אפיון עסק תוכנה לצורך תשלום ארנונה

הנתבעים טוענים כי התובעת אינה זכאית לסכומים הנתבעים, וכי במהלך תקופת עבודתה שולמו לה עמלות ביתר בשל תשלום עמלות גם עבור רכיב המע"מ. ביום 18.9.2013, היינו קרוב לשנתיים לאחר הגשת תביעת התובעת, הגישה הנתבעת 1 תביעה נגד התובעת בגין אותה מסכת עובדתית, ובה נתבעו תשלום עמלות ששולמו לה ביתר, תמורת ברטרים (עיסקאות חליפין) שקבלה ולא הועברו לידי הנתבעת 1, פיצוי בגין המערכת ההסכמית ועוד.

באשר לפן השלילי, סימן היכר חשוב לקיומו של "עסק עצמאי" הוא מבחן הסיכון הכלכלי, לפיו מייעול העבודה ומהחיסכון בהוצאות נהנה "בעל העסק" ולא המזמין, וכן, כי ההשקעות באמצעי ייצור ובהון חוזר יהיו של בעל העסק, שכן המאפיינים עסק ועצמאות עסקית הם: השקעה, יוזמה, ארגון, סיכון, רווח וסכנת הפסד (דב"ע לג/64-3 פירר הנהלת רכוש בע"מ - שטלפר, פד"ע ה' 108; דב"ע נב/112-0 שלי - מ.ל.ל. פד"ע כד' 351].

בנוסף לכל אלה התובעת ישבה במשרדי החברה בירושלים, השתמשה בציוד שלה (סעיף 17 למכתב הפיטורים - נ/20, ע' 90 ש' 15-16), ונשאה בתשלומי שכירות המבנה, הארנונה והוצאות התחזוקה (סעיף 9 לתצהיר התובעת).

בתצהירו הצהיר מר סוכות אף הוא כי- "לאחר שבדקתי את התוכנה, מצאתי כי אכן העמלה מחושבת על בסיס התקבול כולו, לרבות רכיב המע"מ, ובהתאם לכך ערכתי תיקון באלגוריתם חישוב העמלה באופן שהעמלה מחושבת מאז אך ורק על תשלום הברוטו בנכוי רכיב המע"מ. כמו כן התבקשתי על ידי חברת פריימן להפיק דו"ח מיוחד אשר יפרט את העמלות אשר שולמו מאז הפעלת המערכת ועד למועד תיקון האלגוריתם הכוללים גם את רכיב המע"מ. בהתאם לכך הופק הדו"ח המצורף לתצהיר זה כנספח ב'" (סעיפים 8-9).

...

סוף דבר החברה תשלם לנורית את הסכומים הבאים: פיצוי פיטורים בסך 182,604 ₪; דמי הודעה מוקדמת בסך 15,217 ₪; דמי הבראה בסך של 5,267 ₪; פדיון חופשה בסך 31,532 ₪; הפרשות פנסיוניות בסך 22,726 ₪; שכר חודשים פברואר-מרץ 2012 בסך של 16,600 ₪.

יתר תביעותיה של נורית נדחות.

תביעת החברה נדחית במלואה.

כך למשל, בעמ"נ (ת"א) 203/05 אלרוב נדל"ן ומלונאות בע"מ נ' מנהל הארנונה של עריית תל אביב (27.12.05)) שהמשיב הפנה אליו, נקבע כי גם אם מבחינה תכנונית יכול נכס העומד ריק לשמש כבית תוכנה אין לסווגו ככזה, מאחר שהטבות הניתנות לבית תוכנה באמצעות תעריף ארנונה נמוך נועדו לתמרץ את השמוש בפועל של בתי תוכנה באותו איזור (וראו גם עמ"נ 19893-02-12 פורמאלי – מערכות טפסים חכמים בע"מ נ' עריית תל אביב (7.12.13) ועמ"נ 34343-11-13 בזק חברה ישראלית לתקשורת נ' מנהל הארנונה של עריית תל אביב (11.11.14)).

עניין הדומה בנסיבותיו לענייננו נדון בעמ"נ (ת"א) 255/07 השקעות כדאיות בע"מ נ' עריית הרצליה (1.9.08) ("עניין השקעות כדאיות"), שם הייתה המערערת בעלים של מבנים אשר ייעודם על פי תכנית המתאר היה למסחר, והיא חויבה בתשלום ארנונה לפי סיווג "משרד ושירותים/עסק". מאחר שנכסיה לא היו בשימוש, ביקשה המערערת כי חיוב הארנונה ייעשה לפי סיווג שלטענתה היה אפשרי לנכסיה – מקום שעשועים – וששיעור הארנונה בגינו היה נמוך יותר.

בית משפט דחה את העירעור וקבע כי: "הלכה למעשה, המערערת אינה טוענת כי ברצונה לעשות שימוש בנכסים הריקים שבבעלותה כמקומות שעשועים, אלא מנסה לטעון כי מן הפן התאורטי יכולים הנכסים להיות מסווגים ככאלה על פי הייעוד התיכנוני שלהם בתב"ע. אני סבורה, כי קבלת טענה זו מרחיבה יתר על המידה את גבולותיה של הפסיקה העוסקת בנידון. יש לזכור, כי הבסיס לסיווגו של נכס הנו על פי השמוש הנעשה בו. פירוש הדבר הנו כי סיווגו של נכס למטרות ארנונה אינו יכול להעשות במנותק ממטרותיו, מהשמוש שנהוג לעשות בו וגם מהשמוש שייעשה בו בעתיד. במקרה הנידון, הנכסים נשוא העירעור הושכרו בעבר למטרות מסחריות כגון משרדים ושירותים מסחריים שונים. מבניהם של הנכסים הללו ומאפייניהם מתאימים למטרות אלו וסביר להניח כי גם בעתיד יושכרו הנכסים למטרות דומות. בין מאפייניו של משרד או של בית עסק למסחר לבין מאפייניו של מקום שעשועים קיימים הבדלים משמעותיים המחייבים על פי המשיבה הוצאת היתר בנייה חדש ואינם תואמים את הנכסים כפי שהם בנויים כיום". בקשת רשות ערעור שהגישה המערערת כנגד פסק הדין נדחתה (בר"ם  9362/08 השקעות כדאיות בע"מ נ' מנהל הארנונה של עריית הרצליה ( 27.11.08)).

...

המסקנה המתבקשת היא שוועדת הערר צדקה כאשר קבעה כי יש להותיר את חיוב הארנונה על כנו.

סוף דבר, הערעור נדחה.

המערערת תשלם למשיב שכר טרחת עורכי דין בסכום של 20,000 ₪.

את הדיון פתחה ועדת הערר בסקירת סעיף 3.3.3 לצוו הארנונה של עריית תל-אביב-יפו, המגדיר "בית תוכנה", כך: "בתי-תוכנה, שעיסוקם העקרי הוא ייצור תוכנה..". ועדת הערר ציינה, כי בהתאם להגדרה זו, ישנם שני תנאים מצטברים לקבלת סיווג כבית תוכנה לצרכי ארנונה: האחד, בנכס מתבצע ייצור תוכנה; השני, ייצור תוכנה הוא העיסוק העקרי בנכס.

לעניין זה הפניתה ועדת הערר לעניין ווב סנס, בעמ' 6 שם נקבע, כי "קשר מתמשך מאפיין מתן שירות, להבדיל מקשר חד פעמי או קצר מועד, המאפיין עסק ייצורי." ועדת הערר קבעה, כי לאור החלטתה כי המערערת אינה עומדת במבחן ההנגדה ומכיוון שמבחני הייצור הנם תנאים מצטברים, היא אינה נידרשת להכריע בשאלה, האם שיפור התוכנה ושדרוגה עונה לתנאי יצירת "יש מאין". לצד זאת, ועדת הערר מצאה לנכון לציין, כי למערערת תוכנה קיימת ופועלת, וכי עד המערערת הצהיר בפני הוועדה כי המערערת עובדת על תוכנות חדשות, אולם הוועדה לא קיבלה כל הסבר או מיסמך המעיד על תוכנות אלה וכל שטען העד הוא, כי הפיתוח ממשיך לשפור התוכנה ורווחת הלקוח.

בעיניין גאו דע דנתי בסיווגו לצורכי ארנונה של בית עסק שפעילותו בהמרת מסמכים מנייר לפורמט דיגיטאלי לשם יצירת ארכיון ממוחשב, שלטענת המערערת שם, היה על המשיב לסווגו כ"תעשייה" או "בית תוכנה". בעיניין גאו דע דחיתי את טענת המערערת, כי יש לסווג את עסקה בסווג של "בית תוכנה" (אז נקבע סיווג זה בסעיף 3.4.3 לצוו הארנונה של הערייה).

" ובהמשך: "לקוחות המערערת אינם רוכשים מהמערערת תוכנה, אלא משלמים דמי מנוי בגין השמוש במערכת. הינה כי כן, ככל שמתקיים הליך של פיתוח, הרי שהליך זה מתמצה בהתאמת המערכת לדרישות הלקוח. ברם, אין בכך די כדי להכנס לגדרו של סעיף 3.3.3 לצוו הארנונה של הערייה, הדורש כי "עיקר" הפעילות תהיה של ייצור 'תוכנה'".

...

גם טענה זו של המערערת דינה להידחות.

לאור כל האמור, בדין נדחה הערר שהגישה המערערת.

סוף דבר החלטתה של ועדת הערר הינה החלטה ראויה, שאינה חורגת ממתחם הסבירות ועל כן אין מקום להתערב בה. אשר על כן, הערעור נדחה.

ביום 1.2.2019 פנתה המערערת למשיב בבקשה לסווגה לצורך תשלום ארנונה כ"בית תוכנה" הנכלל בסווג "תעשיה" (סעיף ד' לפרק שעורי הארנונה בצוי הארנונה של רמת גן לשנים 2019 ו- 2020).

לגישת המשיב, על פי מבחני הפסיקה בנושא משמעות המונחים "תעשיה" ו- "פעילות ייצורית", על אף שהמערערת מייצרת תוכנה, היא מספקת שירותי ייצור תוכנה בהתאם לדרישתה והזמנתה של לקוחה אחת (חברת האם): "... בית תוכנה יהא מקום בו קיים מרכיב מרכזי של ייצור, במקרה זה ייצור של תוכנה חדשה. אין המדובר בלקיחת מוצר מדף והתאמתו, כזו או אחרת, לדרישת הלקוח; אלא בניה של תבנית חדשה, מוצר חדש, בעל מרכיבים חדשים ומאפיינים ייחודיים רק לו, ואשר בסיסו אינו דומה לאחר.

המשיב כאמור איננו חולק על כך שהמערערת עוסקת בייצור תוכנה, אלא שלשיטתו, לצרכי ארנונה, יש במודל העיסקי של המערערת (הנתפס בעיני המשיב כאספקת שירותים לחברת האם וקבלת תשלום תמורתם) כדי להוציא אותה מגדר בית תוכנה בסווג תעשיה.

...

אשר על כן, מסקנתי היא כי יש לסווג את המערערת כבית תוכנה.

מן הנימוקים המפורטים לעיל, הערעור מתקבל.

המשיב ישלם למערערת הוצאות משפט בסכום כולל של 7,500 ש"ח , וזאת תוך 30 ימים.

העירעור המינהלי המערערת הגישה ערעור על החלטת וועדת ערר לעינייני ארנונה שליד עירית פתח תקוה (להלן: "ועדת הערר") מיום 27/05/14, בתיק ערר מספר 95/13, לפיה נדחה הערר שהגישה המערערת נגד חיובה בתשלום ארנונה בגין נכס שבחזקתה (להלן: "הערר").

גם בהגדרה שבסעיף 3.4.1.2 יש הבחנה בין תעשייה ומלאכה, שכן, בהגדרה מופיעה המילה "או" לפני המילה "מלאכה" ומפרטת פעילויות שאין בהן פעולות יצור כמו "זגגות". בית המשפט העליון דן לאחרונה בהבחנה שבין תעשייה ומלאכה, וקבע מפורשות את המאפיינים של בית מלאכה אשר המערערת מקיימת אותם במלואם (עע"מ 2503/13 אליהו זוהר נגד עריית ירושלים (פורסם בנבו, 4.2.15) - שם דובר על עסק הנותן שירותי כביסה).

יש לדחות את טענות המשיבה כי מדובר במאפיין של "שירות" שניתן בנכס, המצדיק את סיווגו של הנכס כתעריף "שירותי תיקון". בית המשפט העליון קבע מפורשות כי הגדרת בתי מלאכה, מתאפיינת בהיבט השרות הלקוח המצוי בהם ואולם כיוון שמרכז הכובד, כמו בעניינינו, הנו בפעילות המלאכה, הרי שאין לסווגם כ"שירותים", אלא בסווג "מלאכה". גם סעיף 2.6 לצוו הארנונה נקבע סיווג "למלאכה" לרבות מוסכים.

בסעיף 3.6 לצוו המיסים "מלאכה" מוגדרת כ: "מלאכה – לרבות מוסכים – נכלל ומפורט בסעיף 3.4 לעיל" וכאמור, סעיף 3.4 לעיל עניינו ב: "תעשייה - לרבות מפעלי בנייה, בתי מלאכה, בתי יצור, בתי תעשייה, בתי חרושת, מחצבות, בתי תוכנה, ממגורות, מחסני ארובה, סילואות, ומיכלי איחסון". משנקבע לעיל כי פעילות המערערת אינה חוסה תחת הגדרת "תעשייה", הרי שבלאו הכי, אין היא יכולה להכנס להגדרת מלאכה שבסעיף 3.6 לצוו המיסים.

...

הערעור המנהלי המערערת הגישה ערעור על החלטת וועדת ערר לענייני ארנונה שליד עירית פתח תקוה (להלן: "ועדת הערר") מיום 27/05/14, בתיק ערר מספר 95/13, לפיה נדחה הערר שהגישה המערערת נגד חיובה בתשלום ארנונה בגין נכס שבחזקתה (להלן: "הערר").

ניסיון המערערת להתאים את הגדרת פעילותה לפעילות תעשייתית כדי שהיא תשלם פחות ארנונה ותרוויח מכך כספים, צריכה להידחות.

סוף דבר, הערעור המינהלי דינו להידחות.

המערערת תשלם למשיבה הוצאות הערעור בסך כולל של 9,000 ₪.