לטענת התובעת, פיטוריה אך ורק מחמת גילה מהוים הפרת הזכות לשויון, בנגוד לחוק שויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988 (להלן – "חוק השויון"), אשר מעגן את עיקרון השויון בתחום התעסוקה ואוסר על הפליית עובד או דורש עבודה, בין היתר, מחמת גילם.
עוד טענה כי להוצאתה הכפויה לגימלה, רק מחמת גילה הביולוגי, יש השלכות ניכרות על רווחתה וזכויות היסוד שלה, במיוחד עת עסקינן בפרישה כפויה לפני גיל הפרישה הקבוע בחוק וכי על מעסיק לנהל את העסק שלו על רקע התפיסה החברתית שמצאה את ביטויה בחוק השויון ובפסיקת בתי המשפט בישראל, היינו, שיקוליו צריכים לעלות בקנה אחד עם האיסור להפלות בין עובדים בעילות שאינן ענייניות, וביניהן, שקולי גילנות.
לאור האמור לעיל, תבעה את הסעדים הבאים: פיצוי בשל אובדן הכנסה עד למועד הפרישה הקבוע בחוק – ינואר 2016; השלמת פצויי פיטורים, בהתאמה לגיל הפרישה החוקי; פיצוי בגין נזק שאינו ממוני בגין אפלייתה ופצוי בגין העדר שימוע כדין.
...
משכל זאת לא נעשה בענייננו, הגענו לכלל מסקנה כי נפל פגם של ממש, היורד לשורשו של עניין, בהליך השימוע שקוים לתובעת.
הסעדים להם זכאית התובעת
לאור קביעותינו דלעיל, נבחן להלן את הסעדים שהתובעת זכאית להם:
אובדן הכנסה
עד למועד פרישתה של התובעת בגיל 67, היא היתה זכאית לתשלומים הבאים במכפלת 14 החודשים שנותרו לה עד למועד פרישתה:
שכר עבודה חודשי (8,750 ₪) וסה"כ – 122,500 ₪;
בונוס תלת חודשי בסך (4,187 ₪) וסה"כ 20,935 ₪;
פיצויים (195 ₪) וסה"כ – 2,730 ₪;
לגבי יתר תוספות השכר שתבעה, כגון: דמי הבראה, סיגריות, מתנות לחג, ארוחות חמות, קרן השתלמות וביטוח שיניים, לא מצאנו שהיא זכאית להן, מן הטעם שאלה זכויות הנלוות לעבודה, קרי משולמות לעובד רק אם עבד בפועל והן אינן ניתנות לפדיון.
נזק לא ממוני
בשל הפרת חוק השוויון, בנסיבות העניין, מצאנו לפסוק לתובעת את הפיצוי המקסימלי ללא הוכחת נזק בסך 50,000 ₪;
היעדר שימוע
משקבענו כי הליך השימוע שנערך לתובעת היה ריק מתוכן, שכן ההחלטה בעניינה התקבלה עוד בטרם השימוע החל, ובשים לב לתקופת עבודתה הארוכה של התובעת אצל הנתבעת, מצאנו לפסוק לתובעת סכום השווה ל- 6 משכורות חודשיות בסך כולל של 52,500 ₪.
