ביטוח שריפת רכב הכולל חוטי חשמל ומנוע

פוליסת הביטוח הייתה בתוקף בשעת שהרכב נשרף.

כן אין מחלוקת כי הטיפולים היו כדלקמן: ביום 17.5.15 הרכב שהה במוסך הנתבע 1 בכרמיאל וביצעו בו טפול גדול, כולל תיקון, אשר כלל: החלפת גל זיזים ומערכת תיזמון, החלפת משאבת סולר בלחץ גבוה, החלפת רפידות בלם קדמי, והכנה למבחן רשוי שנתי.

המסה העיקרית של הדליקה התרחשה בתא המנוע של הרכב, וניתן לראות את הממצאים הבאים: 1) מערכת הזרקת הדלק של נרכב נשרפה לחלוטין, ומערכת הזרקת הדלק הותכה ואיבדה מסה 2) ההתכות באיזור מערכת הדלק מסבירות את החום הגדול שהיה במקום; 3) המצבר ומערכת המחשב נשרפו והתכלו לחלוטין; 4) ניתן לראות בצמות חוטי החשמל קצרים במקומות שונים, דבר המעיד כי בעת הדליקה עדיין היה חשמל חי ברכב, דבר המלמד שהדליקה החלה במערכת הזרקת הדלק ולא במערכת החשמל.

...

בחקירתו הנגדית של מר קראוסהר (עמ' 32 לפרוטוקול) העיד מר קראוסהר כי עקב החקירה הנגדית הגיע למסקנה שהתקלה הייתה באלטרנטור עוד לפני החלפת הפולי, וכשהגיע הרכב למוסך לא ניתן היה לזהות את התקלה, שכן גם המחשב לא זיהה את התקלה הפנימית באלטרנטור, ולכן המוסך לא אשם בתקלה ובשריפת הרכב.

המסקנה בשאלת האחריות: העולה מכל האמור לעיל הוא שחוות הדעת של המומחה מטעם התובעות נסתרה.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את תביעת התובעות כנגד הנתבעים.

מטעם הצדדים העידו העדים והמומחים הבאים: התובעת: מר אבי רוזן – קצין רכב בנוער העובד והלומד (המבוטחת של התובעת); מר תום ויזל – הנהג ברכב מטעם הנוער והעובד והלומד; מר שחר דדון – מומחה חוקר שרפות.

מר סלוצקי היתייחס בעדותו לתפקידו של מאוורר המנוע ברכב באומרו: "הממסר של הוונטה כלל לא עובר בו זרם בזמן הנעה, הממסר מפעיל את הוונטה בשלב מאוחר יותר, לכן הסבירות שהממסר הזה גרם לשריפה נמוכה מאוד. במשך 21 ימים אפשר לצוץ הרבה תקלות, לא יודע מי מהילדים החליט להתעסק בזה ולגרום לתקלות" (ראה עמ' 30, שורות 9-11 לפרוטוקול).

וכפועל יוצא, אין כל מקום לצפות שמוסך שמבצע תיקון נקודתי לבקשת לקוח שארך כשעה עד שעה וחצי ועלותו 476 ₪ (כולל מע"מ) יחויב לבצע בדיקה מקיפה של כל חוט חשמל וחיבור חשמל ברכב וככל שלא עשה כן, תוטל עליו אחריות לכל נזק עתידי ברכב כתוצאה מכשל חשמלי שאינו קשור למוסך ולתיקון אותו ביצע.

...

לאור האמור לעיל, איני מקבל את חוות דעתו של מר דדון לפיה החלפת הממסר היא זו אשר גרמה לשריפה.

איני מקבל טענה זו של התובעת.

סוף דבר: לסיכומם של דברים, התביעה נדחית.

מר חדורה ציין, כי כאשר הגרריסט היתקשר אליו, הוא הסיק כי מדובר בשריפה כתוצאה מקצר חשמלי, היות והגרריסט אמר לו: "שהאוטו אחרי פריצה... שיש חוטים קרועים. שפרצו ושברו את המנעול של ההגה, וחתכו את החוטים של הסוויטש. ואז אמרתי לו שיפתח את מכסה המנוע וינתק את המצבר". דיון והכרעה שאלת המחלוקת הנה, האם השריפה במנוע פרצה כתוצאה מניסיון ההתנעה של הגרריסט, או שהשריפה היא תוצאת לוואי של ניסיון הפריצה.

משכך, מורשה שהוא שלוח כולל בתוכו גם את ההנחה כי אין שליטה מוחלטת של השולח (הנתבעת) כלפי השליח (צד ג'), ואולם קיימת שליטה שאינה מבוטלת (אהרון ברק אחריות שילוחית בדיני נזיקין 108 (1964), בודאי שבהקשר בו עסקינן: שליחת צד ג' למלא את המחויבות החוזית של הנתבעת עצמה.

מר חדורה עבד אל ראוף נישאל לגבי שיחת הטלפון שהייתה לו עם מר מדני והשיב: "ואחר כך אמר לי שיש עשן ושהרכב אחרי פריצה... אמרתי לו שיפעל לנתק את המצבר, שהאוטו לא יעלה באש, כי הגנב שרצה לגנוב את האוטו הוא חתך את כל החוטים. גם אני כשאני מגיע לרכב אחרי פריצה אני קודם כל מנתק את המצבר". העד נישאל: "תמיד כשאתה מגיע במקרה פריצה אתה מנתק את המצב?", והשיב: "לא תמיד, לפעמים כן ולפעמים לא, תלוי במצב הפריצה. אם אני רואה ששבר את המנעול – אז לא. אם אני רואה שיש הרבה חוטים – אני מנתק את המצבר". ועוד העד נישאל: "למה הסקת שזה מקצר חשמלי?", והשיב: "כי הוא אמר לי שהאוטו אחרי פריצה ואמר שיש חוטים קרועים, שפרצו ושברו את המנעול של ההגה וחתכו את החוטים של הסוויטש ואז אמרתי לו שיפתח את מכסה המנוע וינתק את המצבר". מר מדני היתכחש כי ניסה להניע את הרכב והסביר, כי: "הסתכלתי עליו ראיתי שהכל שבור ופרוץ ואין טעם להניע. הכל פרוץ ושבור. הכנתי את הגרר שלי על מנת להרים אותו באמצעות כבל משיכה ובלם יד צריך לשחרר ולמשוך את הרכב". עדות זו היא בנגוד לאנטרס של שני העדים, ומשכך יש לתת לכך את המשקל המתאים, בהנתן גם ששניהם אנשים מיקצוע העוסקים בתחום.

מבחינה פראקטית, לו הייתה התובעת מבטחת את הרכב וחברת הביטוח הייתה מפצה אותה בגין השריפה, חברת הביטוח הייתה מגישה תביעת שבוב כנגד הנתבעת, וזו הייתה מגישה הודעת צד ג' – כנגד צד ג'.

...

לכן אני מקבל את קביעתו של מר אהרונסון לגבי הנזק במלואה.

אינני מקבל את התביעה לגבי רכב חילופי, כיוון שלא הוגש על כך תיעוד, וכן לגבי עוגמת נפש.

סיכום לאור כל האמור לעיל, על הנתבעת לשלם לתובעת סכום של 29,658 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום אירוע השריפה, דהיינו מיום 26.12.2012.

התובע עתר לפצוי בגין הנזקים הבאים: דמי הישתתפות עצמית, בתוספת הפרישי הצמדה וריבית בסכום של 10,453 ₪, אשר נוכו מדמי הפצוי שקבל מחברת הביטוח; חילוט דמי הביטוח המקיף ששולמו בינואר 2014, לטובת כסוי הביטוח, בסך 4,500 ₪; הפסד יתרת אגרת רישיון הרכב בסכום של 1,541 ₪; תשלום לנתבעת עבור התיקון מיום 12.1.2014 בסך של 3,000 ₪; הפסד הכנסה בתקופה שהרכב הושבת מיום 13.2.2014 ועד ליום 1.4.2014 בסכום כולל של 45,600 ₪ (לפי הערכה של 950 ₪ ליום עבודה), אך בתצהירו הופחת סכום זה לסך של 29,925 ₪; הוצאות מימון לרכב חלופי, לרבות מע"מ ואגרת רשוי, בסך של 10,000 ₪, אך בתצהירו טען התובע לסך של 4,000 ₪; עגמת נפש, פגיעה במוניטין, פיצוי שניתן ללקוחותיו, הוצאות טלפון וזמן שנידרש לכיתות רגליו בסכום מוערך של 30,000 ₪.

אביעד מנה בחוות דעתו ארבע אפשרויות לגרימת שריפה ברכב בעקבות טפול לקוי של החלפת שסתום ה-EGR, כדלקמן: "(א) שסתום ה-EGR שהוחלף על ידי המוסך ביום 6.1.14, הותקן בצורה לא נכונה ו/או בחוסר אטימה, גרם לפליטת גזי פליטה בטמפרטורה גבוהה מאד, שהתיכו את הבידוד החשמלי של אותם חוטי חשמל הנמצאים בסמיכות לשסתום, חשיפת הבידוד של המוליכים החשמליים גרמה לקצר חשמלי והתחממות גבוהה מאד של המוליכים החשמליים, אשר גרמה להתפתחות שריפה בתא המנוע.

...

התובע טען, על בסיס הוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין, כי יש להעביר את נטל השכנוע אל הנתבעת, מפני שהוא עצמו אינו יודע, ואף לא הייתה לו היכולת לדעת, מהן הנסיבות שגרמו לנזק ברכבו, היות והדיאגנוזות והתיקונים שנעשו ברכב היו בידיעת הנתבעת בלבד, ללא כל התערבות חיצונית, כך שרק לה הייתה שליטה ברכב בכל הנוגע לטיפול בו. לכן, בחינת האירוע שגרם לנזק מתיישבת יותר עם המסקנה שהנתבעת לא נקטה זהירות סבירה, מאשר שהיא נקטה בזהירות סבירה.

לאור זאת סבורני כי ברף במאזן ההסתברויות, די בכך כדי לקבוע כי מרבית הסיכויים שאיתור ותיקון התקלה שהביאה לשריפה הראשונה, היו מונעים את שריפת הרכב בפעם השנייה כעבור מספר ימים.

לא מצאתי כל הצדקה לפצות את התובע בגין אבדן ימי עבודה נוכח שהות הרכב במוסך לצורך החלפת שסתום ה-EGR או לאחר השריפה הראשונה, שכן שוכנעתי לקבוע כי הנתבע התרשלה אך בשל כך שלא הזהירה כדבעי את התובע כי לא עלה בידה לאתר את מקור התקלה.

סוף דבר אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 44,100 ₪ (במעוגל), בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין, בצירוף ריבית והצמדה כדין שיחושבו ממועד הגשת כתב התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

דיון והכרעה הרקע העובדתי הנתבע היה בעליו של עסק עצמאי בתחום מערכות מיגון ושמע לרכב בשם "רונן מערכות לרכב", במסגרתו עסק בין היתר בהתקנת מערכות שמע ורדיו לכל סוגי הרכב, ומתן אישורי מיגון לחברות ביטוח.

דיון בטענות התביעה תוך בחינת חוות הדעת מטעם בעלי הדין לכתב התביעה צירף התובע את חוות דעתו של המהנדס מר א.סלוצקי (להלן:"סלוצקי"), ממנה עולה, לטענתו, כי השריפה נגרמה, בסבירות גבוהה ביותר, כתוצאה מכשל חשמלי שהיתחולל במערכת הזנת מכשיר הרדיו, וזאת עקב התקנה במהלכה בוצע בידוד לקוי של חוטי חשמל במערכת ההזנה הנ"ל אשר חרג מסטאנדארט עבודה ובטיחות תקין.

חרף העובדה שעילת התביעה של התובע מבוססת על טענתו לפיה הנתבע חיבר את מכשיר השמע ישירות למצבר, ואף שהמצבר למעשה כלל לא נשרף ונותר שלם, לא ביצע סלוצקי כל בדיקה של המצבר, ולא פתח כלל את מכסה המנוע ברכב.

הטענה בדבר "ניתוקים בדיבורית" לטענת התובע, בפרק הזמן שבין 10.8.12 עד 15.10.12 עשה שימוש יומיומי במערכת השמע שהתקין לו הנתבע, כולל הדיבורית שקיימת בה. לפני ארוע השריפה ניתקל מעת לעת, בפרק זמן זה, בתופעה של ניתוקים קצרי טווח בין הטלפון לבין הדיבורית, אשר התבטאו בהפסקת השמע מהדיבורית תוך כדי שיחת טלפון (סעיף 11 לתצהיר).

כאמור, שפיר נימנע מלבדוק מספר רב של מערכות חשמל בדשבורד שיכלו להיות הגורם לשריפה, ונמנע מלבדוק את המאפרה, לאור דברי התובע שאינו מעשן ברכב, אך גם אם אקבל את מסקנתו, לפיה השריפה נגרמה "בסבירות גבוהה" כתוצאה מכשל חשמלי במכשיר הרדיו או בדיבורית, לא ניתן ללמוד ממסקנה זו כי קיימת היסתברות של 51% שהשריפה נגרמה בשל מכשיר הרדיו דוקא (ולא הדיבורית), ובודאי לא בשל התקנה רשלנית שלו (להבדיל מכשל במכשיר עצמו).

...

לאור כל האמור לעיל, אני קובעת שהתובע לא הרים את הנטל המוטל עליו, להוכיח כי השריפה אירעה עקב התרשלות כלשהי מצד הנתבע, בהתקנת מערכת השמע ברכבו.

הנזק לאור המסקנה אליה הגעתי, לא קם הצורך להכריע בסוגיית הנזק.

העמדת סכום הפיצוי בגין עגמת נפש על סכום של 30,000 ₪ - כפול משווי הרכב, חורגת מהמקובל באופן ניכר, ומעידה על חוסר תום לב. לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית.