בזמן דיסקלי מרכזי מתאונת דרכים מה אחוזי נכות

עניינו של פסק הדין בפצוי המגיע לתובעת בשל ניזקי הגוף שנגרמו לה בתאונת דרכים, בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1985 (להלן: "חוק הפיצויים").

המומחה העריך עוד תקופת אי כושר זמנית של 100% למשך שבועיים ובשעור של 20% למשך חודשים נוספים וציין, כי בשל הזמן שעבר מאז התאונה, צפי ההחמרה העתידי הוא קטן יחסית ואינו משמעותי מבחינת קביעתם של אחוזי הנכות ולפיכך הנכות היא צמיתה.

המומחה השיב שאף ששינויים נווניים ודיסקליים יכולים להחמיר במהלך השנים לא ניתן לנבא מה יקרה וגם לא ניתן לנבא האם התובעת תיסבול יותר בתקופת ההריון הגם שקיימת אפשרות שיכאב לה יותר.

גם לטיבו של המעביד, עשויה להיות נודעת חשיבות (ראו לדוגמא, בעא 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (11/1/2015), שם חזר בית המשפט על ההלכה, כי יש להבחין בין נכות תפקודית לבין ראש נזק של גריעה או אובדן כושר הישתכרות, שהוא אך אחד המישורים של התיפקוד הכללי, אם כי ברוב המקרים המרכזי, לצורך חישוב הפיצויים המגיעים לנפגע.

נזק לא ממוני בהתאם לתקנה 2 לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו ממון), תשל"ו-1976 ולשיעור הנכות (הרפואית) שנגרמה לתובעת ובשים לסמכות הנתונה לבית המשפט לפסוק פיצוי בנכויות נמוכות עד לשעור של 10% (אף כי פסיקת מאקסימום הפצוי ראוי שתיעשה בנסיבות מיוחדות), בשים לב לכאבים מהם סובלת התובעת, לגילה בעת התאונה, לשנים הרבות שלפניה ולמכלול נסיבות העניין, אני מעמידה את הפצוי בראש נזק זה עד שיעור של 12,000 ₪.

...

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ובנסיבות העניין, באתי לידי מסקנה, כי במקרה דנן נכון להעמיד את הפיצוי המגיע לתובעת בגין הגריעה מכושר ההשתכרות על סך כולל של 100,000 ₪, (פיצוי המשיק לפיצוי אקטוארי של כ-75% מפיצוי אקטוארי מלא), שמתחשב, בין היתר, בשנות העבודה הרבות שניצבות לפני התובעת ומאידך מתחשב במידה מתונה בזה, שנכון לעת הזו, ניכר שהשפעת הנכות מוגבלת וניתן להניח שלא תשפיע באופן רציף על פני כל שנות העבודה קדימה.

סוף דבר לאור כל האמור עד כאן, מתקבלת הערכת הנזקים הבאה: גריעה מכושר ההשתכרות בתוספת פנסיה – 100,000 ₪.

סוף דבר הנתבעת תשלם לתובעת סך של 130,000 ₪ בתוך 30 יום, בצירוף ריבית והצמדה עד מועד התשלום בפועל.

לכאורה יש במסמכים כדי לתמוך בגירסתו של התובע, במיוחד למסמך מבית החולים אל מקסד, שכן במצב הדברים הרגיל יש משקל רב למסמכים הרפואיים הסמוכים לתאונה, המתעדים את הארוע ואת התלונות בזמן אמת, ואולם נוכח הקשיים במישור המהימנות, בהנתן הממצאים שתוארו, חרף העובדה שהייתה זו לכאורה תאונת דרכים שבמהלכה נפגע הולך רגל מרכב שנסע אחורה במהירות ופגע בו בעצמה באמצעות גרר, ובשים לב לעובדה שהתובע היה במועד התאונה בהליך משפטי בעקבות תאונת דרכים קודמת, אין זה מובן מאליו להסיק ולקבוע על יסוד המסמך הרפואי כי פגיעתו של התובע אכן הייתה בתאונת דרכים רק בשל כך שזו הייתה תלונתו בחדר המיון.

המומחה הזכיר את תאונת הדרכים הקודמת מיום 19.12.01, וציין כי בחוות דעתו מטעם בית המשפט קבע ביום 08.01.06 שלתובע אין הגבלת תנועות וכי לא נגרמה לו נכות צמיתה בעמוד השידרה המותני.

אשר לבדיקת C.T של עמוד שדרה מותני מיום 12.10.05, היינו כחודשיים לפני התאונה, ציין המומחה כי היא הדגימה שינויים נווניים קלים מפוזרים ללא שברים, ללא פתולוגיה דיסקאלית משמעותית, וללא לחץ על השק התקאלי.

המומחה ציין את מימצאי בדיקת ה- C.T ועל סמך כלל הממצאים שציין קבע כי לתובע נותרה נכות לצמיתות בשיעור 5%, לפי מחצית פרט 37(5) א' לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז- 1956.

אף שאחת מטענותיה המרכזיות של קרנית נגד חוות הדעת מקורה בחוסר אמינותו של התובע והקושי להסתמך על טענותיו, אילו הייתי מקבלת את התביעה, הייתי מאמצת את חוות דעתו של פרופ' מושיוב, וקובעת כי לתובע נותרה נכות בשיעור 5%.

...

קרנית מצידה שלחה לנהג הפוגע הודעה לצד ג' על יסוד טענתו של התובע, ואולם האחרון נמנע מלהגיש כתב הגנה, למרות המצאה כדין, וביום 2.5.11 ניתן נגדו פסק דין מותנה בהעדר הגנה.

בנסיבות האמורות מצאתי שלא עלה בידי התובע להוכיח את חבותה של קרנית, ועל כן יש לדחות את התביעה.

סיכום אשר על כן אני דוחה את התביעה.

התובע ישלם לקרנית את הוצאותיה בסכום כולל של 1,000 ₪, בתוך 30 ימים.

העובדות המערערת ילידת 1968 וביום 7.11.2019 נפגעה בתאונת דרכים, שהוכרה על ידי המשיב כתאונת עבודה (להלן: "התאונה").

טענות הצדדים המערערת טענה כי נפל פגם משפטי בהחלטת הועדה ופרטה, כי: (1) דוקא בגין הפגיעות המשמעותיות של המערערת, בתחומי האורתופדיה, הנוירולוגיה והכאב, הייתה הועדה צריכה לקבוע אחוזי נכות, אלא שהועדה לא התייחסה לבדיקות ה-CT, ה-MRI וה-EMG שהוגשו לה, ושמהן עולות פגיעות משמעותיות: · בדיקת EMG מיום 4.3.2020, שהעלתה רדיקולופטיה בשורש צוארי יד שמאל C5 – C6; · בדיקת MRI עמוד שדרה צוארי מיום 20.4.2021, שהראתה כמה בלטי ובקעי דיסק, שחלקם כוללים לחץ על קדמת חוט שדרה ועל העצבים ההיקפיים משני הצדדים, במיוחד באיזור חוליות C5 – C6; · בדיקת CT מיום 6.7.2021 עמוד שדרה מותני, שהעלתה בליטה אחורית קלה של הסחוס הדיסקאלי L4 – L5 וכן בקע דיסקאלי מרכזי קטן L5 – S1 .

(2) הועדה היתעלמה מהתעוד הרפואי הרב מאז התאונה המצוי בתיק הרפואי, מאופי הפגיעה של המערערת, חומרתה, השלכותיה לרבות הכאב והמגבלות על חיי המערערת; (3) הועדה ערכה למערערת בדיקה קלינית "למשך שניות ספורות בלבד" ואת טווחי התנועה בחנה על סמך "הערכה ויזואלית" ללא אמצעי עזר כלשהם.

...

הוועדה מציינת במפורש כי היא בחנה את חוו"ד של ד"ר חובב והיא דוחה אותה על רקע השוני בממצאים, ומשכך, די בכך כדי לדחות את טענת המערערת בעניין זה. לעניין הטענה להיעדר בדיקה של יד שמאל (בתחום האורתופדי/נוירולוגי/כאב), דין הטענה להידחות.

אשר לטענות לעניין החלפת הרכב, לא שוכנעתי כי היעדר התייחסות לחלק מבדיקות הדימות (שממילא לא עמדו בפני הוועדה), ואף אופן הנמקת הוועדה את היעדר הנכות בגין כאבי הראש, עולים כדי פגם המצביע על כך שהוועדה נעולה בעמדתה.

משכך, ולאור העובדה שדרך המלך היא השבת המקרה לאותה הוועדה לצורך השלמת הנמקה (בר"ע 58030-01-16 וייס נ' המוסד לביטול לאומי מיום 4.8.2016 (פורסם בנבו)), איני רואה לנכון לסטות מכך במקרה זה. סוף דבר עניינה של המערערת יוחזר לוועדה בהרכבה מיום 16.8.2021 על מנת שתשקול עמדתה בשנית תוך התייחסות לבדיקת ה-CT מיום 6.7.2020 ולבדיקת ה-MRI מיום 20.4.2021.

יתר טענות הערעור- נדחות.

התביעה הוגשה בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד").

הנתבעת, הפניקס חברה לביטוח בע"מ, ביטחה את התובעת בביטוח חובה במועד שלושת התאונות, והיא חבה, על כן, בפצוי התובעת בגין ניזקי הגוף שנגרמו לה בתאונות אלו, בהתאם לחוק הפלת"ד. אין מחלוקת כי על הנתבעת לפצות את התובעת בגין ניזקי הגוף שנגרמו לה בעקבות שלוש התאונות.

בחוות דעתו מיום 21.6.19 קבע ד"ר רגב, כי כתוצאה מהתאונות נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 10% בגין הגבלה קלה בתנועות עמוד השידרה הצוארי, לפי סעיף 37(5)א' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956, פרק חמישי (להלן: "התקנות").

מעיון בחוות דעתו של ד"ר רגב עולה כי המומחה היתייחס לבדיקת ה- MRI מיום 17.3.19 בפירוט, ובין היתר קבע כי: " בלט דיסק ובקע דיסק פרוץ מרכזי ופאראצנטלי מימין גורמים ללחץ על השק הדוראלי ועל החוט בצדו הימני שלו שנראה מושטח... בקע דיסק אחורי מרכזי גורם ללחץ על השק הדוראלי, ללא הצרות פומינלית, מרכיב מינמלי של ספונדילוליסטזיס..." כמו כן קבע בהתייחסותו לבדיקת ההדמיה כי: "בעמ"ש הצוארי ניצפה בקע דיסק C-4-5 הלוחץ את החוט ללא סימני מלציה בחוט..."לגבי כאבי הצואר לדעתי, כאבים אלו נגרמו על ידי מספר ממצאים שהעיקרי בהם הוא בקע הדיסק בגובה C4-5". נראה איפוא כי המומחה התרשם שבקע הדיסק הנו גורם משמעותי לקביעת נכותה של התובעת.

...

אינני מקבלת את טענות התובעת נגד חוות דעת ד"ר רגב.

על פי נתונים אלו, אני קובעת כי הפיצוי לעתיד, לרבות בגין הפסדי פנסיה, יעמוד על סך של 300,000 ₪.

אינני מקבלת את טענת התובעת שהמומחים הרפואיים קבעו כי ניידותה נפגעה.

לאור כל האמור, ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים כמפורט לעיל, אני פוסקת לתובעת סכום פיצוי גלובלי של 30,000 ₪ בגין עזרה לעבר ולעתיד.

זהו ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 19.9.22 (להלן: "הועדה") אשר קבעה, כי לא חל שינוי בדרגת הנכות היציבה של המערער (להלן: "ההחלטה").

ביום 28.7.03 המערער היה מעורב בתאונת דרכים שהוכרה על ידי המשיב כפגיעה בעבודה כמשמעותה בחוק.

לדידי המערער, הועדה היתעלמה לחלוטין מבדיקת ההולכה העצבית של שרירי הגב מיום 31.8.22 אשר הצביעה על פגיעה שורשית C6-C7 משמאל, כאשר המערער סובל בהתאם לבדיקת CT מיום 26.4.22 מבקע דיסקאלי מרכזי קטן עם סימני לחץ על השק התקאלי והצרות עד 8 מ"מ. עוד נטען, כי בדיקתה הקלינית הנוירולוגית של הועדה העלתה, כי קיימת הפרעה קלה בתחושה והעדר החזרים פתולוגיים והועדה לא נימקה את המקור לממצאים אלה ובכך טעתה.

לטענת המשיב, הרישום לפיו אין הפרעה חריגה בתחושה מתייחס לגפיים העליונות, ואילו הרישום בסיפא של הבדיקה, לפיו אין הפרעה בתחושה מתייחס לגפיים התחתונות; לפיכך – טענת המערער, כי העידר הפרעה חריגה בתחושה משמעה למצער הפרעה קלה, היא בגדר הסקת מסקנות רפואיות, עת הועדה קבעה במפורש במסקנתה, כי לא נותרה כל נכות נוירולוגית וכי מימצאי בדיקת ה-EMG אינם באים לידי ביטוי בבדיקתה הקלינית.

...

הוועדה ערכה למערער בדיקה קלינית, אורתופדית ונוירולוגית, ופירטה את ממצאיה שעל יסודם הגיעה למסקנה, כי לא חלה החמרה במצב המערער מבחינה אורתופדית או נוירולוגית.

כך גם אין בידי לקבל את טענת המערער כי בדיקת הוועדה משמעה קיומה של הפרעה קלה למצער בתחושה; טענה זו היא מתחום הרפואה ומכל מקום אינה עולה מהחלטת הוועדה, אשר הבהירה בפרק המסקנות בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, כי "אין עדות לנכות או להחמרה במצב מבחינה אורטופדית או נוירולוגית". במצב דברים זה ובהעדר טעות משפטית בהחלטת הוועדה או בפעולתה, איני מוצאת מקום להתערב בהחלטת הוועדה ולהחליף את שיקול דעתה בשיקול דעת בית הדין.

סוף דבר הערעור נדחה.