בהקשר זה, איני מקבל את טענת המבקשת שיש בניסוחו של סעיף 5(1)(ב) סיפא (לעומת נסוחו של סעיף 24(4) לחוק הבוררות – "לא ניתנה היזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו"), כדי ללמד על הסדר שלילי, וכי שלילת הזכות להביא ראיות לא תעלה בכל מקרה כדי מניעת אפשרות "מלטעון טענותיו".
עם זאת, כאמור, בית המשפט נידרש לנקוט ריסון וזהירות יתרה בעת בחינת טענות לסרוב אכיפת פסק בוררות חוץ, וכפי שציינה המבקשת, ניתן להצביע למעשה על מקרה אחד מוכר בפסיקה בישראל, בו נדחתה בקשה לאכיפת פסק בוררות חוץ, וזאת בשל סחיטה ואיומים כלפי הבורר (הפ"ב 12254-11-08 (מחוזי – מרכז) ויואנס בע"מ נ' האגף להספקת משאבים של משרד הפנים של אוקראינה (פורסם בנבו, 15.4.12)).
...
על כן, אני דוחה את הטענה לפיה שיעור הריבית שנפסק בהליך הבוררות לטובת המבקשת נוגד את תקנת הציבור.
לנוכח כל האמור לעיל, אני מוצא כי אין הצדקה לפסיקת הוצאות ריאליות לטובת המבקשת, כעתירתה בסיכומיה, אם כי בהחלט יש לפסוק את הוצאותיה בשיעור לא מבוטל, באופן יחסי.
לנוכח כל זאת, מצאתי להעמיד את הוצאות המבקשת (כולל שכ"ט עו"ד) על סך של 60,000 ₪ בתוספת מע"מ.
סיכומו של דבר
מאחר שאין חולק שהבקשה שלפניי הוגשה בהתאם להוראות הדין, ומאחר שדחיתי את טענות המשיבה, הבקשה מתקבלת.