ביטוח לאומי ערעור על החלטה בדבר אי החמרה במצב

בית דין איזורי לעבודה בתל אביב - יפו ב"ל 62544-01-19 27 אוקטובר 2019 לפני: כב' השופטת חנה טרכטינגוט – שופטת בכירה המערער: טספיה טמנו ע"י ב"כ עו"ד עירן פיינשטיין (הלישכה לסיוע משפטי) המשיב: המוסד לביטוח לאומי ע"י ב"כ עו"ד אריק יעקובי פסק - דין

המערער הגיש תביעה להחמרת מצב.

באשר לטענה בדבר אי דחיית מועד הועדה, טוען המשיב כי דינה להדחות על הסף שכן הוראות פסק הדין לא טומנות בחובן הוראה בדבר מתן זכות טיעון נוספת ומדובר בפסק דין חלוט אשר נתן תוקף להסכמת הצדדים.

אחת מהחובות המוטלות על הועדה הרפואית לעררים בהיותה גוף מעין שפוטי היא חובת ההנמקה, אשר הינה חיונית גם על מנת לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה [דב"ע (ארצי) שם/1318-01 עטיה – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60].

...

באשר לטענה בדבר אי דחיית מועד הוועדה, טוען המשיב כי דינה להידחות על הסף שכן הוראות פסק הדין לא טומנות בחובן הוראה בדבר מתן זכות טיעון נוספת ומדובר בפסק דין חלוט אשר נתן תוקף להסכמת הצדדים.

דיון והכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מסקנתי הינה כי דין הערעור להתקבל, כמפורט להלן.

סוף דבר – עניינו של המערער יוחזר לוועדה לעררים (אסירי ציון) באותו הרכב אשר תזמן את המערער ובא כוחו לדיון לפניה.

ביום 06.02.18 היתכנסה היועצת הפסיכיאטרית לסיכום דיון לאחר שקבלה עותק מהייעוץ העיניים וקבעה כי לא חלה החמרה במצבה של המערערת תוך שהיא מציינת כפי שצוין בבדיקתה בהתכנסותה הראשונה מיום 24.10.17 כי "לא ניצפו סימנים המעידים על קיום תיסמונת פוסטראומטית" ונרשמה האבחנה בדבר "תגובה הסתגלותית כרונית". הועדה קבעה שאין החמרה בתחום הפסיכיאטרי.

ההלכה המחייבת, כפי שנפסקה בעיניין דולאני (עב"ל 33351-11-12 מוחמד דולאני – המוסד לביטוח לאומי, מיום 26/9/17) קובעת, כי לבית הדין לעבודה נתונה, מכוח תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, הסמכות להאריך את המועד להגשת ערעור על החלטות של ועדות ערר למיניהן, וזאת בהתקיים "טעם מיוחד" להארכת המועד.

...

הוועדה כלל לא התייחסה למסמכים שהוגשו לתמיכה בטענות המערערת ולא התייחסה לסיכום ביקור מאת ד"ר ישר תמר, מומחית כאב.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי במסמכים, מצאתי כי דין הערעור להתקבל, וזאת מן הנימוקים שיפורטו להלן- פנימי- ביום 17.01.19 נבדקה המערערת על ידי ד"ר שי משה, יועץ פנימאי.

למעט העובדה כי הוועדה מציינת כי עיינה באבחון ד"ר גאגין, הוועדה לא מתייחסת לפרמטרים הקבועים בלשון סעיף 32א(1)(ב) ולא מנמקת כיצד הגיעה למסקנה כי מצבה הרפואי של המערערת נכנס לגדר סעיף הליקוי אשר יישמה.

סוף דבר הערעור מתקבל .

עוד טוען התובע כי ככל ולא יוכל להגיש ערר על החלטה זו, והיא תהפוך חלוטה, הרי שייגרם לו נזק גם ביחס לפגיעות נוספות בעבודה בכתף ימין או ביחס להחמרת מצב ככל שתהיה בעתיד.

מסגרת נורמאטיבית סעיף 122(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה-1995 (להלן: החוק) קובע כי "הרואה עצמו נפגע מהחלטה של רופא או של ועדה רפואית, רשאי, בתנאים שנקבעו, לערור עליה לפני הועדה הרפואית לעררים". סעיף 27 (א) לתקנות תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: התקנות) קובע כי "נפגע רשאי לערער על החלטת הוועדה בדבר דרגת נכותו בפני ועדה רפואית לערעורים (להלן – ועדה לערעורים), תוך שלושים יום מהתאריך בו נימסרה לו ההחלטה. המוסד רשאי לערער כאמור תוך שלושים יום מהתאריך בו נימסרה ההחלטה למוסד". בפסק הדין הקודם, סקר בית הדין בהרחבה את ההלכה העולה מפסיקת בית הדין הארצי לעבודה בעב"ל (ארצי) 33351-11-12 מוחמד דולאני נ' המוסד לביטוח לאומי (26.9.17) (להלן: דולאני), ולאחריו בעב"ל (ארצי) 59462-12-15  מוניקה מאלו נ' המוסד לביטוח לאומי ( 24.08.2018) (להלן: מלאו), לפיהם ישנה סמכות להאריך מועדים לצורך הגשת תביעה או ערעור לבית הדין, והשיקולים לעניין הארכה זו כוללים את סכויי התביעה; משך האיחור בהגשת התביעה; היתנהגותו ומאפינו של המבוטח; האם קיימות נסיבות לכך שלא אפשרו את הגשת התביעה במועד; האם חלוף הזמן פוגע ביכולת המוסד להיתגונן; מהות העניין וחשיבותו; מידת הנזק שתיגרם למבוטח ככל שתמנע ממנו הזכות להגשת התביעה.

חלק מרכזי מההחלטה מוקדש לסקירה של קביעות פסק הדין הקודם וכן המצב המשפטי הקודם, בהתאם לפסק הדין של בית הדין הארצי בעב"ל 742/08 אילן פחימה נ' המוסד לביטוח לאומי (13.4.10) ולאחר מכן דן פקיד התביעות בעקרונות הכלליים הנוגעים להארכת מועד להגשת ערר.

...

באופן דומה, בית הדין בוחר במקרים חריגים לקבוע את שיעור נכותו של מבוטח לאחר שעניינו נדון על ידי ועדה רפואית לעררים, כשהוא נכנס לנעליה של הוועדה: "כלל ידוע הוא, כי בית הדין לא ייטול לעצמו את הסמכויות שהועיד המחוקק לועדות הרפואיות אלא במקרים יוצאים מן הכלל, שבהן הטעות גלויה על פניה, ותיקון הטעות אינו מצריך ידע רפואי".[footnoteRef:1] במקרה דנן, אנו סבורים כי אין מקום להחזיר את עניינו של התובע לבחינה שלישית על ידי פקיד התביעות, כאשר החזרת עניינו של התובע לאחר פסק הדין הקודם הראתה כי אין בכך כדי להביא למתן נימוקים נוספים או מספקים.

על כן, בהתחשב במכלול השיקולים המצטברים, תוך לקיחה בחשבון גם של משך האיחור, ובעיקר מטעמי סיכויי הערר וחשיבותה לתובע, שוכנענו כי על אף האיחור בהגשת הערר, מגיעים השיקולים וכלל נסיבות העניין לכדי "טעמים מיוחדים" המטים את הכף לטובת התובע והמצדיקים את הארכת המועד.

סוף דבר על יסוד האמור לעיל, התביעה מתקבלת כך שניתנת ארכה להגשת הערר, עד המועד בו הוגש בפועל, והערר יועבר להמשך טיפול בפני ועדה רפואית לעררים.

בית הדין האיזורי לעבודה חיפה ב"ל 49328-08-22 26 פברואר 2023 לפני: כב' השופט בועז גולדברג המערער אברהים אשקר ע"י ב"כ: עו"ד גסאן טנוס המשיב המוסד לביטוח לאומי ע"י ב"כ: עו"ד ארז בן דוד פסק דין

זהו ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 19.06.22 (הועדה), אשר דנה בעיניינו של המערער לפי תקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956, וקבעה כי לא חלה החמרה במצבו של המערער.

יש לדחות טיעוני המערער בדבר אי היתייחסות הועדה לאישור הרפואי של ד"ר עלי סלימאן שהוגש בתמיכה לבקשת ההחמרה, שכן אין המדובר במסמך רפואי מהותי, בודאי כשהועדה מתייחסת לתיקו הרפואי של המערער ולבדיקות הדימות באופן מפורט ומקיף.

...

הוועדה הוסיפה כי הסתיידויות של לגמנט ארוך ושל שינויים של זיזים ואסטיופיטיים במספר רווחים אינן קשורים לאירוע החבלה ולכן היא סבורה כי "התמדה של תלונות על כאבים מיוחסת אליהן ולא ממצאי התאונה שחלפו בעת שנקבעה נכות בגין הראש בלבד". תשומת לב כי גם בהליך ההחמרה הקודם הוועדה לעררים מיום 10.04.09 התייחסה לממצאי בדיקת ה CT מתאריך 24.03.09 ומציינת "ללא ממצא חבלתי, בלט מינורי בגובה C4-5,C3-4, ללא מעורבות מבנים עצבים". בניגוד לטענת המערער הוועדה לעררים אז בהליך ההחמרה שללה נכות לא רק בשל העדר ממצאים קליניים אלא גם נוכח ההסבר כי המדובר בשינויים ניווניים עת ציינה "ללא ממצא חבלתי שינויים דיסקופתיים מינימאליים ללא מעורבות מבנים עצבים". לסיכום, שוכנעתי כי הוועדה ניתחה, לפי שיקול דעתה הרפואי את מצבו של המערער יחד עם התיעוד הרפואי שהונח לעיונה, הממצאים הקליניים והממצאים הדימותיים.

מדובר במסקנה רפואית נהירה ומבוססת, ולא מצאתי טעם להתערבות בית הדין בהחלטת הוועדה.

סוף דבר לאור כל האמור, הערעור נדחה.

המערערת הגישה ערר על החלטה זו. ועדת הערר שהיתכנסה ביום 14.03.23 האזינה לתלונות המערערת ובאת כוחה אשר נרשמו בפרוטוקול כדקלמן: "אני לא מבינה מדוע הרופאה לא בדקה אותי כמו שצריך. אף פעם לא עבדתי בגלל המצב שלי. בעבודה אצל הבן זה היה לצורך תמיכה. אני עם חרדות מהניתוח השלישי. הבן שלי ניסה לעזור לי. ישבתי במספרה כדי לצאת מהבית, לא הגעתי כל יום למספרה, פעם בשבוע, היה מצב שיכולתי לשבת 3-4 שעות, ולפעמים איך שהייתי מגיעה ביקשתי לחזור. הבן שלי לקח אותי והחזיר אותי. אני לא לא נוהגת.

אני הגשתי ערר גם מבחינה רפואית אך יצרו איתי קשר מהסניף שאפשר לבדוק אותה רק לעניין כושר ואם אני רוצה לבחון רפואית אני צריכה להגיש תביעה להחמרת מצב.

טענת המערערת בדבר אי יישום הילכת מוהרה אינה ברורה שהרי ועדת הערר קבעה למערערת דרגת אי כושר בשיעור 65%, כלומר קיים פער שלילי בין דרגת הנכות הרפואית לבין זו התפקודית ולעניין זה הפנה המשיב להילכת אופנר (בר"ע (ארצי) 39263-03-15 רוחמה אופנר נ' המוסד לביטוח לאומי (06.07.16)).

סעיף 213 לחוק  הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה- 1995 מסמיך את בית הדין לידון בערעורים על החלטות ועדות לעררים (אי כושר) בשאלות משפטיות בלבד.

...

לטענת המשיב, דין הערעור להידחות כיוון שאינו אוחז טעמים המצביעים על פגם משפטי בהחלטת הוועדה והשגותיו מופנות כנגד היבטים מקצועיים.

דיון והכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בתיק בית הדין, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל וזאת מהטעמים המפורטים להלן.

מעיון בחוות דעתה של פקידת השיקום עולה כי היא הגיעה למסקנה כי עבודת המערערת אצל בנה במספרה אינה משקפת את דרישות השוק, וציינה כי אלמלא מדובר היה בבן משפחה היא אינה רואה כל אפשרות שמעסיק אחר היה מסכים להעסיקה נוכח מגבלותיה (חוות דעת פקידת השיקום צורף כנספח 2 לכתב הערעור).

סוף דבר דין הערעור להתקבל באופן שעניינה של המערערת יוחזר לוועדת הערר (אי כושר) בהרכבה מיום 14.03.23, על מנת שתשקול בשנית קביעתה ביחס לדרגת אי הכושר של המערערת תוך התייחסות לחוות הדעת של הקרדיולוג ד"ר רסין טובי, למכתבה של ד"ר קטי בן דוד ולהמלצתה של צורית גלבוע, פקידת השיקום.