מהו אותו סכום לא מבוטל, ועל מה הסתמכו באשר לתכולת ארוחת הבוקר שהובטחה להם.
מאחר שלא הוצג בפניי המקור לפער בין הציפיה של התובעים והארוחה בפועל, שכן לא נטען בדבר המצג שהוצג לתובעים בהקשר זה (אציין שבאחת התכתובות שצורפו לכתב התביעה טוענת התובעת כי באתר "נראית ארוחת בוקר כיד המלך", אך לא ברור האם מדובר באתר המלון, ומה בדיוק נכלל בתמונות אלה ביחס למה שסופק בפועל), ומאחר שבפירוט ההזמנה לא נאמר דבר לגבי תכולת ארוחת הבוקר, ולא נטען כי מי מטעמה של הדקה ה-90 הציג מצג שכזה, התובעים אינם יכולים לטעון לנזקים בהקשר זה, ולחובתה של הדקה ה-90 לפצות אותם.
הטענה האחרונה נוגעת לענין גניבת הדרכונים והבגדים מחדר המלון.
...
אם כן, מאחר שמנספחי התביעה עולה, כי בפועל הוזמנו שתי מיטות כפולות, ובהתבסס על התמונות שצורפו לכתב התביעה, ולתשובתו ספק המלונות ניתן לקבוע, כי סופקו בפועל שתי מיטות כפולות, אני קובעת, כי לא הופרה כל חובה כלפי התובעים בהקשר זה.
בהתאם, אני דוחה את טענותיהם של התובעים לפיצוי בגין מספר המיטות שסופקו בפועל.
איני נדרשת להכרעה בענין זה, שכן אני סבורה שגם אילו היו התובעים מוכיחים את הגניבה, אין מקום להטיל חבות על מי מהנתבעים.
אם כן, לאור ההכרעה כי הדקה ה-90 וטראוול אינן נושאות באחריות לגניבות, ככל שהיו; כי בוצעה הזמנה של שתי מיטות כפולות, וכך גם סופק; וכי לא הוכח כי היה פער בין המצג שהוצג לגבי ארוחת הבוקר ביחס למה שסופק בפועל, אני קובעת, כי אין מקום לחייב את הדקה ה-90, ובהתאמה את טראוול, בנזקים הנטענים על ידי התובעים.
ומשכך, אני דוחה את התביעה.
לאחר ששקלתי את הדברים ועיינתי בכל ההתכתבויות בין שלושת הצדדים, אני קובעת, כי אין צו להוצאות.