בוטלו האישומים בהחזקת נשק שלא כדין עקב חיפוש לא חוקי

הוא הדגיש את העובדה שנאשם 2 "הודה בעבירה של סיוע ולא עבירה שלמה". לדידו, "הנגזרת של עבירת הסיוע היא למעשה מחצית מהעונש וזה המאקסימום שהפרקליטות צריכה לבקש ביחס לכלל הנאשמים שהורשעו בעבירת הסיוע". הסניגור עתר למיתחם שנע בין 6 ל- 10 חודשי מאסר בפועל, ובקש לזקוף לזכות נאשם 2 "שהודה בהזדמנות הראשונה בכתב אישום שחומרתו הופחתה משמעותית מכיתה"א המקורי. הוא לא ניהל דיון הוכחות ולו אחד וחסך זמן שפוטי". לעניין עברו הפלילי של נאשם 2, ציין הסניגור, כי מדובר בהרשעה אחת, "הרשעה שארעה עבירה משנת 2014 לדעתי, 9 שנים. שילם חובו לחברה בגין אותה עבירה. נכון שכעת הורשע בעבירה סיוע, אך מדובר בסיוע להחזקת נשק שהנה קצרה ורגעית". הוא הדגיש כי על פי כתב האישום המתוקן, המחסנית הייתה ריקה ללא "קליעים", כך ש"מדובר בעבירת סיוע לנשיאה והובלה של אקדח ללא קליעים".

בעת ביצוע עבירות נשק גלומה פגיעה אשר אינה מבוטלת בשורה של ערכים חברתיים, בראשם ניצבים ערך החיים, שלומו של הציבור וכן תחושת הבטחון השוררת בציבור להתהלך באין מפריע ובלא חשש במקום מושבו.

בית המשפט העליון עמד פעמים רבות על החומרה הגלומה בעבירות הנשק, וכן על הצורך בהחמרת הענישה כלפי מי אשר מבצע עבירות כגון דא. ראו על כך פסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 2482/22 מדינת ישראל נ' קדורה, פסקה 6 (14.4.2022), כדלקמן: "החזקת נשק שלא כדין מאיימת על שלום הציבור וביטחונו ... . לנוכח הקפן המתרחב של עבירות המבוצעות בנשק, הזמינות הבלתי נסבלת של נשק בידי מי שאינו מורשה לכך, מהוה כאמור סיכון של ממש ומגבירה את הסיכון לבצוע עבירות חמורות נוספות ... כמו גם לאסונות נוראיים. יעידו על כך ריבוי המקרים במיגזר הערבי בעת האחרונה, כאשר אזרחים תמימים – כמו ילד רך בשנים ועלמה צעירה – נפגעים ואף מוצאים את מותם בביתם-מבצרם או בגן השעשועים, כל זאת כתוצאה משימוש בנשק של אחרים. מציאות קשה זו מחייבת לנקוט ביד מחמירה כלפי מעורבים בעבירות נשק, אף אם הם נעדרי עבר פלילי ... . ענייננו ב'מכת מדינה' שהצורך להלחם בה על מנת להגן על הציבור, מצריך מענה הולם והטלת עונשי מאסר משמעותיים ... . ידע כל מי שמחזיק בנשק בלתי חוקי כי צפוי הוא להענש בחומרה, בבחינת 'אם מחזיקים – למאסר נשלחים'". על הצורך במאבק עיקש בעבירות נשק, באמצעות ענישה מרתיעה, מחמירה ומשמעותית, ראו גם דבריו של כב' השופט י' אלרון בע"פ 4439/19 מדינת ישראל נ' סובח, פסקות 17-16 (5.11.2019), שם נאמר: "השמוש בנשק חם ככלי ליישוב סכסוכים הפך לרעה חולה, וכמעשה של יום ביומו גובה חיי אדם ולעיתים אף את חייהם של חפים מפשע אשר כל חטאם היה כי התהלכו באותה עת ברחובה של עיר. בשנים האחרונות אף חלה עליה מתמדת במספר ארועי הירי המדווחים למישטרה (ראו למשל: דו"ח מבקר המדינה היתמודדות משטרת ישראל עם החזקת אמצעי לחימה לא חוקיים ואירועי ירי ביישובי החברה הערבית וביישובים מעורבים 28 (2018)).

אחריהם נסע צוות בילוש, כשלפתע אבו סבייה הוציא את היד מהחלון וירה ירייה אחת מאקדח מסוג FN. בהמשך, המערער עצר את הרכב בצד הדרך, הבלשים חסמו את הרכב וביצעו חפוש, במהלכו נתפסו 15 כדורים מסוג 9 מ"מ בכיס מכנסי המערער והאקדח נתפס ברכב.

...

ב"כ נאשם 4, הפנה את בית המשפט לדרישה של המאשימה בנוגע למרשו, לפיה, "נאשם 4 בשים לב לנסיבות המאשימה עותרת לעונש של 12 חודשי מאסר. מכאן אני גוזר את הטיעונים שלי ומבקש כי בעניינו של נאשם 4 שהעונש המקסימלי הנטען על פיו הוא 12 חודשי מאסר". הסנגור ביקש שהעונש שיוטל עליו "הוא 8 חודשים וכמה ימים, שזו התקופה שהוא מרצה במעצרו. כלומר להסתפק בתקופת מעצרו. אני חושב שזה העונש הראוי, אין מקום להשית עליו את העונש המקסימלי לו עתרה המאשימה". נטען, כי הנאשם בן 23, נעדר עבר פלילי להבדיל מהאחרים, כך שבנסיבות אלה "הענישה לפיה יש להסתפק בתקופת המעצר היא מידתית". לעניין העבירה שיוחסה לנאשם 4 נטען, כי "כמו נאשמים 2-4 מדובר בעבירת סיוע, שהתקין ביחס לכהת"א המקורי מאוד משמעותי גם מבחינת מס' העבירות וגם מבחינת אופיים. השינוי הוא דרמטי ביותר וגם לגבי הסיוע, הסיוע פה מתבטא באופן המהותי, בנוכחות בתוך הרכב. הא ותו לא". אי לכך, סבור הסנגור כאמור, "כי בנסיבות אלה, ונסיבותיו האישיות שתכף אתייחס אליהם, אבקש להסתפק בתקופת מעצרו". נטען, כי נאשם 4 בן למשפחה חד הורית, "אמו חולה במחלה אונקולוגית, מחלות כאלה ואחרות". הוגש דו"ח סוציאלי של המועצה המקומית בה הוא מתגורר.

על מנת שהעונש יהלום מגמה זו ובה בעת לא יחטא לעיקרון אחידות הענישה, סבורני כי הרף התחתון של המתחם בנוגע לנאשמים 4-2 ראוי שיעמוד על 9 חודשי מאסר בפועל.

משכך, על רקע נסיבות ביצוע העבירה, הערכים החברתיים המוגנים אשר נפגעו כתוצאה מביצוע העבירה ומידת הפגיעה בהם, וכן בשים לב למדיניות הענישה הנהוגה, ואל מול הענישה שהוטלה על נאשם 1, סבורני כי מתחם העונש ההולם את מעשיהם של הנאשמים 4-2 מצוי בטווח שנע בין 9 ל- 24 חודשי מאסר בפועל, לצד עונשים נלווים.

סוף דבר אשר על כן, אני גוזר על הנאשמים את העונשים הבאים: על נאשם 1: · עשרים וארבעה (24) חודשי מאסר בפועל.

עוד נטען כי בחיפוש שנערך בביתו של המשיב, נתפסו 4 קופסאות תחמושת בהם 50 כדורים 9 מ"מ – מכלול נתונים אלה מלמד לשיטת המבקשת על נגישות של המשיב לערוצי הספקת הנשק.

באשר לחלקו של המשיב במסכת המעשים המיוחסת לו באישום החמשי – נטען, כי למשיב חמש ניסיונות לבצוע עסקה אחרת בנשק שהוא שותף להם, כך שלא מדובר בניסיון בודד, ולעיתים מדובר בניסיונות שהוא עצמו יזם, שכן על-פי חומר הראיות הוא בעצמו ביקש לרכוש אמל"ח. עוד לשיטת המבקשת, מי שמבקש לרכוש תחמושת, מבקש זאת כדי להשתמש בנשק ולא למטרות כשרות.

לצד המסוכנות הסטאטוטורית העומדת לחובת המשיבים, בהנתן אופי העבירות המיוחסות להם בכתב האישום, קיימת גם הערכת שרות המבחן ביחס למשיב 1 - (לא ניתן לשלול קיומו של סיכון בלתי מבוטל להישנות היתנהגות דומה והפרת תנאים); ביחס למשיב 4 – (במצבי לחץ כלכליים ורגשיים קיימת רמת סיכון להיתנהגות עוברת חוק בעתיד); ביחס למשיב 5 - (בגורמים אלו יש להוות גורמים המצביעים על סיכון להיתנהגות עוברת חוק בעתיד).

עוד בהקשר זה, הוצגו נתונים סטטיסטיים של המחוז הדרומי (בהליך מ"ת אחר 55069-02-20) שמלמדות על עליה מדאיגה בשימוש באמל"ח. לא אוכל לסיים מבלי לציין כי הנשק מגלם סיכון פוטנציאלי שישתמשו בו. מידת הסיכון למימוש הפוטנציאל ניתנת להערכה, בין השאר, גם לפי התפוצה של המקרים בהם נעשה שימוש בפועל בכלי נשק בלתי חוקיים בסביבתו של מחזיק הנשק.

משכך, המעצר בגין החזקת נשק שלא כדין נידרש כדי לגדוע את היד של הגוף המסוכן כולו - אף אם היד, כשלעצמה, אינה נראית כל כך מסוכנת, רק המעצר יכול לוודא שהיד לא תתחבר חזרה לגוף העברייני, זאת בדומה לקטיעת שרשרת הפצת הסם בתחום הסמים, כפי שעמד על כך בית המשפט העליון בפסיקתו.

...

עוד בהקשר זה, טיעוני הסנגורים, כי ההתכתבויות המתוארות בכתב האישום אינן מקימות את העבירות המיוחסות להם, וכי מכל מקום, מדובר לכל היותר בעבירות ניסיון לביצוע עבירות נשק, מבלי שבוצעו העסקאות בפועל, ולאור נסיבותיהם האישיות, העדר עברם הפלילי, וחלוף הזמן מאז ביצוען לכאורה של העבירות – טיעונים אלה, לטעמי, מתגמדים אל מול התמונה המצטיירת ממכלול הראיות המשתקפות בכתב האישום ואשר מלמדת לכאורה על התקשרויות רציניות וקונקרטיות, שנעשו מתוך כוונה לקדם ביצוע עסקאות בכלי נשק ספציפיים, בתמורה לסכומים קונקרטיים.

באשר למשיב 4 – המלצת שרות המבחן כידוע, הינה בגדר המלצה בלבד ואין בית המשפט כבול אליה, שכן השיקולים המנחים את שרות המבחן בהמלצתו והשיקולים והאינטרסים שעל בית המשפט לשקול לצורך החלטתו, לא בהכרח זהים וחופפים הם. לגופם של דברים, לאחר שבחנתי את המתווה החדש המוצע, בדמות מעצר בפיקוח אלקטרוני בעיר רמלה, בפיקוחו העיקרי של סבה של רעייתו של המשיב ובסיוען של סבתה ורעייתו נדין בת 26.

מן המקובץ לעיל, ובהעדר נסיבות חריגות ויוצאות דופן או "טעמים מיוחדים שיירשמו", כנדרש על פי סעיף 22ב(ב)(1) לחוק המעצרים, הנני מורה על מעצרם של המשיבים 1 ו-5 עד תום ההליכים המשפטיים נגדם.

ראשית, הכניסה לשטח הנכס נעשתה ללא הצגת צו החיפוש ובלא לבקש מאיש את פתיחת שער הכניסה, הגם שלא הוצגה סיבה מניחה את הדעת שלא להמתין לאישור המחזיקים (או לפחות מי ששהה בנכס אותה עת) לעצם הכניסה.

בנסיבות אלה, יש לקבוע כי הראיות הושגו תוך כניסה לחצרים ולביתו של אדם שלא כדין, תוך פגיעה בפרטיות, בנגוד להוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו ובאופן בו אי החוקיות היא "משמעותית ביותר". משכך, "קבלת הראיות שהושגו בעקבות אותו חפוש מעוררת קושי ממשי בניהול הליך משפטי הוגן ועל כן דין הראיות שהושגו בעקבות אותו חפוש, להפסל" (ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד סא(1) 461 (2006); להלן: הילכת יששכרוב).

טלו למשל מקרה שבו המישטרה מבצעת חפוש לא חוקי בביתו של אדם, ובחיפוש נמצא נשק שעל פי החשד שימש לבצוע עבירה.

באי-כוחו של המערער התבקשו להפנותנו לפסיקה בה בוטלו כתבי אישום מחמת הגנה מן הצדק בשל כניסה שלא כדין למקום מגורים (או תפיסה בלתי חוקית אחרת של ראיות), אך לא איתרו פסיקה כזו גם בתוספת לסיכומיהם שהוגשה לאחר הדיון.

...

אין חולק כי לאחר כניסת הצוותים לבית המגורים, ולאחר ניסיונות איתור ברחבי הבית שנמשכו למעלה משעתיים (ואף צולמו על ידי המפקחים), נמצאה בסופו של דבר גב' Maria Teresa Ojeda (להלן: העובדת) מסתתרת מאחורי פרגוד/מסך במרתף הבית.

כך גם לא מצאנו ממש בטענות המערער כי חלוף הזמן ואחריותו המופחתת למול אחריות אשתו מצדיקים ענישה ללא הרשעה.

למרות זאת, שוכנענו כי בהתחשב בפגמים החמורים והקשים שנפלו בהתנהלות המדינה כמפורט לעיל בשלב איסוף הראיות והכניסה הכוחנית לבית המערער תוך פגיעה משמעותית בזכויות יסוד שלו - מוצדק במקרה זה לתת ביטוי לפגמים אלה בשלב גזירת הדין עד כדי הסתפקות בענישה ללא הרשעה (לקביעה דומה ראו בת"פ (שלום ת"א) 10849-11-11 מדינת ישראל - עמית אבן (16.12.12)).

סוף דבר - נוכח כל האמור לעיל, הערעור על הכרעת הדין נדחה והערעור על גזר הדין מתקבל כמפורט לעיל.

במסגרת החיפושים נתפשו, בין היתר, שמונת כלי הנשק אשר הוחזקו ע"י העותר ברישיון וכן שני כלי נשק אשר הוחזקו ע"י העותר ללא רישיון.

בהחלטתה ציינה גב' פרוסט כי בקשת העותר להחזיר לידיו את עשרת הכלים הועברה לתגובה נוספת של משטרת ישראל אשר המליצה שלא לחזור מעמדתה וזאת נוכח שני תיקים פתוחים המתנהלים כנגד העותר בעבירות של החזקת נשק שלא כדין, ייצור, ייבוא וייצוא נשק שלא כדין וכן מידע אשר קושר את העותר לעבירות של אמל"ח בלתי חוקי.

ביום 26.2.13 ניתן פסק דין בעתירה ע"י כב' סגן הנשיא בדימ' כתילי אשר קבע כי: "לאור הודעת הצדדים, ולאחר שעיינתי במסמכי העתירה והתשובה, לרבות החומר החסוי, אני מורה על מחיקת העתירה. עם סיום ההליכים הפליליים בעיניינו ובכפוף לתוצאתם, ולא יאוחר מ- 45 ימים לאחר קבלת הכרעת הדין או קבלת החלטת המשיבים המודיעה כי תיק החקירה נגד העותר ניסגר, יהא העותר ראשי לחדש את עתירתו זו, ולא יידרש להגיש בקשה חדשה לקבלת רישיון נשק". ביום 4.9.14 בוטל, בהסכמת הצדדים, כתב אישום שהוגש כנגד העותר (ת"פ 27515-10-13).

אף לעובדה כי חרף קבלת ההודעה על ביטול רישיונותיו של העותר עוד ביום 4.4.12, מצא האחרון להפקידם בתחנת המישטרה רק ביום 13.5.12, יש משמעות לעניין זה. אלא שבעניינינו לא רק בשל החזקת שני כל הנשק ללא רישיון הוחלט לבטל את רישיונותיו של העותר, אלא גם נוכח המלצת משטרת ישראל, אשר לעמדתה באם העותר יישא נשק, יהיה בכך סיכון לשלום הציבור וביטחונו.

...

מובן מאליו כי איני יכול לפרט במסגרת פסק הדין את המידע האמור, אולם אציין כי לאחר עיון מעמיק בו שוכנעתי כי המדובר במידע שעל פניו נראה מהימן, בעל משקל ממשי ויש בו, אף לבדו, די והותר על מנת לקבוע כי החלטת הרשות סבירה היא.

לאור כל המקובץ לעיל, לא מצאתי בהחלטת הרשות משום סטייה מהותית ממתחם הסבירות ולא מצאתי עילה אחרת המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה. אשר על כן, אני מורה על דחיית העתירה.

אני מחייב את העותר בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪.

רקע בתאריך 18.2.21 הוגש כנגד הנאשם כתב אישום המייחס לו עבירות של החזקת נשק ותחמושת שלא כדין, לפי סעיפים 144(א) ו- 144(א)סיפא לחוק העונשין, תלש"ז-1977.

בכתב האישום נטען כי ביום 11.2.21 סמוך לשעה 09:00, במהלך חפוש שנערך כדין על ידי שוטרים בביתו של הנאשם בשכונת ואדי אל כאסב בכפר ערערה, נמצא כי הוא החזיק מעל לארונות המטבח בבית, באקדח FN שצבעו שחור ומספרו 06261 c עטוף בגרב שחורה, שיש בכוחו לירות כדור ולהמית אדם, ועשה כן שלא כדין.

עוד נטען כי באותן נסיבות נימצאו בחדר הארונות שבחדר השינה של הנאשם, מתחת לבגדי הקיץ שלו, בתוך גרב שחורה, מחסנית התואמת את סוג הנשק הנ"ל ו – 50 כדורי תחמושת מסוג 9 מ"מ. בטרם ניתנה תשובת הנאשם לכתב האישום, העלה בא כוחו מספר טענות מקדמיות שבעטיין הוא עותר לביטול כתב האישום.

· גם לו היה מוכח כי נפל פגם בחיפוש, אין הדבר מביא לפסילה אוטומאטית של הראיות שנתפסו – זאת לאור "הילכת יששכרוב" ופסה"ד שניתן ברע"פ 10149/09 בן חיים נ' מדינת ישראל, בהם נקבע כי בכל מקרה ומקרה יש לבחון את מידת אי החוקיות שבהשגת הראיה, אל מול חומרת המעשים המיוחסים לנאשם ובאיזון בין אלה בנסיבותיו של מקרה זה, ברי כי יש להעדיף את האנטרס הצבורי.

...

מצב דברים זה מטריד בעיני עד מאוד ואני סבורה כי הגיעה העת לעשות לשינויו בכל דרך שתאפשר מעקב מלא ושלם אחר מצב חומרי החקירה והראיות בתיק, בכל שלבי הטיפול בו. לגופו של עניין, לנוכח הצהרת ב"כ המאשימה לפיה תעודת החסיון וחוות דעת הד.נ.א הועברו לעיון ב"כ הנאשם לאחר שנמצאו, וחרף אופן ההתנהלות הפגום בעיני של היחידה החוקרת ויחידת התביעות במקרה זה, לא מצאתי כי די בכך כדי להצדיק את ביטול כתב האישום (ר' לעניין זה - ת"פ 24518-06-19 (מחוזי ת"א) מדינת ישראל נ' שמואלי בו נקבע כי: "אין ניתן לומר כי בגין העברת חלק מחומר החקירה להגנה

סוף דבר, מפני כל האמור לעיל ולכל הפחות בשלב זה, לא שוכנעתי כי המאשימה נהגה ו/או נוהגת כלפי הנאשם בשרירותיות, בדרך פסולה או באופן העומד בסתירה מהותית לעקרונות הצדק וההגינות המשפטית כלשונו של סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב – 1982.