בוטלו האישומים בתיק תגרה בשל פגם ביסודות העבירה

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים עפ"א 46346-10-19 דוח'י נ' ועדה מקומית לתיכנון לב הגליל תיק חצוני: בפני כבוד השופט שמואל מנדלבום מערער ראיף דוח'י משיבה ועדה מקומית לתיכנון לב הגליל פסק דין

עוד טוען המערער כי המשיבה פעלה בנגוד להוראות סעיף 19(ד) ל"הנחיות מדיניות הגשת כתבי אישום ומדיניות הענישה בעבירות של אי קיום צו" (להלן: "ההנחיות") של פרקליטות המדינה שבו נקבע כי יש לבקש מאסר בפועל לרבות בעבודות שירות במקרה של הפרת צו שפוטי כבר בהליך ראשון של הפרת הצוו רק במקרים בהם אין "אופק תיכנוני" ולטענת המערער לאור קבלת ההיתר במקרה שלפנינו , לא היה מקום לבקשת המשיבה למאסר בפועל, ולו בדרך של עבודות שירות.

המשיבה הפניתה לפסיקותיו של בית המשפט העליון, לפיהן יש להטיל עונשי מאסר בפועל של ממש בעבירות של הפרת צוים שפוטיים בתחום התיכנון והבניה, כי אי אכיפה של צוים שפוטיים היא הפרה בוטה של החוק, העולה לכדי ערעור סדרי המשפט החיוניים לקיומה של חברה תקינה וכי על העונש שנגזר על מי שמורשע בעבירות נגד חוקי התיכנון והבניה לשקף את חומרת המעשים והפגיעה בשלטון החוק ולשמש גורם הרתעה, ובהתאם נטען כי אין מקום לביטול עונש המאסר שהוטל על המערער.

הלכה ידועה היא כי: "לא בנקל תתערב ערכאת העירעור במידת העונש שקבעה הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים שבהם העונש שנגזר חורג במידה ניכרת מרמת הענישה הנוהגת במקרים דומים או כאשר דבק פגם מהותי בגזר הדין" (ע"פ 5750/16 מדינת ישראל נ' ג'מאל חשאן (23.4.17, פסקה 10).

לאור עוצמת הפגיעה ביסודות שילטון החוק , ובאפשרויות התיכנון בשל קיומן של עבירות בנייה בלתי חוקית, חזר בית המשפט העליון וקבע כי על בתי המשפט לנקוט בגישה מחמירה ותקיפה בכל הנוגע לענישה בגין בנייה בלתי חוקית וכך נקבע כי: "בהזדמנות זו, הנני מבקש להוסיף מספר מילים, לגבי חומרתן של העבירות בהן עסקינן. כפי שנקבע לא אחת, עבירות התיכנון והבניה הפושות בארצנו, הגיעו לכדי רמה של "מכת מדינה", דבר המחייב נקיטת יד קשה נגד העבריינים.

...

מן הכלל אל הפרט במקרה שלפנינו , וכפי שפורט לעיל , בצד החומרה שבמעשים בהם הורשע המערער, והנסיבות המחמירות הנוגעות למשך התקופה בה הופר צו שיפוטי על ידו יש להעמיד את העובדה המהותית לפיה בשונה ממרבית פסקי הדין עליהם התבססה המשיבה , במקרה שלפנינו עלה ביד המערער להוציא היתר בנייה , ומקובלת עלי הטענה לפיה לצורך כך נדרש המערער להשקיע משאבים מרובים , וכן יש ליתן משקל לכך שבסיכומו של דבר אושרה מלוא הבנייה שבנה המערער כולל חלק המבנה שלגביו נטען כי הוא חורג לתחומי כביש ארצי.

לאור כל האמור יש לבחון האם הענישה הכוללת שהוטלה על המערער במקרה זה איזנה כראוי בין מכלול השיקולים , והיא תואמת ענישה במקרים דומים .

לפיכך ולאור כל האמור לעיל , אני מורה על תיקון גזר דינו של בית המשפט קמא בכך שעונש המאסר בפועל שהוטל בגזר הדין יבוטל ומאידך יוותר על כנו עונש המאסר על תנאי שנקבע על ידי בית המשפט קמא.

בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים בע"א 8734-05-18 עקיל נ' יו"ר הועדה המקומית לתיכנון ולבניה ירושלים תיק חצוני: 4319/2018 בפני כבוד השופט **** מרדכי דמביץ מבקש אמין עקיל באמצעות ב"כ עוה"ד סאמי ארשיד משיב יו"ר הועדה המקומית לתיכנון ולבניה ירושלים באמצעות ב"כ עוה"ד מתן רובינשטיין-שילה החלטה

טענות המבקש בבקשתו (הרלבנטית; הוגשה לראשונה ביום 27.5.2018): לא צורף לצוו דבר ויסודות הצוו אינם ברורים: לא ברור איזה תצהיר מפקח נעשה, לא ברור האם המפקח היה מוסמך לעשות את תצהירו, לא ברור אם אכן היתה היתייעצות עם תובע.

העובדה שאדם נחקר על עבירה שבוצעה אינה מקנה לו זכות אוטומאטית לכך שיוגש נגדו כתב אישום ושלא יוצא נגדו צו הריסה מנהלי.

הואיל ונוהל הוצאת צו מנהלי על פי החוק קבוע באופן סדור ומדוקדק (וכבר בכתב התשובה הוכח כי הנוהל קויים במלואו), הרי שאין יסוד לטענות ב"כ המשיב כאילו תחילת הוצאת הצוו טרם קיום החקירה מובילה למסקנה בדבר פגם בהליך המנהלי היורד לשורשו של ההליך ובטלות הצוו.

...

הואיל ובמקרה דנן, מדובר בחקיקה עדכנית ביותר (תיקון 116 לחוק) המהווה עיצוב מחודש של נוהל דומה שהיה קבוע טרם לכן, סבורני כי אין מקום לסבור כי פסק דינו של בית המשפט העליון במובן של הטלת חובת חקירה יכול לחול על מקרה של הוצאת צו מינהלי על פי חוק התכנון והבניה.

הואיל ונוהל הוצאת צו מינהלי על פי החוק קבוע באופן סדור ומדוקדק (וכבר בכתב התשובה הוכח כי הנוהל קויים במלואו), הרי שאין יסוד לטענות ב"כ המשיב כאילו תחילת הוצאת הצו טרם קיום החקירה מובילה למסקנה בדבר פגם בהליך המינהלי היורד לשורשו של ההליך ובטלות הצו.

סוף דבר לא מתקיימת עילה לפי סעיף 229 לחוק לביטול הצו.

הבקשה לביטול צו ההריסה המינהלי נדחית.

על פניו, עובדות האישום הראשון אינן מקימות את העבירה בנגוד לסעיף 189, מאחר והן אינן מתארות את יסוד נפשי מסוג מטרה "כדי להחזיק בהם". באשר ליסודות העבירה של היזק בזדון, עובדות האישום הראשון אינן מתארות יסוד עובדתי של העבירה: "הורס או פוגע בנכס". אציין כי ייתכן ועובדות האישום הראשון מקימות עבירות אחרות כגון פריצה או גניבה, אך עבירות אלו אינן נימצאות בתוספת השניה לחוק סדר הדין הפלילי, ועל כן, לא ניתן להגיש בגינן קובלנה פלילית.

האישום השני מתאר מסכת עובדתית הבאה: "ביום 18.6.14 בשעה 09:30 או בסמוך לכך התייצב הנאשם בביהמ"ש המחוזי בחיפה לדיון בתיק ה"פ שמספרו 26198-05-14 הציג עצמו כיורש המנוחה גב' אדית איתן והציג מצג לפיו הוא מסכים להעברת רכוש המנוחה לידי שכן של המנוחה ששמו **** מיליס ת.ז. 068172105, הרכוש הנו זכות במקרקעין המוערכת כ-300,000 ₪." בגין מסכת עובדתית זו יוחסו לנאשם עבירות לפי סעיף 190 ו סעיף 452 לחוק העונשין.

לאחר ששמעתי את טענותיה של ב"כ הקובלת, ועל אף התחושה כי הקובלת מנסה להתאים את העובדות לעבירות, בגינן ניתן להגיש קובלנה פרטית, לאחר שהמדינה החליטה שלא להגיש כתב אישום כנגד הנאשם, אאפשר לקובלת, פעם נוספת, לתקן את הקובלנה, כי זו היא דרך המלך לריפוי פגם בכתב האישום.

יחד עם זאת, במידה וגם הקובלנה המתוקנת בשנית לא תגלה את יסודות של העבירות המיוחסות בה לנאשם - הקובלנה תבוטל ללא דיון נוסף.

...

באשר לטענת הנאשם כי יש מקום לבטל את הקובלנה מחמת הגנה מן הצדק, סבורני, וזאת בזהירות הנדרשת בשלב זה, כי ייתכן ויש ממש בטענה זו, אך טרם הגיעה העת להכריע בטענה.

על כן, אני דוחה את ההכרעה בטענה של הגנה מן הצדק לשלב מאוחר יותר של ניהול התיק, והנאשם היה רשאי לעלות טענה זו בשנית לאחר שתוצג תשתית ראייתית המבססת את טענתו.

סוף דבר: אני מורה לקובלת להגיש קובלנה מתוקנת.

אני קובעת לתזכורת פנימית ליום 1.7.18.

בית משפט השלום בנצרת בצה"מ 6251-08-21 ברבור נ' ועדה מקומית לתיכנון מבוא העמקים תיק חצוני: בפני כבוד השופטת מיסא זועבי מבקש עלא ברבור משיבה ועדה מקומית לתיכנון מבוא העמקים החלטה

נטען עוד, כי צו ההריסה אינו עומד בהוראות הדין וכי נפלו בו פגמים רבים; כי לא קוימה חובת השימוע והמבקש לא זומן לשימוע; כי אין בבניה האסורה כל פגיעה באנטרס הצבורי וככל וקיימת הנה מינורית; כי המשיבה פעלה בחוסר תום לב מובהק עת הוציא צו הריסה חלף הגשת כתב אישום אשר יכלול בו סעיף הריסה של בניה ללא היתר.

בנוסף, לא אחת נקבע כי, הריסת מבנים בלתי חוקיים צריכה להיות הכלל והמנעות מהריסה החריג וזאת לאור החשיבות הציבורית הגבוהה שיש לייחס לאכיפה מהירה ויעילה של דיני התיכנון והבניה, בין היתר באמצעות מניעת יצירת עובדות בשטח על ידי מי שמפר את החוק בפרהסיה (ראו: רע"פ 6136/12 בן זקן נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] (04.09.2012), פסקה ט; כדי לאפשר היתמודדות עם בניה בלתי חוקית אשר הפכה ל'מכת מדינה', וזאת בשל הפגיעה הקשה בסדר הצבורי וביסודות שילטון החוק (ראו רע"פ 3034/13 לוי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (05.05.2013); רע"פ 8496/12 חלפון נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (21.01.2013)).

המחוקק היה ער להקף הנרחב של עבירות הבנייה הבלתי חוקית ולקושי להרוס מבנים, לאחר שבנייתם הושלמה, ולפיכך צימצם את התנאים ואת העילות על פיהם מוסמך בית המשפט לבטל צו הריסה מינהלי או אף להורות על עיכובו.

בהתאם לסעיף 229 לחוק התיכנון והבניה: "לא יבטל בית המשפט צו מנהלי אלא אם כן הוכח לו שהעבודה או השמוש בוצעו כדין או שלא היתקיימו הדרישות למתן הצוו כאמור בסימן זה, או אם שוכנע כי נפל הצוו פגם חמור שבשלו יש לבטל את הצוו." מכאן, העילות לביטול צו מינהלי הן שלוש: אם העבודה או השמוש בוצעו כדין; אם לא היתקיימו הדרישות למתן צו ההריסה המנהלי מלכתחילה; או אם נפל בצו פגם חמור שבשלו יש לבטלו.

...

טענות המשיבה לשיטת המשיבה דין הבקשה להידחות על הסף.

נטען עוד כי, טענות המבקש אף אינן מתיישבות עם המציאות בשטח, ודין טענתו של המבקש כי נאלץ לבנות לצורך יצירת פתרון לכניסה לביתו נוכח הפרשי גבהים להידחות.

סוף דבר לאור שפורט, משאין חולק כי המבנה נבנה ללא היתר, בנייתו טרם הסתיימה והוא טרם אוכלס, משנקבע כי לא נפלו פגמים בהוצאת הצו ובנסיבות בהן היתר הבניה אינו מצוי בהישג- יד, דין הבקשה לביטול צו ההריסה להידחות.

כי כך, הבקשה נדחית, על כל חלקיה.

5129371המבקש ישלם למשיבה הוצאות בסך כולל של 2,000 ₪, תוך 30 ימים מהיום, אחרת יתווספו לסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.

נגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של ניסיון רצח, לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); נשיאת נשק ותחמושת, לפי סעיף 144(ב) רישא לחוק; וגניבה, לפי סעיף 384 לחוק.

בית המשפט המחוזי הוסיף ונידרש לטענות המערער בדבר מחדלי חקירה, ואלו עיקרן: ראשית, המערער טען כי המישטרה הסתירה פרטים מתכולת התיק של המתלוננת, המצביעים על "אורח החיים השולי שקיימה". לעניין זה, קבע בית המשפט כי נכון היה לפרט את מכלול הפריטים שנמצאו בתיק המתלוננת בדו"ח התפיסה, ואכן מדובר בהתנהלות בלתי מקובלת של גורמי החקירה, אלא שפגם זה "רופא" כלשון בית המשפט המחוזי, והגנת המערער לא נפגעה.

רביעית, טען המערער כי לא נבדקה האפשרות שהמתלוננת נפגעה מכדור תועה שנורה במהלך קטטה שהתרחשה בסמוך לזירת הירי.

בית המשפט דחה את הטענה בקובעו כי אף אם היתרחש ארוע ירי נוסף באותו מועד, אין בכך כדי לערער את עדות המתלוננת ומגוון הראיות שתומכות בה. לאור כל האמור לעיל, בית המשפט המחוזי קבע כי היסוד העובדתי והיסוד הנפשי לצורך הרשעה בעבירת הניסיון לרצח הוכחו כדבעי, וכך גם יסודות יתר העבירות שיוחסו לו. המערער תיכנן מראש ובקפידה להמית את המתלוננת לאחר שזכה באמונה בעקבות חידוש הקשר ביניהם; קבע להפגש עימה במקום מבודד המוכר לו היטב ושאינו מוכר לה; הצטייד בכלי נשק; הצהיר בפניה על רצונו לנקום בה; וירה בראשה מטווח קצר, באופן שאינו מותיר ספק בדבר כוונתו.

בנסיבות ביצוע העבירות, תיאר בית המשפט המחוזי כי "נימצאו מספר מניעים אפשריים" להחלטתו להמית את המתלוננת – ביטול האירוסין, מעבר המתלוננת לתל-אביב, סרובה לקיים עמו יחסי מין, וכן רצונו להגן על "כבודו" ו"כבוד משפחתו".

...

משכך, דין ערעורו נגד הכרעת הדין – להידחות.

אין בידי לקבל זאת.

לאור כל האמור לעיל, העונש שהוטל על המערער אינו חמור כלל ועיקר, ובזהירות המתבקשת אעיר, כי לוּ היה מוגש ערעור על קולת עונשו – אני סבור כי דינו היה להתקבל.