התובע בוטח על ידי הנתבעת בביטוח מנהלים, אולם לטענתו, מכוח צוי ההרחבה בענף הבניין הוא זכאי לביטוח פנסיוני מהיום הראשון לעבודתו, בהתאם לאחוזים הקבועים בצוים אלו.
אשר לטענת התובע כי אין להחשיב את ההפקדות לביטוח אובדן כושר עבודה – כפי שהתובע הפנה, סעיף 29 לצוו ההרחבה בענף הבניה (2015) מחייב את המעסיק להפקיד 6% מהשכר המבוטח לתגמולים על חשבון המעסיק, כאשר שיעור זה כולל את תשלום המעסיק בגין רכישת ביטוח אובדן כושר עבודה "ובילבד ששעור ההפקדה לתגמולים לא יפחת מ-5% מהשכר המבוטח". במקרה הנידון מקום בו בוצעה הפקדה נפרדת לרכיב אובדן כושר עבודה בשיעור העולה על 1% מהשכר המבוטח (התובע אינו טוען אחרת), התובע אינו זכאי להפקדות לגמולים בשיעור 6% כטענתו, אלא בשיעור 5% בלבד.
...
לפיכך לא קיים חוסר לתקופה זו.
אין בידינו לקבל את טענת התובע כי הדוח שצירפה הנתבעת להודעתה מהווה הרחבת חזית.
בשים לב לכך שמדובר בנתונים המגובים בתלושי השכר ובדוחות ההפקדה של חברת הביטוח, אנו מקבלים את התביעה להשבת ניכויים שהופחתו משכרו של התובע אך לא הועברו לחברת הביטוח, בסך 3,255 ש"ח. סכום זה מבטא את הסכום הנתבע (3,996 ש"ח), בהתאם לטבלה המפורטת שצורפה להודעת התובע, בהפחתת הסכומים ששולמו עבור שני חודשי ההעסקה האחרונים (358 ש"ח + 282 ש"ח).
סוף דבר
על הנתבעת לשלם לתובע בנוסף לסכומים שנקבעו בפסק הדין החלקי את הסכומים הבאים:
3,960 ש"ח, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.9.2013 ועד התשלום בפועל.
אמנם מצאנו במסגרת פסק הדין החלקי והמשלים פערי תשלום לזכותו של התובע ואולם מדובר בסכומים הנופלים משמעותית מסכום התביעה (133,372 ש"ח), לפיכך, אנו מורים כי כל צד ישא בהוצאותיו.