בזיון בית המשפט וחיוב בהוצאות משפט

לעיצומו של עניין סבורה המשיבה, כי לא נפל פגם בהחלטת בית משפט קמא ששקל את השיקולים הרלוואנטיים והגיע למסקנה שאין מקום להטיל על המשיבים בנסיבות המקרה סנקציה לפי פקודת ביזיון בית משפט, ולמעשה, כך סבורה המשיבה, היה מקום לדחות את הבקשה תוך חיוב המבקשת בהוצאות ללא צורך בקיום הדיון, ולו מן הטעם שבקשתה של המבקשת הוגשה ללא תצהיר לתמיכה בעובדות שנטענו בבקשתה.

...

לצד זאת סבורני, שהיה מקום לחייב את המשיבים בתשלום הוצאות משפט למבקשת, אם כי נוכח אופן ההתבטאות בבקשה לפי פקודת ביזיון בית-המשפט (כפי שפירט בית משפט קמא בהחלטתו) יש להסתפק בפסיקת הוצאות משפט לזכות המבקשת בשיעור מופחת.

בא כוח המשיבים ציין מפורשות בדיון מיום 14.6.21 במענה לבית המשפט: "בדיעבד ייתכן כי היינו צריכים לפנות אל כבודו". אני רואה לנכון להבהיר, כי לטעמי אין המדובר בעניין פורמלי גרידא, אלא נראה לי שהגשת בקשה מתאימה מטעם המשיבים לבית המשפט כדי לאפשר להם את הניתוק הזמני של דירת המבקשת ממערכת החשמל וחיבורה מחדש, היה מונע את התלהטות הרוחות בין הצדדים בקשר לעניין ספציפי זה, שהרי אילו היו המשיבים פונים לבית המשפט כנדרש, הייתה ניתנת אפשרות לשני הצדדים לפרט את טענותיהם ובית משפט קמא היה שוקל ומחליט האם לאפשר את הניתוק הזמני, אם לאו.

על יסוד כל המפורט לעיל, אני מחליט לקבל באופן חלקי בלבד את בקשת רשות הערעור, שדנתי בה כאילו ניתנה הרשות והוגש הערעור על-פי הרשות שניתנה, ומחייב את המשיבים מס' 2 ומס' 3 (ביחד ולחוד) לשלם למבקשת הוצאות משפט (מופחתות) בגין הבקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט שהיא הגישה לבית משפט קמא בסכום כולל של 2,000 ₪ (כולל מע"מ).

בהמשך להחלטה האחרונה הנ"ל, הוגשה בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט לחייב את הנתבעים 2, 3 ו – 5 להרוס את אותו חלק של הגדר אשר חוסם את דרך הגישה, ובנוסף, הוגשה הודעה לעניין פרק הזמן הצפוי עד אשר תאושר תכנית כוללת החלה על אותה חלקה.

ההחלטה על זכות המעבר הזמנית בהתאם להחלטה מיום 1/12/20, לרבות הציווי הקשור להריסת אותו חלק של הגדר אשר חוסם את דרך הגישה הזמנית יישארו בתוקף עד מתן פסק דין סופי בתיק זה. ההריסה תבוצע תוך 10 ימים מיום קבלת החלטה זו. אני קובע הוצאות משפט בסך 5,000 ₪ אשר ישולמו בהתאם לתוצאת הדיון בתיק העקרי.

...

שקלתי היטב בדעתי ואני מחליט לאמץ את החלופה הראשונה אשר מתייחסת לזכות המעבר הזמנית, תוך הותרת התיק "פתוח" על מנת שימשיך להישמע בפני בית המשפט כאן במסלול הרגיל.

שקלתי היטב בדעתי ואני סבור כי מוצדק, זמנית, להותיר את זכות המעבר הזמנית על כנה, עד מתן פס"ד סופי.

סוף דבר: התיק העיקרי ימשיך להישמע בנוהל הרגיל בבית המשפט כאן.

ההחלטה על זכות המעבר הזמנית בהתאם להחלטה מיום 1/12/20, לרבות הציווי הקשור להריסת אותו חלק של הגדר אשר חוסם את דרך הגישה הזמנית יישארו בתוקף עד מתן פסק דין סופי בתיק זה. ההריסה תבוצע תוך 10 ימים מיום קבלת החלטה זו. אני קובע הוצאות משפט בסך 5,000 ₪ אשר ישולמו בהתאם לתוצאת הדיון בתיק העיקרי.

בית הדין לא מצא לנכון לקבל את בקשת התובעת לפי פקודת בזיון בית המשפט ואולם הנתבעת חויבה בהוצאות לטובת התובעת זאת על מנת להרתיע אותה מלבצע הפרות דומות בעתיד, כאשר בהחלטה נקבע: "היות ואני סבורה כי במועד הגשת הבקשה לביזיון הבקשה לא היתה נעדרת כל בסיס, שכן כפי שפורט לעיל יש ראיות המלמדות על כך שעובר לספטמבר 2020 המשיבה לא היתנהלה בדיוק בהתאם להסכמות הצדדים, מצאתי לנכון לחייב את המשיבה בהוצאות משפט לטובת המבקשת בסך 10,000 ₪ סכום אשר יש בו כדי לגלם את מחדלי המשיבה במקרה זה ולהרתיע אותה מלבצע הפרות דומות בעתיד". כפי שפורט בהרחבה בהחלטה מיום 18.11.2020, מהבקשות השונות לבזיון שהגישה התובעת התברר כי הנתבעת לא הזדרזה לפעול בהתאם להסכמות הצדדים, כאשר היתנהלות זו אלצה את התובעת לפנות לבית הדין בבקשות הבזיון כאשר כל פעם היא טענה להפרות אחרות של הנתבעת.

...

נציין כי תביעת התובעת כוללת סעדים הצהרתיים למניעת פיטוריה אך מאחר ובסופו של דבר היא לא פוטרה והיא עובדת בנתבעת גם כיום, סעדים אלו התייתרו ונותר להכריע בסעד הכספי בלבד.

] מכל מקום, כשלקחנו בחשבון את כל המדדים המפורטים לעיל, אנו סבורים שיש לפסוק לתובעת פיצוי בסך 40,000 ₪ וכי פיצוי זה הוא סביר והולם את מחדלי הנתבעת במקרה זה. סעדים וטענות שאיננו דנים בהם כפי שפירטנו לעיל, התובעת לא תיקנה תביעתה לאחר סיום ההליך הזמני ולכן כפי שהבהרנו אינספור פעמים לתובעת, אנו דנים במסגרת פסק הדין רק בסעדים העולים מכתב התביעה.

בנסיבות אלה, אנו סבורים שיש מקום לפסוק הוצאות נמוכות יחסית בתיק, ואנו קובעים כי על הנתבעת לשלם הוצאותיה של התובעת בסך 3,000 ₪.

סוף דבר מכל המפורט לעיל, אנו קובעים כי הנתבעת תשלם לתובעת פיצוי בסך 40,000 ₪ והוצאות משפט בסך 3,000 ₪.

להרחבה ביחס לצוו או פסק זין שלא ניתן לאכיפה אופראטיבית, ר' למשל הדיון ביחס להליכי ביזיון בית משפט במסגרת ת"א (מחוזי תל אביב) 1890-05, דוברוב אריה נ' מנהל מקרקעי ישראל - תל אביב ואח' (מיום 7/2/2018, השופטת רות רונן).

בכל הקשור לחיוב בהוצאות משפט ושכר טירחת עו"ד אתייחס בסיומו של פסק הדין.

...

חלק חמישי – סוף דבר תוצאת ההליך לאור האמור לעיל אני מקבל את התביעה העיקרית, גם אם באופן חלקי, ומחייב את הנתבעת בתשלום הסך של 12,000 ₪ כאשר סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה 6/4/2021 ועד למועד התשלום בפועל.

התביעה שכנגד נדחית.

אני מחייב את הנתבעת והתובעת שכנגד בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

בעקבות אירועים אלה, לא ידע התובע על חובתו להתייצב בפני בית המשפט ובהיעדרו ניתנו החלטות נגדו, שכללו חיוב בהוצאות והוצאת צו הבאה.

בשל אי התייצבות לדיון בבקשת הביזיון, הורה בית המשפט על הבאתו בפניו, הפקדת 5,000 ₪, כתנאי לשחרורו, והשית עליו הוצאות משפט נוספות, בסך 3,000 ₪.

...

מאחר וקבעתי שלא עלה בידי הנתבע להוכיח שאמת דיבר, הרי מקל וחומר שאינו מוגן בהגנה שטיבה פרסום בתום לב, שהרי פרסום כוזב אינו יכול לדור בכפיפה אחת עם תום לב. אני קובעת איפוא כי הנתבע חב בפיצוי לתובע בגין פרסום לשון הרע, ואינו מוגן מפני חבותו.

בנוסף, נוכח תצהירי הנתבע אודות המצאות כדין, כביכול, ביקשו באי כוח המבקשים בהליך הראשון סעדים נגדו ובית המשפט נעתר ואף ציין בהחלטתו מיום 13.1.22: "יש להצטער על כך שהמשיב ממשיך להתעלם מהליכי בית המשפט ובחר שלא להתייצב לדיון". מדובר בפגיעה במו הטוב של אדם אשר נחשב בעיני הצד שכנגד ובעיני בית המשפט לאדם הבוחר להתעלם במועד מהליכי משפט, מזלזל בהחלטות שיפוטיות ובוחר להיעדר מדיונים.

לאור האמור לעיל, ובהתחשב בנסיבות, בפגיעה בשמו הטוב של התובע, בהלבנת פניו, הצער ועגמת הנפש, וכן הנזק הממוני, אני מחליטה לחייב את הנתבע לשלם לו פיצוי בסך 11,000 ₪, אשר ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.