בשים לב שההחלטה מתי להגיש תביעה לביהמ"ש היא פרי שיקולים מורכבים ומצריכה קודם כל ידיעה של תקופת ההתיישנות ה"אפקטיבית" בנתוני התיק והמבוטח: גם בהנחה שלא היה איסור בדין על יעוץ משפטי למי שאינו אוחז ברישיון עריכת דין – האם סוכן הביטוח הוא באמת הגורם המתאים שעליו ללקט הפסיקות השונות, לבדוק נפקותן ופרשנותן וחידושי הלכה, לבדוק אם יש חוזר פקוח רלבאנטי, אם יש כלל השעיה רלבאנטי בדין, וממתי קנוי כוח התביעה בנתוני המקרה? האם רצוי להטיל על סוכני הביטוח חובת זהירות שיסודה בחובת יעוץ מעין זו? התשובה לטעמי, נענית בשלילה באופן מובהק, הן בדין המצוי והן ברצוי.
אין זה תחום מומחיותם של סוכני הביטוח, ואין להטיל עליהם חובות יעוץ משפטיות המסורות לעורך הדין, אף לא חובה לנהל עבור המבוטח "מאחורי הקלעים" תביעה מול המבטחת, שהינה שונה בתכלית מתיווך נאמן שבין המבוטח למבטחת.
למעלה מן הצורך (שכן הדבר לא נטען בתורת טענת התרשלות נוספת שתיוחס לסוכן ): ברור גם שלא ניתן להטיל אחריות על הסוכן רק בשל כך שאינו ממליץ לכל מבוטח לפנות לעו"ד כבר מרגע שנודע לו כי נפגע.
מכוח מה איפוא התבקש לחייב בשיפוי או הישתתפות את אותה מבטחת עצמה שהתביעה נגדה היתיישנה? אציין כי תקופת ההתיישנות בתביעת אחריות מקצועית כנגד הסוכן אינה אמורה לחפוף את תקופת ההתיישנות המקוצרת הקבועה בסע' 31 של חוק חוזה הביטוח.
...
אני קובע אפוא כי הסוכן הפר בהתרשלות חובת הזהירות המושגית והקונקרטית שלו, כאשר לא יידע התובע בזכות לשחרור מפרמיות.
סוף דבר:
אני דוחה התביעה כנגד הנתבע ואת ההודעה ששלח הנתבע לצד השלישי: הכל ביחס לאותו חלק בתביעה ובהודעה שעניינם באובדן תגמולי הביטוח בגין נכות צמיתה שהוסבה בתאונה מ 5.9.04.
ביחס ליתרת התביעה וההודעה: אני קובע כי במידה ויוכיח התובע את תקופת אי הכושר שנבעה מן התאונה, ואת זכאותו לפי תנאי הנספח לשחרור מפרמיות יהא הוא זכאי כלפי הסוכן (לאור האשם התורם) להשבת מחצית מדמי הפרמיה ששלם לתקופה זו. ואלו הסוכן יזכה לשפוי מלא של הפניקס ברכיב זה. בשים לב לכך שמדובר בחלקה המזערי של התביעה וליתר הנסיבות, איני עושה צו להוצאות בנוגע לרכיב זה, ביחס לשלב זה של ההליך, וכל צד ישא כאן בהוצאותיו.
