בדיחות גסות כהטרדה מינית במקום העבודה

כן נפסק כי סיפור בדיחות והערות בעלות אופי מיני במהלך עבודה, יוצרת אווירה עוינת במקום העבודה, גם אם הדברים מתקבלים בהומור על ידי חלק מציבור העובדים והעובדות בסביבה.

הנובעת מהטרדה מינית; וכלל הנסיבות הספציפיות לרבות סוג ההטרדה המינית וחומרתה, נסיבות ביצועה, היקפה, האם נגרם נזק מוחשי דוגמאת צורך בהחלפת התפקיד או מקום העבודה, האם מדובר בדפוס היתנהגות חוזר, האם נגרם נזק נפשי - גם אם לא הגיע לכדי נכות, ועוד" (ר' ע"ע 40496-05-10 פלונית - אלמוני, 2.1.2012;ע"ע 432/07 פלוני - אלמונית, 22.8.2010.

והאם אחת מההגנות חלות על הפרסומים נשוא תביעת לשון הרע ביום 8.2.12 שלח רביד מכתב לבא כוחו דאז של נסטלבאום, בין היתר נכתבו בו הדברים הבאים: "למרות תקופת הידידות בעבר עם משה ובת זוגו, זה כמה שנים אני סובל מהערות גסות ומעליבות שלו על חיי הפרטיים. הדברים ידועים. הם נאמרו בלי סוף בריש גלי ובפומבי, ולצערי גם לאחר שביקשתי ממנו שיפסיק. אלו מכות מתחת לחגורה, ושנעשה בהן שימוש גם בעת כהונתו כמנהל החדשות ! אין הוא נוהג כך כלפי אנשים אחרים מהקהילה הגאה שעובדים איתנו ואין לי אלא להסיק שזו רדיפה אישית, הוברר לי שהדברים נופלים לתוך הקטגוריה של הטרדה מינית... מהתנהלותו של מרשך עולה חשד לעבירות על שורת חוקים ובהם חוק הגנת הפרטיות, חוק חופש העיסוק, חוק כבוד האדם וחרותו, חוק לשון הרע ועבירות אתיות קשות" (ר' נספח א' לתצהיר נסטלבאום).

...

בנסיבות המקרה, נוכח העובדה כי אין מחלוקת כי כפועל יוצא מתלונות רביד הוגשה התלונה, ומששוכנענו כי רק לאחר מכן ארעו האירועים שפגעו בו, לרבות הדרתו ממסך הטלוויזיה, אי שיבוצו בשידורים, התנכלות למי שהעיד לטובתו וכד', הרי שלטעמינו הנטל הועבר לנסטלבאום להוכיח כי לא מדובר בהתנכלות וכי מדובר באירועים שאינם קשורים לתלונה.

לאור כל האמור, אנו קובעים כי רביד יפצה את נסטלבאום בפיצוי בסך של 70,000 ₪, בגין כלל הפרסומים המהווים לשון הרע.

הפיצוי בתביעת לשון הרע של רביד כנגד נסטלבאום בכל הנוגע לפרסום שקבענו כי יש בו משום לשון הרע כנגד רביד, הרי שמדובר במכתב שהופץ לשני אנשים בלבד ומנגד יש בו הכפשות רבות וניסיון מכוון לפגוע ברביד על ידי נסטלבאום, הרי שבנסיבות העניין ומשמדובר בפרסום אחד שקבענו כי יש בו לשון הרע, אנו קובעים כי נסטלבאום יפצה את רביד בפיצוי בסך של 10,000 ₪ בגין הפרסום המהווה לשון הרע.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, תביעת רביד מתקבלת בחלקה.

באותו עניין נפסק, אמנם, שקיום הטרדה מינית "אינו מותנה בהכרח בהתייחסותה לאדם מסוים והיא עשויה להתקיים גם מקום שהיא מבטאת היתייחסות פסולה המופנית לקבוצה של בני אדם ומכוונת למינוי או למיניותו של אדם או בני אדם הנימנים על הקבוצה" [שם, ס' 13 לפסה"ד], אולם, בפסק הדין הנ"ל היו העובדות שונות בתכלית מבענייננו, שכן, שם הוכח שהמערער היה נוהג לספר בדיחות גסות לאחיות, שהיו תלמידותיו, והדבר יצר סביבת עבודה עוינת, בהקשר המיני, ובעניינינו - לא הוכח שהנתבע נהג כך. סיכום ביניים - התובעת לא הוטרדה הטרדה מינית בעבודה על-ידי הנתבע.

...

הנתבעים הגישו תביעה שכנגד - על סך 96,166 ₪ - בגין פיצוי על נטישת העבודה ללא הודעה מוקדמת, חבלה בעבודה, הוצאת לשון הרע ותקיפה; מאוחר יותר, נמחקה - לבקשתם - העילה של "הוצאת לשון הרע" [החלטה מיום 5.7.11], אך - בסיכומיהם לא התייחסו לתביעתם, ומכאן שויתרו עליה, והיא נדחית בזאת.

לאור האמור לעיל, אנו קובעים, כי התובעת לא נתנה לנתבעים הודעה מוקדמת על התפטרות, כדין, ולא נתנה התרעה על מנת ליתן למעבידה הזדמנות לתקן את המצב.

לפיכך, תביעת התובעת לפיצויי פיטורים - נדחית.

בהעדר ביסוס להפרשים הנתבעים מצד התובעת, מחד, והעדר ביסוס לחובתה להשיב ימי חופשה, מאידך - אנו קובעים, כי ככל שהגיעה לתובעת התמורה בעד אותם ימים בודדים - שהיא סיכמה לכדי 560 ₪ - אזי, ראוי היה לקזזם כנגד אי מתן "הודעה מוקדמת", כדין, מצידה.

משרד החינוך טוען כי דין התביעה להדחות, וזאת בשל מספר טעמים: מדובר היה במערכת יחסים חברית, שכללה "החלפת בדיחות גסות במרוקאית, צ'פחות הדדיות ועוד", וכי התובעת לא הוכיחה את נסיבות ה"הטרדה" וממילא מדובר היה במערכת יחסים מיוחדת בין השניים, ועל כן לא מדובר בהטרדה מינית; לא פורטה עילת התביעה כנדרש בחוק ובפסיקה, ובפרט לא ניתן פירוט מספיק של מועדי ההטרדות הנטענות, מלבד הארוע משנת 2010.

התובעת ציטטה מפסק הדין בעיניין ע"ע 14587-05-16 וטענה כי פגיעתה זהה לזו המתוארת בפסק הדין; בין היתר, לאור נסיבות המקרה וההטרדה המינית שחוותה במקום עבודתה, היא עלולה להרגיש סבל מתמשך בשל הנוכחות במתמדת במקום שבו אירעה הפגיעה, לפגיעה בתיפקוד המקצועי ובריכוז וביעילות בעבודה וכן לפגיעה בסכויים לקידום בעבודה.

...

לסיכום ת"א 20648-07-15 אני מחייבת את הנתבעים 2 ו-3 לשלם לתובעת, ביחד ולחוד, את הסך של 291,414 ₪.

התביעה כנגד נתבעת 1 נדחית.

שקלתי באם יש מקום לחייב את התובעת בהוצאות הנתבעת 1 שנתבעה חרף טיפולה הראוי בענין לאחר שזה הובא לידיעתה, אולם לנוכח העובדה כי ממילא נפתחה חזית בין נתבעת זו לבין משרד החינוך, אינני מוצאת מקום לעשות כן. בת"א 34780-10-17 אני דוחה את התביעה כנגד העירייה, ללא צו להוצאות מאותם הטעמים שלעיל.

נחזור ונפנה לעניין זמיר, שם הדגישה כב' הנשיאה וירט-ליבנה, כי הערות, מחמאות, בדיחות גסות, סקסיסטיות או שוביניסטיות שיוצרות אוירה לא נעימה במקום העבודה יכולות להחשב להטרדה מינית.

...

כמו כן, התובע טוען כי הנתבעת עוולה כלפיו בשתי דרכים נוספות – ראשית, כאשר הגישה תלונה בעניין זה למשטרת ישראל (אשר נסגרה בסופו של דבר, וכפי שנתאר בהמשך הדברים); ושנית, כאשר סיפרה על ההטרדה המינית, המוכחשת לטעמו, לעובד של החברה.

] על כן, אנו קובעים כי הנזק הלא הממוני הניכר, שנטען בהרחבה על ידי התובע, לא נסתר כלל על ידי הנתבעת.

לאחר בחינת מכלול השיקולים, הנסיבות הרלוונטיות וטענות הצדדים ובראי אמות המידה הנוהגות בפסיקה, מצאנו להעמיד את גובה הפיצוי שייפסק לתובע על סך כולל של 35,000 ₪.

סוף דבר לסיכום – לאור כל האמור והמפורט במהלך פסק הדין, נקבע בזאת כי הנתבעת תפצה את התובע בגין הוצאת לשון הרע בסך 35,000 ₪.

ואכן פסקי דין שבהם נדונה פרשנותם של סעיפי החוק האמורים שיש בהם גם משום יצירת סביבת עבודה עוינת הבהיר בית המשפט העליון כי הערות, מחמאות, בדיחות גסות, סקסיסטיות או שוביניסטיות אשר יוצרות אוירה לא נעימה במקום העבודה יכולות להחשב להטרדה מינית.

...

הנשיאה ורדה וירט-ליבנה: לפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע (השופט משה טוינה ונציגי הציבור גב' רות סנקר ומר ישראל חולתי; ס"ע (ב"ש) 23062-02-11 מיום 28.3.2016) אשר קיבל את תביעתה של המשיבה, וקבע כי המערער 1, שהיה ממונה עליה בעבודתה (להלן: המערער) בבית החולים שבבעלות המערערת 2 (להלן: המדינה) הטריד אותה מינית ולכן חייב אותו לשלם לה פיצוי בסך 250,000 ש"ח. בית הדין מצא שהמדינה הפרה את חובותיה כמעסיקה לפי החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998 (להלן: החוק או החוק למניעת הטרדה מינית), וחייב אותה לשלם למשיבה פיצוי בסך 100,000 ש"ח. הערעורים שלפנינו מחייבים לקיים דיון ראשון מסוגו בפסיקת בית דין זה במהותן ובפרשנותן של חלק מעילות ההטרדה המינית המצוינות בסעיף 3 לחוק למניעת הטרדה מינית.

מצאנו לקבל את טענת המערער כי האירוע שבסעיף 5 רבתי אינו מהווה הטרדה מינית.

בנסיבות אלה אנו מחייבים את המערער לשלם למשיבה 25,000 ש"ח בגין הוצאות ושכר טרחת עורך דין בערעור אשר ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין.

ערעור המדינה: החלטנו לקבל באופן חלקי את ערעור המדינה וזאת בכל הנוגע לאחריותה להתבטאויות המערער שנעשו בשנים 2007-2002.