בהקשר זה, מוסיפה הערייה וטוענת שאמנם במסגרת ההלכה הפסוקה נקבע כי בנסיבות מסוימות ניתן להעלות בפני בית המשפט, למרות אי הגשת השגה במועד, טענת "אינני מחזיק" ואולם, במקרה דנן ממילא לא טוען העותר כי אינו מחזיק ומשכך, אין עתירתו באה בגדרי חריג זה.
עוד נטען כי בהנתן שהעתירה הוגשה בחלוף 14 שנים מהמועד בו נודע לעותר על החובות הנטענים וההחלטות בעיניינו, הרי שיש לדחות את העתירה על הסף מפאת שהוי ניכר בהגשתה, זאת לאור הוראת תקנה 3 לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן:"התקנות"), אשר בהתאם לה היה על העותר להגיש את עתירתו לא יאוחר מ-45 ימים מהמועד בו נודע לו לראשונה על המעשה המינהלי עליו הוא מבקש לעתור.
כך, לא מוזכרת במסגרתה שומה קודמת, מפורט כי השומה מוצאת מש"בחינת חיוב שנערכה בנכס נמצא כי קיימים שטחים שלא מחוייבים בארנונה", נקבע מועד תחילת החיוב (1/1/1999), מוסבר הבסיס לגביה רטרואקטיבית של הארנונה וכן העותר מופנה לאפשרותו להגיש השגה על שומה זו. לכך יש להוסיף כי עיון בתדפיס הפעולות אשר צורף על ידי הערייה כנספח 6 לתשובתה, מלמד כי באשר לפעולה הראשונה בתדפיס זה שהיא "דרישת תשלום", מופיע כי בוצעה בתאריך 20/12/2006 ואולם, תאריך היצירה שלה מופיע כ 30/1/2009.
...
לאור זאת הנני קובעת כי מתקיים בענייננו גם שיהוי אובייקטיבי.
לאור כל האמור, הנני קובעת כי דין העתירה סילוק אף מפאת שיהוי בהגשתה.
סוף דבר;
משהעתירה כנגד המשיב 2 נדחתה על הסף ומשנדחו טענותיו של העותר באשר לחוקיות השומה והתיישנותה מזה ומאידך התקבלו טענות העירייה ולפיהן דין העתירה דחייה הן הואיל ולא ננקטו על ידי העותר הליכי השגה כדין והן מפאת השיהוי רב השנים אשר חל בהגשתה – הנני מורה על דחיית העתירה.
