בגידה לכאורה של אישה, תביעת גירושין, הליך בירור עד תום

הנאשם אישר כי השמיע אמירה כלשהיא לעו"ד חליחל על גורלה של אשה בוגדת בחברה הערבית (ועל כך יורחב בהמשך), אך שלל כי הדברים הושמעו בכוונה לאיים, ואף הכחיש את התוכן כפי שיוחס לו. הנאשם הכחיש כי דבריו לוו בתנועת דקירה דמיונית בסכין, או בתנועה דומה.

מהלך העניינים ורקע שמיעת הראיות בתיק זה היתנהלה בשני שלבים, בשל אירועים יוצאי דופן, ובעיקר עקב נסיבות שיפורטו ויכונו: "עניין כתב האישום המזוייף" או "עניין קפה קפה". בשלב הראשון, שהתנהל החל מחודש דצמבר 2015 ועד חודש פברואר 2016, העידו כל עדי התביעה, בהם המתלוננת, גיסה מר יעקב אבוטבול ועורך דינה של המתלוננת המאם חליחל.

הנאשם, שהיה אז עצור עד תום ההליכים, וריצה עד אז תקופת מעצר ממושכת, הודה והורשע, ודינו נגזר על פי המוסכם.

אבהיר להלן את נימוקי החלטתי ואתייחס בהרחבה לאדני ההרשעה: המתלוננת, גב' עליזה כהן, גרושתו של הנאשם, אשה חרדית ואם לשישה, העידה כי בחמש השנים האחרונות ל16 שנות נישואיהם, חל בבעלה הנאשם שינוי, כי הפסיק לעבוד, וכי כשהביעה את רצונה להתגרש, איים עליה כי יוכיח שהיא בוגדת, ולא יישלם מזונות (עמ' 4 מיום 24.12.19).

כשהעיד הנאשם, ביום 3/1/16, היתייחס באריכות לשמועות שהגיעו אליו בדבר ניאופה לכאורה של אישתו, ואף הגיע לכדי דמעות (עמ' 29 ש' 26).

עדותו השאירה רושם אמין כשנמסרה בחודש פברואר 2016, ורושם זה לא השתנה גם לאחר הבירור  המעמיק שנעשה בעיניין קפה קפה וכתב האישום המזוייף.

הנאשם נעצר עקב עניני תיקים אלה הנדונים כאן, במסגרת הליך המ"ת המקביל, ואין כל נתון על כך שהזיוף פעל בפועל נגדו להרעת מצבו כבר בעדותו בחודש ינואר 2016, העיד עו"ד חליחל כי כתב האישום נימסר לו ע"י המתלוננת לפני הדיון בביהמ"ש לעינייני מישפחה, כי היא ספרה לו שמצאה את המסמך בביתה, וכי איננה זוכרת את המקרה המתואר בכתב האישום, ולכן האשה שם איננה היא (עמ' 25 ש' 29.

...

אני סבורה כי האופן בו הובנו הדברים על ידי עו"ד חליחל, ועל ידי המתלוננת, הנם תפיסה סבירה, וכי התוכן שהנאשם השמיע, הושמעו מתוך כוונה להפחיד או להקניט את המתלוננת.

אני מרשיעה את הנאשם בעבירת האיומים  על בסיס אמירתו זו. מנגד, נותרתי בספק קל לגבי הטענה בדבר האיום שמיוחס לנאשם שהשמיע, על פי הנטען, בעת שהיה עם המתלוננת לבדו.

סוף דבר הוא כי הנאשם מורשע בעבירות האישום הראשון, ובעבירת איומים יחידה באישום השניה.

נוכח החלטת ביה"ד בעיניין הגירושין שהבעל בגד באשת בריתו, הרי שבודאי במקרה כזה האישה זכאית למזונות אישה וכחלק ממזונותיה היא זכאית למדור ספציפי.

הכרעת שאלה זו תלויה לכאורה בשאלה מהו המעמד של הודאה במסגרת עיסקת טיעון, אך נראה שבני"ד אין צורך ואין זה המקום לבוא לבירור ממצה בשאלה מעניינת זו, ונבאר.

העובדה שהאישה התלוננה פעם אחת אף אם היתה זו תלונת שוא אינה אומרת בהכרח שתמשיך להתלונן ואינה מוחזקת בכך (ולא דמי למי שלא הניחו חברו להכנס), וגם קשה לומר שבכה"ג מקרי ממש אונס שהרי סוף סוף הוא זה שבחר שלא לחזור לבית בתום הצוו, והיה ביכולתו להתגבר על חששותיו באמצעות התקנת מצלמות אבטחה או אמצעים דומים אחרים, או לפחות מיד בתום הצוו להודיע לאישה כי הוא מעוניין בדמי שימוש ולתעד זאת, או לחילופין להגיש מיד תביעה ספציפית על כך. מה עוד שבסופו של דבר הבעל בעצמו, בכך שהסכים לעסקת הטיעון, הוא זה שגרם לכך שיוצא מהבית, ויש לומר שיש כאן ממ"נ, אם אכן האישה צודקת אז בוודאי שהוא אשם, ואם לאו הרי שהיה יכול להלחם על חפותו, וכיון שבחר שלא לעשות כן אלא להודות, נמצא שהוא זה שבהסכמתו גרם להרחקתו ולא האישה.

אין לשלול את זכאותה של האישה למזונות מכוח תביעתה לגירושין, שהרי ביה"ד קבע כי תביעתה לגירושין מוצדקת והוא אף חייב את הבעל לגרש בשל כך. אמנם בשל היות האישה משתכרת למחייתה משכה האישה את תביעתה לדמי מזונות אישה (ראה פרוטוקול הדיון בתיק המזונות מיום 27.11.2016), אך נראה שהדבר מתייחס לדמי המזונות בלבד ולא לחיובו של הבעל במדור אישתו שעל זה ודאי לא ויתרה, ועל אף היותה משתכרת כ-5,000 ש"ח, נראה כי אין זה עולה באופן מלא אף לדמי המדור.

וראה בעיניין זה בספר "עטרת דבורה" ח"ב סי' ל"ג שאחר אריכות דבריו סיכם וכתב בעמ' 868: "כשהאישה גרה בדירה המשותפת בלא בעלה, גם ללא זכותה כשותף בנכס, בסתמא האישה יושבת במדור מכח זכותה למזונות ומדור עבורה... על כן התנאי הראשון לחיוב דמי שימוש הוא שיתברר שהנתבע לתשלום אינו זכאי למגורים בדירה המשותפת מכח הזכות הנ"ל." כאמור לעיל, בני"ד, לגבי התקופה שקודם מתן פסה"ד לגירושין, ומאחר שביה"ד קבע שעילת תביעת הגירושין מוצדקת, הרי שהאישה זכאית למדור לפחות עד למועד מתן פסה"ד. וראה עוד בפס"ד ביה"ד האיזורי צפת (תיק מספר 617243/6 מיום כ"ג ניסן תשע"ב 15.04.2012 התפרסם במאגרים משפטיים) (הרה"ג אוריאל לביא, הרה"ג חיים בזק והרה"ג יועזר אריאל שליט"א) שאין מקום לתביעת דמי שימוש כל עוד הבעל חייב במזונות האישה.

ונראה שהגדרה זו ש"כלה זמן השותפות" אינה תלויה בגירושין בפועל ובאיסור של בני הזוג לחיות יחד, וגם במקרה כמו ני"ד בו ניתן פס"ד לגירושין והעיכוב בסידור הגט הנו טכני בלבד על מנת לסיים את ההליכים הרכושיים, (כאמור לעיל, הבעל טען בסיכומיו כי לעת הזאת האישה היא זו שמעכבת את הגט ולא הוא, ולמדנו מכאן שהוא זנח את בקשתו לשלו"ב וקיבל על עצמו את פסק הדין, ונימצא שגם הוא מוכן לגרש, והעיכוב א"כ משני הצדדים הוא לצורך הסדרת עינייני הרכוש בלבד), ניתן לומר ש"כלה זמן השותפות", שהרי כל שותפותם היתה לצורך חיי הנישואין, ומשתמו חיי הנישואין הוי כשותף שתבע לפרק את השותפות, שהרי הרכוש עומד לחלוקה, ובפרט בני"ד שישנה כבר תביעת חלוקת רכוש כוללת התלויה ועומדת מזה מספר שנים שהאישה אף "רעננה" אותה מיד לאחר מתן פסה"ד לגירושין וביקשה מפורשות לידון בה טרם ביצוע הגירושין בפועל.

...

וכך כתב שם (במקרה הפוך שבו האשה עזבה את הדירה): "...שאשה האומרת מאיס עלי ובאמתלא מבוררת, ביטלה מיד תנאי האישות, אינה משועבדת לגור עם בעלה... בנסיבות אלו ודאי שיש לקבוע שהשותפות ביניהם הסתיימה, ויש מקום לדונם כשותפים שאחד מהם דורש לסיים את השותפות שבנסיבות אלו לא אמר הרשב"א את דינו." ובמסקנה שם כתב: "אך גם עבור התקופה שבטרם התביעה לתשלום שכר דירה, יש לחייבו החל מאותו מועד שאנו דנים אותם כשותפים שנפרדו, דהיינו לאחר שפסיקה של ביה"ד שאינה משועבדת לשוב לבעלה." ובני"ד נראה שכלתה השותפות לפחות משעת מתן פסה"ד לגירושין, ועדיף טפי מטוענת מאיס עלי, שהרי בודאי שאינה משועבדת לבעלה לאחר מתן פסה"ד לגירושין, וק"ו כאשר שניהם מעוניינים בפירוק השיתוף.

סוף דבר, נראה כי משעת מתן פסה"ד לגירושין באופן עקרוני זכאי הבעל לדמי שימוש בגין שימושה של האשה בחלקו בדירה, שהרי מאותה שעה כלו שעבודי האישות ביניהם ונתפרקה השותפות ביניהם וגם למעשה עמדה הדירה לחלוקה[footnoteRef:3][footnoteRef:4].

סוף דבר, ביה"ד מכריע כי עד מתן פסה"ד לגירושין פטורה האשה מתשלום דמי שימוש לבעל.

שיטה זו צ"ע בכמה רבדים: עצם חידוש הזרע-אברהם וראייתו צ"ע. אף אם נקבל את חידוש הזרע אברהם מ"מ השלכתו לנדו"ד צ"ע. תליית מחלוקת הקצות והנתיבות בחידושו אף היא צ"ע. חידוש הזרע אברהם וראייתו והינה מעבר לכך שצ"ע הסברא ש"אין חיוב חל חיוב" (ומה שכתב הגר"ש דייכובסקי "כשם שאין איסור חל על איסור" תמוה מאד, שהרי חילוק גדול בין הנושאים, דלאסור שייך רק בדבר המותר אולם לחייב ניתן לכא' לחייב בחיוב נוסף), ומעבר לכך שמכל אותם ראשונים ואחרונים שעסקנו לעיל בדבריהם אשר טרחו לבאר מדוע חיוב הכתובה אינו מתחזק בעקבות כתיבת הכתובה והקניין עליה, נראה לכאורה שלא כחידושו, הרי שגם ראיית הזרע-אברהם צע"ג. ראייתו מהסוגיה בכתובות ק"ב הייתה מה פשר שאלת הגמרא על העמדתה ש"כתב לכהן שאני חייב לך חמש סלעים", הכוונה לשטר התחייבות על חיוב הפדיון שהטילה עליו תורה, "אי-הכי אמאי כתב?", והרי נפק"מ גדולה מכך שכתב והיא למקרה שחיוב פדיון מן התורה יפקע, כגון שיתן דמי הפדיון לכהן אחר, אע"כ, למד הזרע אברהם, שהבינה הגמרא שבכה"ג יהיה האב פטור למרות שהתחייב מפורשות, וזה כי "אין חיוב חל על חיוב". ולכאורה ראייתו צ"ע, דאמנם נכון מוכח מהגמרא שבכה"ג האב יהיה פטור וממילא אין נפ"מ מהתחיבותו המפורשת, אולם לא בגלל שאין חיוב חל על חיוב אלא מפני שהדבר עליו התחייב כבר אינו קיים, לאחר שפקע חיוב הפדיון, שהרי מה הייתה התחייבותו המפורשת? "שאני חייב לך חמש סלעים" והגמרא מעמידה שהכוונה לאותם חמש סלעים שהתורה חייבה בפדיון הבן, וא"כ מרגע שנתן לכהן אחר או מכל סיבה אחרת שיפקע חיוב פדיון, הרי שכבר אינו חייב לכהן חמש סלעים של פדיון הבן, וממילא גם התחייבותו המפורשת פקעה שהרי כל-כולה הייתה לאותם חמש סלעים של פדיון הבן, ומשפקע חיוב פדיון הבן ממילא פקעה התחייבותו! ואכן כך מצאתי שהשיג מו"ר הגר"א שפירא זצ"ל על ה"זרע-אברהם": "מ"ש אח"ז לגבי ענין חיוב ע"ג חיוב ממ"ש הזרע אברהם ובתומים, הינה הז"א עצמו סמך עצמו על התומים הזה ובאמת ראית הז"א לעצמה לא מובנת, מ"ש בגמ' בכתב לכהן שיפדה בכורו אצלו והקשו א"כ אמאי כתב לו, אלא כדי לברר לו כהן, והרי נפק"מ אם יתן הפדיון לאחר, וע"כ שאין חיוב ע"ג חיוב. וזה תמוה שהחיוב שלו הוא לפדות בכורו ואם הבכור כבר פדוי אצל כהן אחר א"א כלל לגבות פעם נוספת דמי פדיון, שאי"ז פדיון, ולא שייך הגדר משום שאין חיוב חל על חיוב." שאלת הדמיון בין חידוש הז"א לנדו"ד והינה גם אם נקבל את חידוש הגר"מ זמבא הי"ד הרי שתמוהה ההשוואה שנעשתה בין נדונו שעסק באישה שבאה לגבות חוב כתובתה לאחר הגירושין, ועומד מולה בע״ח האוחז בשט"ח ותובע חובו, שם אמר הזרע אברהם שמאחר וכבר מחוייב הוא בחוב גמור שחייבוהו חכמים, חיוב כתובה, אינו יכול להחיל ע"ע חיוב נוסף, לבין נדון-דידן.

נראה להוסיף שאף אם היינו מכריעים כי אין בהסכם תמורה של ממש מן האישה לאיש, ונימצא שהאיש לכאורה חייב את עצמו מתוך התנדבותו, ואף אם נפסוק בעקרון כדעת הח"מ שגם בהתחייבות ממונית יש לרדת לדעתו של המתחייב אם אכן קיבל על-עצמו גם אם יארע מקרה של ירידה נכסיו, מ"מ במקרה בו התחייבות האיש איננה חד-צדדית אלא חלק מעסקה שבינו לאישה ותלויה היא אף בדעתה של האישה, האם חפיצה להתגרש אם לאו, יש כאן קבלת תמורה לכל דבר.

האיש טוען כי אין לראות בכך ויתור, שהרי האישה בגדה בבעלה ובכך נשללה ממנה כתובתה: "הנתבעת לא היתה זכאית לכתובה [עקב הוכחות מצולמות להיתנהגות מחפירה שאסרה אותה על בעלה וד״ל]". לצורך בירור העניין ביה"ד נבר בפרוטוקול הדיון שבין הצדדים, אשר למעשה לא ניהלו הליך הוכחות סביב טיעון זה, אלא היתקיים דיון קצר אחד עת הצדדים באו להתגרש בהסכמה (עובדה שג"כ איננה שוללת כתובתה), וכך נאמר שם: ביה"ד: ומה היה עם [א']? הייתם באותה מיטה ביחד? האישה: כן. ביה"ד: והיו גם יחסי אישות? האישה (מרכינה ראשה ולא עונה).

אין לראות בדברי התוספות מחלוקת עם תשובת הרא"ש אותה הבאנו לעיל, וכמו שהרחיב במל״מ (פ״ו מה׳ זכיה ומתנה ה״א) בדברי התוס׳ הנ״ל, ובתוך דבריו כתב: ״נראה דמהר״ם חולק ע״ז וס״ל דאף היכא דאיכא דעת אחרת אמרינן אומדנא, וכן נראה קצת מדברי הרא״ש בתשובה, במי שנדר לנשואי בתו סך מה ונתקלקלו חובותיו, שאם אין לו לפרוע כי אם מבית דירתו וכלי תשמישו, דאדעחא דהכי לא נדר, ע״כ, והרי התם דאיכא דעת המשדך דאפשר דלא היה מתרצה לשדך בלתי אם יקיים את נדרו ואף אם יוצרך למכור את ביתו ואת כלי תשמישו, ולכאורה נראה דהרא״ש בשיטת רבו מהר״ם אזיל, דאית ליה דאף דאיכא דעת אחרת אמרינן אומדנא.

האישה, למרות שג"כ תבעה גירושין לאחריו, פירטה בתביעה כי בשל כוונת האיש לא לחלק את הדירה בשווה הרי היא מסרבת "להיסחט ע"י הבעל", ובשל כך למעשה מעכבת את הגרושין עד עתה.

...

טענת האיש כי האשה הרויחה בסופו של דבר שהרי לא נטלה חצי מחובות האיש בעסק, איננה מתקבלת שכן: בשום שלב לא הוכיח האיש כי אכן חובותיו היו בסכום שכזה, הראינו לעיל שאף בכתב התביעה שנכתב תחילה בכת"י האיש (לפני כתב התביעה המתוקן שהוצג ע"י ב"כ) רשם האיש סכום נמוך משמעותית בקשר לחובו היום, כמו"כ בכתב התביעה שהגיש לגרושין לפני שנה (הליך שלא המשיך) שם כתב האיש סכום חובות, לטענתו, שהוא יותר מכפול, מהסכום לו טען שנה מאוחר יותר, מעל מליון ₪, כך שתהיות אלו מספקות מהו באמת הסכום לו האיש חייב ואף בלא תהיות אלו אין לנו סיבה לקבל כתורה מסיני את הסכום בו נקב האיש, גם בהסכם הגירושין נכתב כי סכום זה הינו לפי טענת האיש בלבד (והאשה מעולם לא הודתה בו).

משהגענו למסקנה כי ההסכם ביניהם אינו כמתנה אלא כנתינה עבור תמורה, כמובן שיקשה מאד להוציא ממנו סעיף בודד ולבטלו, וכפי שהארכנו לברר לעיל.

בנוסף, סבור אני כי שאלת הכנסתה של האשה אינה משנה למקרה שלפנינו.

לאחר דיון שהתקיים בא' מרחשון (30.10.19) בתיק הגירושין והכרוך לו, בעיקר בנושא הכתובה ומזונות הילדים, הגישה האישה תביעה רכושית.

בסופו של הדיון הסכימו הצדדים כי ביה"ד יפנה את הבעל לבדיקת פוליגראף שתיבחן האם קיים קשר רומנטי עם אישה אחרת בשלוש השנים האחרונות לפני עזיבת האישה עד הבית, ובהתאם לתוצאות הבדיקה ביה"ד יכריע בתביעת הכתובה ולפי שיקול דעתו של ביה"ד. ביה"ד קבל בקניין עם הצדדים על הסכמה זו. הבעל ניסה להיתחמק מבצוע בדיקת הפוליגרף, ושוב, בתאריך כ"ה בסיון התש"פ (17.06.2020), כתב בית הדין החלטה בעיניין.

המשכנתא ירדה מהחשבון של הבעל ומהחשבון של האישה ירד כל שאר הוצאות הבית.

האישה הגישה תלונת שוא כלפי האיש וזאת רק לאחר שעזבה את הבית והחלו ההליכים בבית הדין.

דיון והכרעה בפני בית הדין שני נושאים הטעונים הכרעה, עניין חלוקת הדירה ועניין הכתובה (530.000 ש"ח), ולכאורה הם שני נושאים שאינם קשורים זה לזה.

אומנם האיש הצליח להבטיח שהדירה והזכויות הצבורות על שמו לא יחולקו, אבל בדיוק בשביל מצבים כאלו יש את הכתובה, הבעל הוכיח שדברי האישה לגבי בגידותיו מוצדקות מעצם אי הליכתו לבדיקת פוליגראף ומשנעשה קניין וניתן לבית הדין לפסוק על פי שיקול דעתו, בית הדין פוסק כאמור לחייב את הבעל במלוא סכום הכתובה.

בירורה של עובדה זו הוא המוקד שעליו סובבת שאלת זכאות האישה לכתובה, שהרי אם עזיבתה הייתה בשל היות הבעל רועה בשדות זרים וכמבואר בשו"ע אהע"ז קנד,א הרי שעזיבתה הייתה כדין ואין עליה דין מורדת.

ראה שו"ת חכם צבי סימן קלג: ששאלת ראובן שבא על אשת איש וחוזר בתשו' ואישתו תובע' ממנו גט וליתן לה כתובתה כדאי' בש"ע עכת"ד. ואני אומר נשתקע הדבר ולא נאמר לכוף איש כי ינאף את אשת רעהו להוציא את אישתו בגט, ואפי' במומר לכה"ת איכא פלוגתא, וכבר נודע דבמקום פלוגתא לא כייפינן, ואף לדברי האומרים דכופין לגרש במומר לכה"ת אין זה ענין לנ"ד, ודברי חדושי אגודה שהביא הרב רמ"א אינם ענין לכאן, דהתם ברועה זונות ומוחזק לכך ועומד במרדו ומטעם שכתב בעל האיגוד' ד"רועה זונות יאבד הון" וסופו לא יהיה בידו לפרנסה, ואף שאין דעתי נוחה בטעם זה שיהא נידון על שם סופו כבן סורר ומורה, דחידוש הוא ולא גמרי' מיניה, מ"מ אפי' לדברי האגודה אין הדברים אמורין אלא במוחזק לכך, ולענ"ד הוא צריך ג"כ התראה אפי' לדעת בעל האגודה, לא מיבעיא לענין הכתובה דצריך התראה דלא יהא זה חמור מעוברת על דת להפסיד' כתובת' בעיא התראה כדמסקי' בפ' ארוסה, והדברים ק"ו, ומה התם דלהחזיק ממון ומקולי כתובת' שנינו בכל מקום אעפ"כ צריכה התרא', הכא דלהוציא כתובה מיד הבעל עאכ"ו דצריך התראה, ולא עוד אלא דאף אם רצונה לצאת בלא כתובה אין כופין אותו כלל לגרש אלא אחר התראה, דלא יהא איסורא קל מממונא, וז"ב בעיני אף לפ"ד בעל האגודה, ואיך שיהיה אין נ"ד דומה לדברי בעל האיגוד', דהתם מיירי במוחזק ורגיל בכך, ועוד דלא היתה כאן התראה, ועוד שהרי שכ' בתשו' ורוצה לקבל עליו דברי חברות, ואפילו אם היה מומר גמור אם לא כפוהו עד ששב לדת ישראל, ודאי שאף האומרים לכוף למשומד יודו כיון שלא כפוהו בעודו בהמרתו כיון שחזר בו שוב אין לכופו, ומכ"ש ברועה זונות שבא לשוב בתשובה, שאף בעל האגודה מודה שאין כופין אם לא בשעבר על קבלתו פעם ושתי', ודבר פשוט הוא שאין לך דבר העומד בפני תשובה, וגם חוזר לכשרותו לכל דבר תכף כשיקבל עליו דברי חכמים לשוב בתשובה שלמה, סוף דבר המעשה בנ"ד ליתן גט הוא שלא כדין ועתיד ליתן את הדין +/מהגהות ב"ד/ ע' שו"ת זכר יהוסף (או"ח סי' ז' ד"ה ובפמ"ג)+ ולהיות הדברי' ברורים וגם שאני טרוד מאוד לא הארכתי ושלום כנפש הצבי אשכנזי ס"ט: בעיניין מה שכתב ידידי הרב גליק שעל הבעל להוכיח את בקשת שלום הבית שלו, איני חושב שיש צורך בכך.

...

ראה שו"ת חכם צבי סימן קלג: ששאלת ראובן שבא על אשת איש וחוזר בתשו' ואשתו תובע' ממנו גט וליתן לה כתובתה כדאי' בש"ע עכת"ד. ואני אומר נשתקע הדבר ולא נאמר לכוף איש כי ינאף את אשת רעהו להוציא את אשתו בגט, ואפי' במומר לכה"ת איכא פלוגתא, וכבר נודע דבמקום פלוגתא לא כייפינן, ואף לדברי האומרים דכופין לגרש במומר לכה"ת אין זה ענין לנ"ד, ודברי חדושי אגודה שהביא הרב רמ"א אינם ענין לכאן, דהתם ברועה זונות ומוחזק לכך ועומד במרדו ומטעם שכתב בעל האגוד' ד"רועה זונות יאבד הון" וסופו לא יהיה בידו לפרנסה, ואף שאין דעתי נוחה בטעם זה שיהא נידון על שם סופו כבן סורר ומורה, דחידוש הוא ולא גמרי' מיניה, מ"מ אפי' לדברי האגודה אין הדברים אמורין אלא במוחזק לכך, ולענ"ד הוא צריך ג"כ התראה אפי' לדעת בעל האגודה, לא מיבעיא לענין הכתובה דצריך התראה דלא יהא זה חמור מעוברת על דת להפסיד' כתובת' בעיא התראה כדמסקי' בפ' ארוסה, והדברים ק"ו, ומה התם דלהחזיק ממון ומקולי כתובת' שנינו בכל מקום אעפ"כ צריכה התרא', הכא דלהוציא כתובה מיד הבעל עאכ"ו דצריך התראה, ולא עוד אלא דאף אם רצונה לצאת בלא כתובה אין כופין אותו כלל לגרש אלא אחר התראה, דלא יהא איסורא קל מממונא, וז"ב בעיני אף לפ"ד בעל האגודה, ואיך שיהיה אין נ"ד דומה לדברי בעל האגוד', דהתם מיירי במוחזק ורגיל בכך, ועוד דלא היתה כאן התראה, ועוד שהרי שכ' בתשו' ורוצה לקבל עליו דברי חברות, ואפילו אם היה מומר גמור אם לא כפוהו עד ששב לדת ישראל, ודאי שאף האומרים לכוף למשומד יודו כיון שלא כפוהו בעודו בהמרתו כיון שחזר בו שוב אין לכופו, ומכ"ש ברועה זונות שבא לשוב בתשובה, שאף בעל האגודה מודה שאין כופין אם לא בשעבר על קבלתו פעם ושתי', ודבר פשוט הוא שאין לך דבר העומד בפני תשובה, וגם חוזר לכשרותו לכל דבר תכף כשיקבל עליו דברי חכמים לשוב בתשובה שלמה, סוף דבר המעשה בנ"ד ליתן גט הוא שלא כדין ועתיד ליתן את הדין +/מהגהות ב"ד/ ע' שו"ת זכר יהוסף (או"ח סי' ז' ד"ה ובפמ"ג)+ ולהיות הדברי' ברורים וגם שאני טרוד מאוד לא הארכתי ושלום כנפש הצבי אשכנזי ס"ט: בעניין מה שכתב ידידי הרב גליק שעל הבעל להוכיח את בקשת שלום הבית שלו, איני חושב שיש צורך בכך.

הסכום הנקוב בכתובה הוא 555,555 ש"ח. בין הצדדים היתקיימו הליכים רכושיים בבית המשפט, והתברר כי הזכויות הפנסיוניות של האישה גבוהות משל בעלה בסכום של 360,000 ש"ח, שאת מחציתו נדרשה להעביר לבעל לשעבר.

הוסיף ר' אברהם מן ההר לחדש שאף אישה שאינה תובעת גירושין בבית דין אלא מצערת את בעלה עד שמגרשה בלא תביעה ובעלה מגרשה מיוזמתו איבדה תוספת כתובה, כי כל שהיא הגורמת את הגירושין יש לומר שאדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה. דומה שראיה זו ברורה, וההלכה לדעת ר' אברהם מן ההר יוצאה בהינומא כמסקנת הגרי"ש אלישיב זצ"ל. יש לידון האם דברי ר' אברהם מן ההר מוסכמים.

" לענ"ד אין הכרח ללמוד כן מדבריו, שלא דן הר"י מגאש על מציאות בה האישה תבעה גירושין ואינה מסכימה להישאר תחתיו אלא רק על מציאות בה תבעה מכח הדין, ובזה חילק בין כשרק מכח תביעתה כפוהו או שגם בלא תביעתה יש לכפותו, ולא היתייחס לתובעת גירושין ובסיבת התביעה מגרשה בעלה אם גם באופן זה יש לראות את האישה כיוצאה מתחתיו ואדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה. יש להביא ראיה נוספת מדברי המרדכי (יבמות פ"ו רמז מו) שכתב: "פר"ח דהא דמשמע הכא דכייפינן להוציא ויש לה כתובה דווקא מנה ומאתים אבל תוספת לא יהיב לה דאדעתא דהכי לא הוסיף לה דתימא ליה אפקה [...] וקשה לר"י על פי' ר"ח דאמרי' התם נ"מ למורדת פירוש דמורדת על בעלה אינה מפסדת תוספת הכתובה אלא כמו שמפסדת הכתובה עצמה שפוחתין לה ד' טרפעקין בשבת ואף על גב דאדעתא דהכי לא הוסיף לה שתמרוד בו." מורדת אין כופין את בעלה לגרשה, אף על פי כן הקשה המרדכי ממורדת על שיטת רבינו חננאל.

בספר מטה יוסף (ח"ב חלק אה"ע סי' ה), הביא דבריו הגר"א לביא שליט"א בפסק דינו הנ"ל, כתב גם כן על דרך זו: "אף את"ל שבאמת חזר בו ואינו רוצה לגרש אלא לשבת עם אישתו בשלום יחדיו בהשקט ובבטחה, אפ"ה כיון שהיא לא תבעה להתגרש אלא מחמת רוע לבבו עימה והיא רואה כי עדיין הוא מחזיק בטומאתו וברשעתו שאינו רוצה להכניע את לבבו ולפייסה ובדבר טוב ישמחנה, ודאי כי הוא נקרא המיגרש, שהוא רוצה לגרש ולא היא, ולכן אין להפסידה התוספת." וכ"כ בפד"ר (חלק א עמ' 219-221) בפס"ד מהגאון ר"א גולדשמידט זצ"ל: "הרי שאף שהאשה תובעת את הגירושין [...] כגון בנידון הרא"ש, שאין לבעל לפרנס מפני שלקח אשה שניה, או כגון בנידון דידן שברצות הבעל היה נותן מדור לאישתו והנישואין קיימים, וברצותו אינו נותן, מבטל את אחד התנאים היסודיים בחיי נישואין – כלכלת האשה, וחיי הנישואין מופרים. הרי באופן כזה אין לחדש הלכה: נעשה כמי שאינו רוצה את אישתו, אלא הבעל, בהנהגתו מרצונו, במציאות אינו רוצה בקיום הנישואין, לא נעשה אלא ממש אינו רוצה את אישתו. ואם כן הרי הגירושין הם מחמתו ולא מחמתה, ולכן מודה גם הרא"ש ופוסק בתשובה הנ"ל שעל הבעל לשלם העיקר והתוספת." בנידון דידן, הבעל שרך דרכיו תקופה ארוכה ובגד באשת בריתו.

" הרי שמסיק הרשב"א בשם חכמי ספרד ורבינו חננאל שבתוך י"ב חודש אינה מפסדת כלום, ומשמע אף תוספת כתובה, וכך הוא הלשון "לא הפסידה כלום", נמצא שגדר זה של איבוד תוספת מחמת סברת אדעתא דמישקל אינו קיים בתוספת זולת כפיה וכדעת ר"ח. שיטת הטור בסימן קיח יש לכאורה להביא ראיה לשיטת הגרי"ש אלישיב מלשונו של הטור (אה"ע סימן קיח), והאריך בגדר זה עטרת דבורה הנ"ל, וז"ל הטור: "מי שהיא תובע[ת] לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה אין לה מן הדין לגבו[ת] זולתו מה שהיא טוענת ויתברר מסכום נדוניתה ולא נחוש למה שימצא כתוב ממנה בכתובה כי רוב הכתובו[ת] נוהגין בהן להוסיף על מה שיטול הבעל ולא יחוש הבעל לכתוב ולהוסיף על עצמו מה שלא קיבל לענין שתשאר נשואה עמו ולא תבקש גירושין בענין כזה אמרו חכמינו ז"ל (כתובות נד) כי כתב לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למיפק ולמיסב לא כתב לה ויחזור אז בזה להשביע[ה] שבועה חמורה בענין זה על סכום מה שהכניס[ה] לו בוודאי ושלא נתנה רשות למכור ממנו שום דבר ולא אבד עינו במה שנלבש או נתקרע אז יפרע וכל מה שאבד עינו בלובשה ובהשתמש בו אין על הבעל אחריותו כשתתבע היא הגירושין ואם תבע הוא הגירושין אינו יכול לגרשה אלא לרצונה או לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר ונדוניא ותוספת ומתנת כתובתה בין שתהא הנדוניא אמיתית או לא והנמצא בכתובה זהב מטבע והיא תובעת הגירושין תגבהו בשבועתה שהוא אמת ולא נכתב דרך כבוד." יוצא מפורש מדבריו שאם האישה תובעת לגרש ויצאו גירושין ממנה הרי שהפסידה את התוספת, ומכאן בית אב לשיטה זו של הגרי"ש אלישיב.

...

ואולם גבי תוספת כלל לא מצינו הגדרה זו בראשונים וגם לא בשו"ע ונושאי הכלים, ומצאנו להיפך וכפי שהארכנו.

הרב אבידן משה שפנייר מסקנה שורת הדין נותנת לחייב את הבעל במלוא סכום הכתובה.

מסקנה לענ"ד מאחר ומידי מחלוקת לא יצאנו בדין אשה שתבעה גירושין והבעל מסכים, לכן צריך לומר לדינא במקרה והאשה תובעת גירושין והבעל מסכים, שמחלוקת זו אינה שונה מהמחלוקת בין רבנו חננאל ור"ת בענין באה מחמת טענה אם מפסידה תוספת, ועל כך כתב הבית יוסף בסי' קנד בשם רבנו ברוך שמאחר והבעל מוחזק בממון לא ניתן להוציא מידו.