ביטול ארנונה על מחסן תת קרקעי

לחלופין, ביקשו העותרות כי כל עוד לא יעשה כן על-ידי המשיבה – יורה בית-המשפט שתעריף הארנונה אשר הוטל על מחסנים עיליים לא יעלה על 173 ₪ למ"ר, שכן המשיבה עצמה ביקשה את אישור שרי הפנים והאוצר בשנת 2011 לקבוע סיווג ותעריף למחסנים בשיעור זה; וכי תעריף הארנונה בגין מחסנים תת-קרקעיים – יעמוד על מחצית מהתעריף למחסנים עיליים, קרי – כ-87 ₪ למ"ר לכל היותר.

בנוסף יוער, כי בקשתם של העותרים, במהלך ניהול העתירה, להסתמך על פסק-הדין בעיניין משה קנר, אינה יכולה להועיל למי מהם, שכן פסק-של בית-המשפט לעניינים מנהליים, אשר פטר מחיוב בארנונה בגין המחסנים התת-קרקעיים של אותו עותר, בוטל בהסכמת הצדדים בבית-המשפט העליון, לנוכח הסדר פשרה שהגיעו אליו הצדדים מחוץ לכותלי בית-המשפט; ולא הוכח, וממילא לא נטען, כי המחסנים של עסקי העותרים שלפנינו דומים לאלו שנידונו בעיניין משה קנר, באופן שיש ליישם בעיניינם הסדר דומה לזה שהושג בפשרה בעיניין קנר.

...

זאת ועוד, הסעד המבוקש על-ידי העותרים, לפיו לנוכח המחדלים הנטענים של המשיבה בהימנעותה מלפנות לשרים, על בית-המשפט לקבוע סיווג נוסף בארנונה לשנת 2013 שיתייחס למחסנים אגב קביעת שיעור מופחת של ארנונה בהתאם לסיווגי משנה של מחסנים עיליים ומחסנים תת-קרקעיים – דינו אף הוא להידחות, שכן הוא ניגף בהוראותיהם של חוק ההסדרים ודיני ההקפאה, לפיהן שינוי והפחתה בתעריפי ארנונה יכול להיעשות רק באישור שרי הפנים והאוצר; והשרים כלל לא נדרשו לדון בסוגייה הנדונה בשנת 2013, וממילא אף לא הוגשה נגדם עתירה לבג"ץ (שהוא בית-המשפט המוסמך לבקר את החלטותיהם).

מכל מקום, לאחר דחיית השרים את בקשת המשיבה לשנת 2014, ניתן להניח שגם בקשה לשנת 2013, לוּ הוגשה, הייתה נדחית.

אשר על כן, העתירה נדחית; ובנסיבות העניין אין צו להוצאות.

כמו כן קבעה הועדה כי פסק הדין של בית המשפט העליון בעירעור שהוגש בעיניין קנר (עע"ם 8258/12 עריית ירושלים נ' קנר (30.12.2013)) לא ביטל את פסק הדין של בית המשפט המחוזי שכן הוא היתייחס אך להסכמות בין הצדדים באותו תיק.

המערער אף סבור, כי הקביעה בעיניין קנר לפיה בהעדר סיווג מתאים למחסנים תת קרקעיים שאינם צמודים לנכס לא ניתן לגבות בגינם ארנונה, שגויה מיסודה.

...

דיון והכרעה לאחר העיון ושמיעת טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל במובן זה שהעניין יוחזר לדיון לפני ועדת הערר על מנת שתקיים בו דיון לגופו.

ביחס לעניין קנר קבע בית המשפט כי "הצדדים לדיון בבית המשפט העליון הגיעו לכלל הסכמה כי פסק הדין יבוטל, ובית המשפט אף אמר דברים מפורשים אודות גורל פסק הדין – שהסכמת הצדדים באה חלף האמור בפסק הדין, שמשמעותו אחת – ביטול פסק הדין של בית המשפט המחוזי. אכן, בשולי פסק הדין נאמר כי הערעור מתייתר והוא נמחק, איך אין באמירה זו – העוסקת רק בגורל הערעור – כדי לפגוע באמור בפסק הדין גופו לפיו פסק דינו של בית המשפט המחוזי עליו נסוב הדיון בוטל, כאמור". במחלוקת זו, טענת המערער מקובלת עליי ולא מצאתי סיוע לטענת המשיב בסוגיה זו בפסק הדין בעניין מונסטרסקי הנ"ל. כפי שמובא בציטוט לעיל, בפסק הדין בערעור צוין מפורשות כי הסכמות הצדדים "יבואו חלף פסק הדין, מושא הערעור". לפיכך, נקודת המוצא של ועדת הערר, כאילו היא כבולה במה שנפסק בעניין קנר, אינה נכונה (ראו גם עת"מ 28228-02-13 בית הצעצוע בע"מ נ' עיריית ירושלים (6.3.2016)) .

סיכומו של דבר, הערעור מתקבל במובן זה שהדיון מוחזר לוועדת הערר על מנת שתכריע בו לגופם של דברים.

כאמור, העותר גורס, כי משדחו השרים את בקשת המשיבה ולא תוקן צו הארנונה ולא נקבע סיווג נפרד ותעריף שונה למחסנים, הרי שחיובי הארנונה שהוטלו בגין מחסניו, הִנם מנוגדים לחוק, ונקבעו על-ידי המשיבה בחוסר סמכות, ולחלופין – סיווג מחסנים תת-קרקעיים בסווג זהה החל על מחסנים ועסקים עיליים לוקה בחוסר סבירות קצוני, ודינו בטלות.

...

מסקנה זו של המשיבה אף נתמכת, באמור, בכתב-העתירה עצמו, שבו צוין, בין-השאר, כי "המחסנים משמשים לאחסנת סחורה הנמכרת בחנות בלבד ולתקופת אחסון ארוכה, כאשר לקוחות החנות אינם מבקרים במחסנים ולא מתנהלת בהם כל פעילות מסחרית ו/או עסקית כלשהי" (כאמור בסעיף 5 לעתירה; ההדגשה הוּספה).

אשר-על-כן, העתירה נדחית.

בהתחשב במכלול הנסיבות, ישלם העותר למשיבה הוצאות בסך כולל של 4,000 ₪.

על פי מה שנפסק בעת"מ 1479/09 קנר נ' עירית ירושלים (13.9.12) כל עוד לא קיים בצו הארנונה של עירית ירושלים סיווג המתאים לשימוש מחסנים עיסקיים תת קרקעיים הרי שאין ביכולתה של העיריה לגבות ארנונה בגין נכס שכזה.

לאחר עיון בטענות הצדדים באתי למסקנות כדלקמן: סיווג הנכס: יש לדחות את טענות הנתבעת באשר לסיווגו של הנכס מהטעמים הבאים: ראשית, ההחלטה עליה נסמכה הנתבעת בטענה זו, ההלכה שנקבעה בעת"מ בענין קנר בוטלה, בהסכמת הצדדים, בעירעור שהוגש עליה לבית המשפט העליון.

יש לציין כי לפחות בחלק מהמועדים בהם נוהל מו"מ בין הצדדים ניתן פסה"ד המקורי בענין קנר אשר קבע כי אין להטיל ארנונה על נכסים מהסוג הנידון בהליך זה בהיעדר סיווג.

...

השניה, מדובר בתביעה שהוגשה על סף תקופת ההתיישנות כ- 6.5 שנים לאחר המועד שבו התחיל החיוב ומשכך יש לדחות את התביעה בשל השיהוי בהגשתה ולמצער להפחית את הפרשי ההצמדה והריבית המהווים כ- 50% מסכום התביעות.

התוצאה היא איפוא כי טענת הנתבעת בקשר לסיווג הנכס נדחית.

טענת הנתבעת לדחיית התביעה עקב שיהוי נדחית, ואולם הפרשי ההצמדה והריבית יופחתו.

הנתבעת תשלם לתובעת את הסכום המתקבל מהנתונים כדלקמן: סכום החיוב לגבי כל אחד מהנכסים נשוא פסה"ד יצבור הפרשי הצמדה וריבית רגילים מיום 1.1.07 ועד מועד הגשת התביעה.

העותרים, שהינם בעליו של השוקניון, מבקשים לבטל את חיובי הארנונה שהוטלו על מחסנים אלו, עקב חוסר סבירות קיצוני הבא לידי ביטוי בכריכתם של המחסנים עם משרדים וחנויות על-קרקעיים, על-ידי סיווג זהה.

לאור האמור לעיל, נראה לי כי התעלמות הערייה מהשוני במאפייני השטח, הסוג והשימוש בין נכסים מסוג מחסנים תת-קרקעיים ובין חנויות ומשרדים אינה סבירה באופן קצוני ועל-כן יש לבטל את תעריפי הארנונה ולהשיבם למועצה למען תקבע סיווג נפרד ותעריף שונה למחסנים תת-קרקעיים (ראו גם בג"ץ 1355/93 הנ"ל).

...

כפי שאראה להלן, המסקנה היא כי אכן קיימת חריגה מתחום הסבירות, חריגה המצדיקה היתערבות.

לסיכום, נראה כי מהשוואת תעריפי העיריות עולה שהן הסיווג והן התעריף בהם חייבה העירייה את העותרים, אינם סבירים באופן קיצוני ועל-כן יש לבטלם.

לאור האמור לעיל, נראה לי כי היתעלמות העירייה מהשוני במאפייני השטח, הסוג והשמוש בין נכסים מסוג מחסנים תת-קרקעיים ובין חנויות ומשרדים אינה סבירה באופן קיצוני ועל-כן יש לבטל את תעריפי הארנונה ולהשיבם למועצה למען תיקבע סיווג נפרד ותעריף שונה למחסנים תת-קרקעיים (ראו גם בג"ץ 1355/93 הנ"ל).