בדיקת מאפיינים בעקבות בדיקת ינשוף

נוכח הנהיגה, הוחלט לערוך למערער בדיקת נשיפון בה נמצא רכוז של 810 מק"ג, וזומנה ניידת כדי להעביר את המערער לתחנת המישטרה לצורך בדיקת ינשוף, ובעקבות כך החל המערער "לצעוק ולגדף בלי סוף"; לצורך העברת רכבו של המערער למישטרה, ומאחר שהמערער סרב למסור את מספר הקוד ברכב, הורד המערער מהניידת והודע לו שהוא עצור כדי שלא יימלט ברחוב, והמערער ניכנס לרכבו והפסיק את פעולת האזעקה; המערער הובל אזוק בניידת לתחנת המישטרה, והודע לו שהוא חשוד בנהיגה בשיכרות.

המערער שוחרר לאחר מכן לדרכו, וזומן לשימוע שהתקיים באותו יום, בשעה 18:00 לערך, בפני קצין מישטרה, לעניין אפשרות פסילה מנהלית של רישיון הנהיגה; בטופס השימוע צוינה תגובתו של המערער: "לא נהגתי רק הנעתי את האוטו. הייתי שיכור אני מודה." נוכח המתואר עולה, כי הטענה כי המערער לא הבין את הנעשה ואת הסברי השוטרים באשר למשמעות הסרוב, הנה על פני הדברים טענה סתמית, שכן הראיות מצביעות על כך שלמערער היה מניע שלא להבדק, נוכח תוצאת בדיקת הנשיפון ושאר האינדיקציות שהצביעו על היותו שתוי – היתנהגות פרועה, המצאות בקבוק אלכוהול ברכב, ריח האלכוהול שנדף ממנו והכישלון בבדיקת המאפיינים.

...

טענת המערער כי לא היה מודע למועד הדיון רובצת לפתחו, שכן עלה מהתיעוד שהוצג כי המערער סירב לחתום על "אישור מסירת הדוח", שצורף ל"הזמנה לדין וכתב אישום", בהם צוינו בהבלטה, מועד הדיון ובית המשפט בו יתקיים הדיון, ואין מקום לטענת "לא ידעתי" שעה שאי הידיעה מקורה בהתנהלות מכוונת של מקבל הזימון, ואין די בהכחשה סתמית בעניין זה. אציין בנוסף, כי הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה לבית משפט קמא בחודש אוגוסט 22; מרישומי המזכירות בבית משפט קמא עולה כי פסק הדין הומצא לידי המערער ביום 24.10.21; בקשת הביטול הוגשה אפוא, תוך חריגה רבתי ממסגרת הזמן בת 30 הימים המוקצבת להגשת בקשה לביטול, ללא הסכמת תובע, על פי סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי, תשמ"ב – 1982 (להלן- חסד"פ), ואף עלה לפיכך, כי חלפה תקופת הערעור ממועד המצאת פסק הדין, לפי סעיפים 199 ו- 200 לחסד"פ. עם זאת, החלטתי לדון בערעור לגופו, משהשיהוי בהגשת בקשת הביטול לא נדון, כפי שהיה נדרש, בהחלטת בית משפט קמא מיום 3.1.23.

כאמור, ניתן היה גם להגיע למסקנה "ישירה" בדבר שכרותו של המערער נוכח הראיות האחרות שהוצגו.

עם זאת, נוכח ההוראה בדבר פסילת המינימום למשך שנתיים ימים, כמפורט בסעיף 39א לפקודת התעבורה, ולנוכח העובדה כי מדובר בנהיגה למרחק קצר מאד, בטרם הספיק המערער להשתלב בכביש, נראה כי ניתן להקל במידה מסוימת בעונשו של המערער, ומורה אני על הפחתה של 6 חדשים מעונש הפסילה שהוטל, כך שעונש הפסילה בפועל יהא לתקופה של 30 חדשים.

הערעור מתקבל כפוף לאמור.

המבקש הכחיש כי שתה אלכוהול ובקש כי תיערך לו לאלתר בדיקת ינשוף, לנוכח בקשה זו והיעדר מכשיר ינשוף בידי המישטרה נילקח המבקש לתחנת המישטרה ולאחר מכן מאחר ולא נמצא מכשיר גם בתחנה השוטרים ביקשו לקחת את המבקש לבית החולים לצורך בדיקת דם אך המבקש סרב.

לנהג בוצעה בדיקת מאפיינים כאשר בבדיקת העמידה היתנדנד קלות ולאחר שהשוטר ביקש מחברתו של הנהג להפסיק את הצלום ולצאת מהחדר סרב הנהג לבצע את שאר הבדיקות.

...

לסיכום מהחומר עולה כי יש ראיות בתיק ראיות ומעבר ללכאורה בעניין הנהיגה, החשד הסביר, הדרישה, ההסבר על מטרת הבדיקה, משמעות הסירוב והסירוב כעצמו.

לעניין המסוכנות , כב' השופטת נגה אוהד בב"ש  090192/07, [מחוזי ת"א] יניב רדלייך נ' מ"י [פורסם בנבו], קובעת למעשה "חזקת מסוכנות" בכל הנוגע לנהג שיכור,  "חזקה" המצדיקה פסילה עד תום ההליכים, ואף מעבר ל- 30 ימי הפסילה המנהלית שבסמכות קצין המשטרה: "לטעמי, עילת נהיגה בשכרות חייבת להיות עילה עצמאית לפסילה עד תום ההליכים, בלא קשר לעבר תעבורתי, בלא קשר לגיל הנוהג, בלא קשר לעיסוק הנוהג.  כל מי שייתפס נוהג בשכרות יש למנוע את המשך נהיגתו המסכנת – מיידית." לאחר ששקלתי את מכלול הראיות בתיק, טענות הצדדים, לא שוכנעתי כי יש בפני נסיבות אשר מצדיקות ביטול או קיצור הפסילה המנהלית ומצאתי כי לא נפל פגם בשיקול דעתו של קצין המשטרה אשר הורה על פסילת רישיון הנהיגה של המבקש ועל כן הפסילה תיוותר על כנה.

מזכירות תשלח העתק החלטתי זו לצדדים.

בדיון שהתקיים בפני ביה"מ קמא טען ב"כ העורר להעדר ראיות לכאורה שכן לטענתו ,העורר לא הסכים לעריכת בדיקת ינשוף מאחר שלא סמך על השוטרים שתקפו אותו לטענתו, קודם לכן ובקש שהבדיקה תערך בבית חולים.

ביה"מ הפנה לכך שמחומר החקירה עולה שהעורר סרב לבצע בדיקת מאפיינים, וטען כי לא נהג ולא שתה וסירב לבצע בדיקת נשיפה, על אף שהוסברה לו משמעות הסרוב ואף שניתן לו זמן סביר לחזור בו מהסירוב.

...

מסקנתו של ביה"מ קמא כי במקרה דנן יש צורך בפיקוח הדוק אשר יבטיח כי העורר יעמוד בתנאי החלופה, הינה מסקנה אליה אף אני הגעתי.

בנסיבות שפורטו שוכנעתי כי לא נפל פגם בקביעת ביה"מ קמא על פיה לא ניתן ליתן אימון בעורר שיכבד את החלטות ביה"מ (הרי אפילו עונש המאסר שריחף מעל ראשו לא הרתיעו מלנהוג בשכרות ואם כך ולאור נסיבות העבירה והתנהגותו, כיצד ניתן לדעת כי שלילת רישיונו היא זו שתרתיעו מלנהוג?!.

לאור כל האמור הערר נדחה.

מדוח בדיקת שיכרות באמצעות מכשיר ינשוף, עלה כי בשעה 2:07 נעשה ניסיון לנטילת דגימת אוויר נשוף, לשם בדיקת רכוז אלכוהול, אולם לא ניתן היה להשלים את הבדיקה מאחר שהנהג הכשיל את הבדיקות.

מחומר הראיות שנפרש לפני – דוח השוטר טרקיי, דוחות הפעולה של השוטרים, מיזכר הפקח סידס, בדיקת מאפיינים, דוח בדיקת שיכרות באמצעות מכשיר ינשוף, הודעת המשיב ופלטי הינשוף - עולה שקיימות די ראיות לכאורה שהמשיב סירב לבדיקת שיכרות, לאחר שהוסברה לו משמעות הסירוב.

...

אני סבור, שהמדיניות הזו עתידה לשאת פרי.

" אשר לטענת הסנגור כי המשיב נפסל מנהלית, וזקוק לרישיונו לפרנסתו ולסיוע לאשתו, אני סבורה שבנסיבות ביצוע העבירה החמורות, ונוכח עברו התעבורתי של המשיב, על אינטרס הציבור בשמירה על שלום הציבור ובטחונו לגבור על אינטרס המשיב.

לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, ובחנתי את חומר החקירה, אני סבורה שקיימות ראיות לכאורה שהמשיב סרב לבצע בדיקת ינשוף, לאיתור אלכוהול, על אף שהוסברה לו משמעות הסרוב.

הנאשם התבקש ע"י שוטר לעצור לצורך בדיקת ינשוף ולמסור את רשיונו לבדיקה.

...

לאחר שבחנתי, ביתר זהירות, את כלל השיקולים, מסקנתי היא כי הליך השיקום שעובר הנאשם, צעיר וללא עבר פלילי, מוצלח ומשמעותי, וסיכויי שיקומו הגבוהים מצדיקים חריגה ממשית ממתחם הענישה לפי שיקולי שיקומו עד כדי המנעות מהטלת מאסר ממש.

לאחר שבחנתי לעומק את טיבו של ההליך הטיפולי שעובר הנאשם, משכו ויציבותו, שוכנעתי כי קטיעת ההליך הטיפולי עלולה לפגוע פגיעה קשה בסיכויי שיקומו.

לפיכך, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר בן 7 חודשים בדרך של עבודות שירות.