לטענתה, אשה עובדת לאחר גיל הפרישה הקבוע לגביה, אך בטרם גיל פרישת חובה, אינה זכאית לכסוי בטוחי לאובדן כושר הישתכרות, אך מחמת מגדרה וזאת מבלי שקיים כל שוני מהותי המצדיק הבדלה ומתן זכויות פחותות.
הוראות סעיף 195 לחוק מגדירות את המבוטחים בביטוח נכות כללית:
מיום 1.4.2004
תיקון מס' 66
-Hyperlink Removed- מיום 18.1.2004 עמ' 58 (-Hyperlink Removed-)
"מבוטח" - תושב ישראל שמלאו לו 18 שנים וטרם מלאו לו 65 שנים בגבר ו-60 שנים באישה הגיע לגיל הפרישה;
"נכה" - מבוטח, למעט עקרת בית, שכתוצאה מליקוי מתקיימים בו כל אלה:
(1) (נמחקה);
(2) אין לו כושר להישתכר מעבודה או ממשלח יד, או שכושרו להישתכר כאמור צומצם עקב הליקוי, בין בבת אחת ובין בהדרגה, ב-50% או יותר (לאי-כושר או להפחתת הכושר כאמור ייקרא בחוק זה – אי-כושר להישתכר); לעניין פרק זה יראו כנכה גם מי שהיה עובד קטין בתכוף לפני שניגרם לו אי-הכושר להישתכר;
(3) אין לו הכנסה בפועל מעבודה או ממשלח יד או שהכנסתו כאמור אינה עולה על 60% מהשכר הממוצע לתקופה של 90 ימים רצופים לפחות מהתאריך הקובע;
השר, באישור ועדת העבודה והרווחה, רשאי לקבוע כללים ומבחנים לעניין הגדרת נכה כאמור; (הדגשה שלי – י.א.ש.)
"מבוטח" הוגדר:
"מבוטח" - תושב ישראל שמלאו לו 18 שנים וטרם הגיע לגיל הפרישה; (הדגשה שלי –י.א.ש.)
ואילו "עובד קטין" הוגדר:
"עובד תושב ישראל שמלאו לו 16 שנים אך לא 18 שנים והוא זכאי לשכר שבעדו חייב מעבידו בתשלום דמי ביטוח לפי פרק ה', ובילבד שמתקיימים בו התנאים שהיו מזכים אותו להענקת אבטלה לפי סעיף 178(א)".
הצדדים אינם חולקים על כך שהגדרת גיל פרישה בחוק הביטוח הלאומי תוקן עם חקיקת חוק גיל פרישה.
בחינת כל האמור, היינו, פרשנות העולה בקנה אחד עם עיקרון השויון העומד בבסיס השיטה המשפטית, המטרה לעודד אנשים להמשיך ולעבוד ובמקביל, תכלית גמלת הנכות הכללית להקנות גמלה למי שאיבד מכושרו להישתכר, והעובדה כי הלכה למעשה, המוסד מחייב את האשה העובדת אשר הגיעה לגיל פרישה להמשיך ולשלם דמי ביטוח ואינו מעניק לה קצבת אזרח ותיק עקב הכנסותיה – מביאים לכלל המסקנה כי פרשנות הנתבע עולה כדי אפלייה פסולה שאין לה הצדקה עניינית וכי אין כל הצדקה להפלות בין גבר עובד לאשה עובדת, וודאי מקום שבו האישה המשיכה לעבוד כאשר טרם הגיעה לגיל פרישת חובה.
...
לא נעלמה מעינינו טענת הנתבע שלפיה, ישנו אגד של זכויות וחובות הנגזרות מפרשנות המונח "גיל פרישה", אלא שבהינתן שניתן לנקוט בפרשנות המקדמת את עקרונות היסוד של שיוויון ורווחת האדם העובד (שכאמור עולה בקנה אחד עם האינטרס החברתי של עידוד עבודה לפחות עד לגיל פרישת חובה), סבורנו כי זו הפרשנות הראויה שיש לילך בה וכי ניתן להתאים את יתר ההוראות לפרשנות זו ככל שיש צורך בכך.
בחינת כל האמור, היינו, פרשנות העולה בקנה אחד עם עקרון השוויון העומד בבסיס השיטה המשפטית, המטרה לעודד אנשים להמשיך ולעבוד ובמקביל, תכלית גמלת הנכות הכללית להקנות גמלה למי שאיבד מכושרו להשתכר, והעובדה כי הלכה למעשה, המוסד מחייב את האישה העובדת אשר הגיעה לגיל פרישה להמשיך ולשלם דמי ביטוח ואינו מעניק לה קצבת אזרח ותיק עקב הכנסותיה – מביאים לכלל המסקנה כי פרשנות הנתבע עולה כדי אפלייה פסולה שאין לה הצדקה עניינית וכי אין כל הצדקה להפלות בין גבר עובד לאישה עובדת, וודאי מקום שבו האשה המשיכה לעבוד כאשר טרם הגיעה לגיל פרישת חובה.
על יסוד כל האמור, התביעה מתקבלת.
