ביטוח בגין גניבת סחורה מרכב חונה

נטען כי הנתבעת מתנערת מכיסוי בטוחי ומסרבת לשלם את הנזק אשר נגרם לתובעת בגין גניבת הרכב על אף שפוליסת הביטוח הייתה בתוקף ולטענת התובעת עמדה בתנאי הפוליסה בין היתר בדרישות הבטיחות.

כמו כן צוין בפוליסה כי מחיר הרכב הוא "לפי מחירון לוי יצחק". ביחס לשימוש ברכב נכתב "חברתיות ופרטיות בלבד" ובהמשך נכתב כי מטרות השמוש ברכב "מטרות חברתיות ופרטיות ומטרות עסקו של המבוטח למעט המטרות הבאות: הוראת נהיגה, הסעת נוסעים בשכר למטרות רווח, השכרה, עבודות חקלאיות, סחר, גרירה בשכר, תחרות ומבחני כושר רכב, הובלת סחורות בשכר". וכי מדובר ברכב משפחתי "עיקרי". כמו כן, הוגדר תנאי לכסוי גניבה ופריצה והוא מיגון הרכב באמצעות אמצעי מיגון תקין והפעלתו בכל עת שבתוך הרכב לא נמצא המבוטח או אדם מטעמו שהוא מעל לגיל 16 או שהוא בעל רישיון תקף לסוג הרכב במבוטח.

נטען כי ביום 4.4.17 בשעה 7:00 או בסמוך לכך יצא בעלה ליאור מהבית והבחין כי רכבה אינו בחנייה.

...

טענותיה נטענו ללא תשתית ראייתית תומכת ודינן להידחות.

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבעת תשלם לתובעת בגין הרכב סך של 49,615 ₪ לתשלום תוך 30 יום.

" וכשנשאל איפה בתאור התאונה בטופס "הודעה על תאונה" שצורפה לכתב התביעה, כתוב כי הוא עצר וכי הנתבע סימן לו לעצור, חכמון שוב חזר לתשובה הקודמת לעיל וטען כי הוא לא מילא את הדוחות ואת כתב התביעה וכעדותו עמ' 2 שורה 17-25: "ש. מפנה לכתב התביעה שלך נספח 2 – הודעה על ת.ד. גם שם אני מתאר לך את תאור הארוע של חברת הביטוח - קרי התובעת, כתוב כך " משאית אשר חנתה על הצומת, (צד ג) פרקה סחורה, המגש של הדלת ההידראולית, הופעל בשלט רחוק על ידי הנהג, ועברתי עם רכבי וצד ימין ניזוק".

עוד העיד הנתבע כי בזמן שכרב פרק, התחיל לסגור את הרמפה וכהגיע בערך לחצי כלפי מעלה, חכמון הגיע מצד שמאל, רחוב חד סיטרי, התקרב , עשה סיבוב ימינה ופגע בקצה של הרמפה וכעדותו עמ' 3 שורה 29-34, עמ' 4 שורה 1-4: "ביום המדובר הייתי בנהריה לחלוקת סחורה, אני נהג משאית והגעתי לנהריה, הייתי צריך להביא סחורה למשביר וזה לא פעם ראשונה ועשרות פעמים אני מגיע למקום הזה , החניתי את המשאית, זה ברחוב גולומב, החניתי את המשאית כיביתי את האוטו ופרקתי את המשטח כדי להביא למשביר. בזמן שכבר פרקתי את המשטח התחלתי לסגור את הרמפה כי אף אחד לא משאיר את הרמפה פתוחה גם בגלל גניבות יותר, כי אני מיתרחק עם העגלה לכיוון המשביר. התחלתי לסגור את הרמפה ושהגעתי בערך לחצי כלפי מעלה משהו כזה, פחות או יותר, פיתאום הגיע רכב מצד שמאל, זה רחוב חד סטרי, היו כבר כמה מכוניות שעברו לפני הרכב שניפגע, התחלתי לסגור את הרמפה ואז הרכב הזה הגיע וכמה שזכור לי אפילו צעקתי לו, כי הוא התקרב ממש בצמוד או שלא יודע מה, בדיוק באותו זמן שצעקתי, עצרתי גם את הסגירה/ ההרמה של הרמפה. היא נסגרת למעלה ואז הוא לא לקח סיבוב, הוא התקרב לאוטו, עשה סיבוב ימינה ופגע בקצה של הרמפה. " הנתבע הציג תמונה ועליה שרטט את המקום בו המשאית עמדה סומן נ/1.

...

לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת כאמור לעיל את גרסת חכמון כי רכב הנתבע חנה על הצומת ופרק סחורה וכי כאשר רכבו חלף על ידי רכב הנתבע, לפתע הופעלה הדלת האחורית הידראולית ופגעה ברכבו .

אני קובעת כי הנתבע החנה את המשאית במקום אסור לחנייה המסומן באדום ולבן בניגוד לתקנה 22(א) ותקנה 72 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן "התקנות") וכן, נהג בחוסר זהירות בניגוד לתקנה 21(א) לתקנות הקובעת כי "כל עובר דרך חייב להתנהג בזהירות" שכן, הרים את הרמפה בטרם ווידא כי הכביש ריק וגרם לקרות התאונה והנזק לרכב התובעת.

לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי יש לחלק את האחריות לקרות התאונה בין הנהגים המעורבים, נהג רכב התובעת והנתבע, באופן שנהג רכב התובעת יישא באחריות בשיעור- 40% והנתבע יישא באחריות בשיעור 60% לקרות התאונה.

נוסף על כך, מיוחסות למשיב 1 עבירות של נהיגה ללא רשיון נהיגה ונהיגה ללא ביטוח, ולמשיב 2 עבירה של החזקת כלי פריצה לרכב.

משיבים 1 ו- 2 התפרצו לרכב שחנה במקום, הרימו את מכסה המנוע, הניעו את הרכב ונסעו מהמקום.

כפי שנקבע בפסיקה לעניין החלת החזקה התכופה, ככל שמתארכת התקופה מאז בוצעה עבירת הגניבה, נחלשת ההנחה שהמחזיק ברכוש הוא הגנב עצמו דוקא ומתחזקת גם האפשרות המסתברות שהוא אדם שקבל את הסחורה מן הגנב או מאדם שלישי שקבל את הרכוש מן הגנב (ע"פ 8584/13 שטארה נ' מדינת ישראל (30.6.14) פסקות 22 ו- 25 לחוות דעתה של כב' השופטת ברק ארז).

כפי שפורט לעיל, נתפס המשיב 3 בסמוך לאחר שעוכב משיב 4 ברכבו במקום, כשברכבו שני אנשים נוספים, אשר מיד לאחר מכן ירדו מן הרכב; גם המשיב 2 נתפס בזמן ומקום הרלוואנטיים; הובאו ראיות לקשר טלפוני (היתקשרות והודעה) בין המשיב 1 למשיב 3 באותו יום; כפי שקבעתי לעיל, ביצעו לכאורה משיבים 1 ו- 2 את העבירה של גניבת הרכב בארוע הראשון המתואר בכתב האישום; ונימצא גם קשר של טביעות אצבע בין המשיב 2 לבין המשיב 4 ורכבו.

...

בשונה מן המסקנה לגבי העבירה של פריצה לרכב, ספק בעיני האם מבחינת דיני הביצוע בצוותא, ניתן לייחס למשיב 3 את העבירה של גניבת הרכב, המתייחסת לאירוע הראשון המפורט בכתב האישום.

אשר על כן, אני קובע כי המבקשת הניחה תשתית ראייתית לכאורית לעבירות המיוחסות למשיב 3, למעט לעבירה של גניבת רכב.

סיכום מן הנימוקים שפורטו לעיל, אני קובע כי נמצאו ראיות לכאורה לעבירות המיוחסות למשיבים, בכפוף לאמור לעיל בעניינו של המשיב 3.

בנידון דכאן לא הצליחה הנתבעת לעמוד אף ברף האזרחי ולמעשה התרשמנו כי הנתבעת טפלה על התובע אשמת גניבה על מנת להפטר ממנו נוכח עמידתו על כך שבחודש מרץ, בו עבד, יקבל שכר מלא ממנה ולא תשלום בגין חל"ת (קורונה) חלקי מאת הביטוח הלאומי.

כמו כן חן ציין בתצהירו כי התובע נטל את הסחורה והחביא אותה בתוך מעיל ברכב (ס' 3 לתצהירו) , אך מתוך עדותו בעמ' 22 עלה כי לא יתכן מבחינת כיוון החניה , כי יכול היה לראותו "מחביא " את הארגזים כך. עוד עלה מעדויות עדי הנתבעת כי במחסן יש מצלמות אך למרות זאת לא הוצג סירטון הגניבה .העד חן ציין בתצהירו כי היתנהלות התובע כשנטל הסחורה היתה חשודה בעיניו ובעיני העובד בני- ולכן עקבו אחריו.

יתכן אמנם כי התובע בסופו של דבר לא שילם עבור אותם דברים שנטל ביום לפני שפוטר בנגוד ל"תיכנון" שלו , וזאת עקב הפיטורין, אך מכאן אין להסיק גניבה נוכח הסבריו, המהימנים עלינו, כי היה נהוג בנתבעת שיטול סחורה וישלם עליה אחר כך. (גם אם התובע טען בעדותו כי לעתים שילם באשראי שניתן ממנו למשוך אסמכתא לתשלום- ובפועל לא הובאה אסמכתא לכך, איננו מוצאות כי בכך יש כדי לקבוע כי גנב.

...

על כן התביעה ברכיב זה נדחית.

סוף דבר הנתבעת תשלם לתובע: הפרשי שכר בגין ש"נ בסך של 11,423 ₪.

תביעתה הנגדית של הנתבעת נדחית.

לממ"ן יש מעמד סטאטוטורי על פי כללי רשות שדות התעופה (פריקת כלי טיס וטעינתם), תשמ"ח-1988 (להלן: הכללים), שם אנו מוצאים בסעיף ההגדרות: "'ממ"ן' - מסופי מטען וניטול בע"מ המפעילה את מסוף המטענים בנמל, או כל גוף אחר שייקבע לענין זה על ידי המנהל". סעיף 2 לכללים קובע כי "לא יפרוק אדם משגור מכלי טיס, לא יטעין אדם משגור בכלי טיס, לא יוביל אדם משגור בשטח המבצעי ולא ירשה לאחר לעשות כל אלה אלא בהתאם לכללים אלה". השטח המבצעי כולל, בין היתר, "את המסלולים, רחבות החניה לכלי טיס, רחבות חניה וחניונים לרכב שירות". כלל 5(א) קובע כי "לא יפתח אדם תא מטען לצורך פריקתו אלא אם הוא נציגו של המוביל, או אם נציג המוביל הורהו לפתוח את תא המטען", וסעיף 9(א) לכללים קובע כלהלן: בדיקה, פריקה והובלה 9.

אלא שנושא זה כבר זכה לפיתרון בפסיקה, שדנה בסיטואציה שבה שומר שאחריותו מוגבלת מכוח החוק מסר לשומר משנה שאחריותו גדולה משלו, כך שאחריות שומר המשנה כלפי הבעלים גדולה מזו של השומר הראשי (ע"א 1439/90 מדינת ישראל (רכבת ישראל) נ' הום חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(2) 346 (1993); פנחס ברגמן "כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חברו?" משפטים יט 477 (התשמ"ט); יהושע ויסמן "שמירת נכסים" מחקרי משפט טז 277 , 347-344 (תשס"א)).

עמד על כך בית המשפט בעיניין אליהו: "חברות הביטוח אשר תהיינה מודעות לחוסר יכולתן לשבב תגמולי ביטוח ששלמו – יקשיחו עד מאד את תנאי הביטוח ועלותו". גניבות ממחסן אינן חזיון נדיר במקומותינו, ותביעות שבוב מוגשות על ידי חברות ביטוח בגין ניזקי גניבה ופריצה כעניין שבשיגרה.

...

]השופט ע' גרוסקופף:[ לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז בלוד (כב' השופט יעקב שפסר) מיום 9.11.2022 בת"א 9485-01-21, במסגרתה נקבע כי המבקשת, חברת ממן מסופי מטען וניטול בע"מ, אינה משמשת כסוכן של המוביל האווירי על פי אמנת מונטריאול, ולכן אין להחיל עליה את הוראות אמנה זו. בהינתן החשיבות הכללית שיש לשאלה העומדת ביסוד בקשת רשות הערעור, ולהכרעות סותרות שניתנו לגביה בערכאות הדיוניות, ולאחר שהתקבלה גם עמדת היועצת המשפטית לגביה, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, וכי היא תוכרע על ידי מותב תלתא, והכל בהתאם לסמכותי על פי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.

קבלת טענתה של המשיבה בעניין זה, כך נטען, מחייבת את המסקנה כי גם DHL ישראל, כמי שמבצעת פעולות כמעט זהות לאלו של ממן, ולמעשה גם כל מי שמסייע לייבוא לישראל, ייחשב ל"זרוע הארוכה" של המכס, וברי כי זו קביעה שלא תוכל לעמוד.

משכך, ממן פועלת, בנסיבות דנן, לקידומו של חוזה התובלה האווירית, ולכן מתקיים בה גם הנדרש על פי "נקודת המבט החיצונית". לסיכום.

מהטעמים דלעיל הנני מצרף את דעתי לדעתו של חברי, השופט ע' גרוסקופף, כי דין הערעור להתקבל.

ברוב דעות השופטים עופר גרוסקופף ויחיאל כשר, כנגד דעתו החולקת של השופט יצחק עמית, הערעור מתקבל, ונקבע כי התביעה שהגישה המשיבה נגד ממן מוגבלת בהתאם לכללים שנקבעו באמנת מונטריאול.