אלימות במשפחה: אינוס, איומים ותקיפה בנסיבות מחמירות

לנוכח הלחץ והאלימות שהופעלו עליה, הודתה ה' בפני המערער כי היא אכן דואגת למערער 2 "יותר מדי". על יסוד המתואר לעיל, הואשם המערער בעבירת תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 382(ג) לחוק העונשין, בצרוף 380 לחוק ובעבירת סחיטה בכוח, לפי סעיף 427(א) לחוק.

בעקבות המתואר לעיל, הואשם המערער במספר עבירות של מעשה מגונה כלפי קטין במשפחה, לפי סעיף 351(ג)(2) לחוק העונשין, בצרוף סעיף 348(ב) ובנסיבות סעיפים 345(ב)(1) ו-345(א)(1)לחוק; אינוס בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 345(ב)(5) לחוק העונשין, בצרוף סעיף 350 לחוק; ומעשה סדום בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 347(ב) לחוק העונשין בנסיבות סעיף 345(ב)(5) לחוק, ובצרוף סעיף 350 לחוק.

וראו, לעניין זה, את דברי בית משפט זה בע"פ 7212/14 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 24-23, וההפניות שם (25.1.2016): "בית משפט זה קבע לא פעם, כי אלימות הננקטת כלפי האשה ואיומים לפגוע בה מגבילים ואף שוללים את יכולת הבחירה שלה ואת האוטונומיה שלה לסרב ליחסי המין [...] משמעות הדברים הללו היא, כי בנסיבות של אלימות ואיומים לפגיעה באשה, וכל שכן במשטר של אלימות ואיומים, קמה חזקה עובדתית, ניתנת לסתירה, בדבר העדר הסכמה חופשית, ואף חזקה בדבר מודעות הנאשם לאי ההסכמה (ענין בנבידה, פסקה 38; וראו גם: י' לבנת "אונס, שתיקה, גבר, אישה (על יסוד אי-ההסכמה בעבירת האונס)" פלילים ו (תשנ"ח) 187, בעמ' 203-196; צ' האופטמן "אונס - יסוד ההסכמה ודיני הראיות" מעמד האישה בחברה ובמשפט (פ' רדאי, כ' שלו, מ' ליבן-קובי - עורכות, תשנ"ה) 189, בעמ' 205)" (ההדגשות שלי - א.ש)

...

לאחר שעיינתי בהשגות המערערים על גזר דינם ובערעור המשיבה על קולת עונשם, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין מקום להתערב במידת העונש שהושתה על המערערים, גם בשים לב לזיכויו של המערער מעבירת מעשה הסדום במסגרת האישום השנים עשר, ולהרשעתו של המערער 2 בעבירת האינוס במסגרת האישום השלישי.

אף כאן, אינני סבור כי יש לקבל את ערעור המשיבה על קולת העונש, משום שהוא אינו מבטא חריגה מהותית מרמת הענישה הראויה.

סוף דבר לוּ תשמע דעתי ידחו הערעורים על הכרעת הדין, בכפוף לזיכויו של המערער מעבירת מעשה הסדום, במסגרת האישום השנים עשר.

בהתאם לכך, המערער הורשע בעבירות כדלקמן: אינוס על-ידי בן מישפחה (ריבוי עבירות), מעשה סדום על-ידי בן מישפחה, מעשים מגונים על-ידי בן מישפחה (ריבוי עבירות), איומים (ריבוי עבירות), ותקיפת קטין בנסיבות מחמירות (ריבוי עבירות) – הן בהתייחס לאישום הראשון והן לשני.

ההגנה ערכה טבלת השוואה בין גירסתה של המתלוננת לזו של נ' והצביעה על נקודות הזהות ביניהן, ובכלל זה: העובדה ששתיהן דיווחו על אלימות אב שכללה תקרית עם מקרר ואף דיווח על אלימות שליוותה ביצועם של מעשים מיניים; הדיווח של שתיהן על פגיעה עצמית לאחר המעשה המגונה הנטען מצד האב ועל חשש שהאב יפגע במשפחתן לנוכח איומים שהשמיע; העובדה ששתיהן כתבו מכתבים לאב וכן "פוסט" בפייסבוק שבו האשימו אותו במצבן הנפשי; התחלת החשיפה אצל שתיהן בדווח על מגע בישבן ובחזה תוך כדי חיבוק ומעבר בהמשך לדווח על מעשי אינוס ומעשה סדום; וכן הדיווח של שתיהן על פגישה אקראית עם האב.

...

יתר על כן, בית המשפט המחוזי היה ער אף לפערים המסוימים בגרסאות, ובסופו של דבר – לאחר ששוכנע מעבר לספק סביר כי המעשה בוצע, גם אם לא בנוגע לאופן ביצועו – הורה על תיקון כתב האישום בהתאם.

בסיכומו של דבר, כאמור, אציע לחבריי לדחות את הערעור, על שני חלקיו.

אני סבור כי לא רק ש"חלוקת התפקידים" בין ערכאת הערעור לערכאה הדיונית לענין קביעת ממצאי עובדה ומהימנות חלה גם בעבירות מין, אלא שיש אף לתת יתר תוקף ומשקל לחלוקה זו בעבירות מין בכלל, ובעבירות מין במשפחה בפרט (ע"פ 1933/14 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (11.2.2015); ע"פ 8630/14 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (19.2.2017); ע"פ 6072/17 ורון נ' מדינת ישראל, פסקה 19 (12.3.2018); וע"פ 8050/17 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 28 (‏31.10.2018).

כתב האישום נגד המערער הוגש ביום 6.9.2017 כתב אישום המייחס לו עבירות של אינוס בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 345(ב)(4) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) (ריבוי עבירות); חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(1) לחוק העונשין; תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 380 ו-382(ג) לחוק העונשין (ריבוי עבירות); תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 379, ו- 382(ב)(1) לחוק העונשין (ריבוי עבירות); תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 382(ב)(2) לחוק העונשין.

בית המשפט הבהיר, כי יש להרשיע את המערער בעבירות של אינוס בנסיבות מחמירות לפי סעיף 345(ב)(4) לחוק העונשין בגין המקרים בהם אנס את המתלוננת תוך הפעלת אלימות, לחץ פיזי או שימוש באיומים; ובעבירות אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין בגין המקרים בהם אנס את המתלוננת "ללא הפעלת אלימות מכל סוג", אך ללא הסכמתה.

בית המשפט עמד על הערכים המוגנים שנפגעו כתוצאה ממעשי המערער –בטחון הציבור ובטחון הפרט, כמו גם זכות הפרט לאוטונומיה על גופו, כבודו ופרטיותו בפרט בתוך המערכת הזוגית ובין ארבע קירות ביתו – וכן על חומרת המעשים הנובעת מהישנות מעשי האלימות המינית והפיזית בתוך התא המשפחתי.

...

לאחר ששמענו את טיעוני הצדדים במלואם בדיון שנערך לפנינו, הודיע המערער כי הוא אינו עומד עוד על הערעור על הכרעת הדין, ולפיכך הוא נדחה בפסק דיננו החלקי מיום 20.5.2020.

דיון והכרעה לאחר שעיינו בנימוקי הערעור ושמענו את טענות הצדדים בדיון שנערך לפנינו, באנו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.

בנסיבות אלו, אני סבור כי העונש שהוטל על המערער מגלם כראוי את החומרה שיש לייחס לעבירות בהן הורשע, ואין מקום להתערב ולהקל בעונש זה, על כל מרכיביו.

הערעור נדחה אפוא.

צוין, כי במהלך הטיפול הפסיכולוגי דיווחה המתלוננת "על עיסוק מתמיד בחוויית האונס שעברה על ידי אביה", הרבתה לספר על המעשים, הביעה רגשות של אהבה ושנאה כלפיו וחזרה על "הצורך הפיזי ביחסי מין". לפי האבחנה המבדלת בחוות הדעת, לוקה המתלוננת בהפרעות הבאות: הפרעה בתר-חבלתית (על פי הקריטריונים של חשיפה לאלימות מינית, "היזכרויות חוזרות" בטראומה, מצוקה קשה וניסיון להמנע "ממזכרים חצוניים" לארועי העבר); הפרעת אישיות (שתסמיניה אצל המתלוננת ניכרים בקשיים חברתיים, פגיעה בשיפוט חברתי וחשיבה חשדנית); הפרעת דכאון עם מרכיב דו-קוטבי, קרוב לוודאי עם רקע אורגאני (שביטוייה אצל המתלוננת הם מצב רוח ירוד או רגזני, מחשבות אודות המוות, תחושות ייאוש ורגשות אשם); הפרעה כפייתית (שבאה לידי ביטוי בנקיון אובססיבי של גופה); הפרעת הִתְחַלוּת (צוין כי "קיומה של הפרעה זו יכול להסביר את בעיות האמינות והפערים השונים בסיפורה"); והפרעת היתחזות (איבחנה זו סבירה פחות בהשוואה להפרעות האחרות, כך נכתב).

הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי לאחר שמיעת מסכת ארוכה של ראיות, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בכל העבירות המיוחסות לו באישום הראשון, למעט העבירה של הדחה בחקירה, ממנה זוכה מחמת הספק; וכן בעבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות ואיומים בשל מעשיו כלפי המתלוננת המתוארים באישום השני.

בית המשפט עמד על מדיניות הענישה המחמירה בעבירות מין כלפי קטינים בתוך המשפחה, אשר נועדה "הן להרחיק את העבריין לתקופה ממושכת מהחברה והן לשדר מסר הוקעתי ומרתיע לרבים". בגדר הנסיבות הקשורות לבצוע העבירה, נתן בית המשפט משקל מכריע לנזק החמור, הכבד ויוצא הדופן שגרם המערער לבתו, עד כדי "רצח נפשה". עוד ניתן משקל למספר העבירות והתמשכותן לאורך זמן רב, דבר המלמד על התיכנון והשיטתיות בביצוען, תוך ניצול ההזדמנויות המשפחתיות שאפשרו זאת; לכך שלהתעללות המינית נלוו גלויי אלימות ואף היתאכזרות נפשית בהחפצת המתלוננת ובהתייחסות אליה כאל שפחה; לניצול לרעה של כוחו ומרותו של המערער כאב המשפחה; ולכך שהטיל אשמה על המתלוננת והציג אותה כמי שהביאה להרס המשפחה, ובכך החמיר את מצבה הנפשי.

...

המסקנה היא אפוא כי לא הוכחו הטענות למחדלי חקירה, וממילא גם לא הוכח כי המחדלים הנטענים פגעו בהגנת המערער.

סיכומם של דברים: לנוכח כל המפורט בהרחבה לעיל, אני סבור כי הרשעת המערער בעבירות החמורות שיוחסו לו בדין יסודה.

בנסיבות מרות אלה, אני סבור כי העונש שהושת על המערער הולם את מעשיו הקשים והאכזריים, מבטא גמול ראוי לפגיעה הקשה שפגע בבתו המתלוננת, ומשמש תמרור הרתעה לרבים, לבל ילכו בדרכיו הרעות של המערער.

בת"פ (שלום, ק' גת) 52477-05-10 מדינת ישראל נ' צרטקוב (9.4.2014), נימנע בית המשפט מהרשעת הנאשם בעבירות של תקיפת בת זוג הגורמת חבלה של ממש וכליאת שוא, בין היתר נוכח הטיפול המוצלח שעבר במרכז למניעת אלימות במשפחה.

ברע"פ 340/21 מסרי נ' מדינת ישראל (28.1.2021), הורשע הנאשם בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות הגורמת חבלה של ממש בבת זוג; ובעבירה של ניסיון תקיפה בנסיבות מחמירות של בת זוג.

בסמוך לכך, בשלוש הזדמנויות שונות, בהפרש של מספר ימים ביניהם, ארעו מספר ארועי אלימות של הנאשם כלפי המתלוננת, שבהם תקף אותה ואיים עליה כי בכוונתו לאנוס אותה ולהרוג אותה.

...

אני דוחה, אפוא, את עתירת הנאשם לביטול הרשעתו.

הפגיעה שנגרמה לנאשם עקב העמדתו לדין ועקב הרשעתו הגם שכאמור אני סבור שאף אם הרשעת הנאשם תפגע בעיסוקו, אין הדבר מאפשר את ביטול הרשעתו בשל שיקולי גמול והרתעה, הרי שטענתו כי הרשעתו והעונש שייגזר עליו יפגעו בו כלכלית, שעה שהוא נדרש לשלם מזונות גם לילדיו מאשתו הראשונה, היא שיקול שניתן להביא בחשבון בעת קביעת העונש בתוככי מתחם הענישה.

סוף דבר לאחר שבחנתי את מכלול השיקולים, לקולה ולחומרה, ונתתי דעתי גם להודאת הנאשם בעבירות, ולחיסכון בזמן השיפוטי, וכן להליך השיקומי המצוי בתחילתו מצאתי להטיל על הנאשם את העונשים הבאים: שמונה חודשי מאסר בפועל שירוצו בדרך של עבודות שירות.