הנציבה קבעה, כי תיקון נוהל תושבי הקבע הקודם, שהתייחס גם בכותרתו וגם בתוכנו בכפיפה אחת הן לבני זוג נשואים והן לבני זוג ידועים בציבור של תושבי קבע וצמצום תחולתו לבני זוג נשואים בלבד, מלמדים על קביעת עמדה של המשיב, כי הוא אינו מכיר בזכותם של תושבים לבקש מעמד עבור בני זוג, שלא נישאו להם.
באותה תקופה, נמצא כי יש לתת מענה לתמורות ולשינויים הנוגעים לשוהים הבלתי חוקיים, עקב שהייתם המתמשכת בישראל והמשיב נאלץ לסייג את האפשרות לקבל מעמד בישראל בשני אופנים: (א) החלת הנוהל על בני זוג של אזרחים בלבד (ב) מתן סוג האשרה הנחות יותר שניתן לבן הזוג הזר, אשר אינו מאפשר לו לקבל זכויות סוציאליות בישראל, אלא רק לעבוד בה. לטענת ב"כ המשיב, השינוי בשני פרמטרים אלה חידד את האבחנה בין אזרחי ישראל לבין תושבי הקבע שהיא נגזרת של השוני בין המעמד של אזרח שמקנה חוק אזרחות, תשי"ב-1952, לבין המעמד של תושב, שמקנה חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952.
לאור מציאות זו, ספק בעיניי אם קביעה גורפת שאין להעניק מעמד לכל בן זוג זר שהוא ידוע בציבור, אכן משרתת את התכלית שנועדה למנוע רכישת מעמד בישראל של שוהים בלתי חוקיים על סמך מצג פקטבי.
...
לא יכול להיות חולק כי בענייננו, הזכות להקים תא משפחתי היא זכות יסוד חשובה ולפיכך גם אם מתחייבת, מבחינת המשיב, הכבדה מסוימת בשל הצורך לפקח על כנות הקשר בין בני אותה קבוצה, במסגרת הסדר פרטני, עליו לשאת בנטל זה.
באשר לטענת המשיב, כי יש לדחות את העתירה גם מן הטעם שהעותרים יכולים למצוא פתרון חלופי לעניינם, בין אם בדרך של קבלת אזרחות ישראלית על ידי העותרת ובין אם בדרך של יציאה לחו"ל לצורך נישואין, הרי שאין בידי לקבלן.
בנוסף, אינני מקבל את טענת הסף של המשיב בעניין חוסר ניקיון כפיים והפרת חוק מצד העותר, הן בשל אי גילוי העובדה שהעותר, הסתנן, כנטען, לישראל באופן בלתי חוקי ואף פתח בקבלת הליך של קבלת מעמד של פליט, אותו זנח, ואף הפר את תנאי הצו בגדרו שוחרר ממשמורת.
סוף דבר
לאור כל האמור, הדרישה הקיימת בנוהל תושבי הקבע ,לפיה צריכים להתקיים, לצורך הכניסה לנוהל, קשר נישואין בין תושב הקבע לבין בן הזוג הזר או לחלופין הודעה של בני הזוג על רצונם לצאת את ישראל על מנת להינשא וכן קיום טקס נישואין בחו"ל בעקבותיה , היא דרישה בלתי חוקתית , בלתי מידתית ובלתי סבירה , שטמונה בה גם אפליה דתית וכלכלית.
