אכיפת חוקי תכנון ובנייה במזרח ירושלים

שם טען המערער טענות בדבר אכיפה בררנית כללית ביחס לתושבי מזרח העיר ירושלים והיעדר תוכניות תיכנון ובניה , ובנוסף העלה טענות לאכיפה בררנית ספציפית.

בד בבד הדגיש בית המשפט העליון את חשיבות האכיפה המיידית בעבירות אלה וקבע כך: "אף לגופם של דברים איני סבור כי יש מקום לקבל את טענות המבקש. בית משפט זה עמד על כך שעבירות תיכנון ובניה מבטאות זילזול ברשויות ובחוק, ועל הצורך כי בתי המשפט ימנעו מלתת ידם להיגררות ההליכים. בעיניין זה צוין, כי הוראות סעיף 238א לחוק התיכנון והבניה הן כלי יעיל בידי הועדה המקומית למיגור הבנייה הבלתי חוקית, וכי ביטולו של צו הריסה מינהלי יעשה במקרים חריגים בלבד (רע"פ 5387/16 אלראזק נ' מדינת ישראל - יו"ר הועדה המקומית לתיכנון ובניה ירושלים, פסקות 17-16 (19.9.2016); רע"פ 8220/15 כפאיה נ' מדינת ישראל, פסקה 9, (27.12.2015) (להלן: עניין כפאיה)). אין מחלוקת כי המבקש בנה ללא היתר מבנה גדול ביותר, ואף המשיך בבנייתו בחסות עיכוב ביצוע צו ההריסה, כפי שציין בית המשפט לעניינים מינהליים... נוכח הדברים נדמה כי מטרתה העיקרית של העתירה היא ניסיון לדחות את ביצועו של צו ההריסה – לכך אין לתת יד (ראו: עניין כפאיה, פסקה 10; רע"פ 4594/14 שדה נ' הוועדה המחוזית לתיכנון ולבניה מחוז צפון, פסקה 13 (13.7.2014))". הזנחה והיעדר שירותים ערוניים כבר נדונו בעבר בהרחבה טענות אלה של המערערים ונקבע כי העובדה שרשויות המדינה אינן מספקות שירותי תיכנון לאיזור מסוים אינה יכולה לתת הכשר לבנייה בלתי חוקית, בבחינת איש הישר בעיניו יעשה.

...

אף אם אין מדובר בהלכה מחייבת, דעתי אינה שונה משנקבע בהלכת אבו סרור, לפיכך לא מצאתי פגם בקביעותיו של בית המשפט קמא בעניין ואין בידי לקבל טענות אלה.

המסקנה היא כי לא נמצא כל עילה לביטולו של הצו, אשר הוצא כדין, ועל כן לא מצאתי מקום להתערב בקביעות בית משפט קמא מושא הערעור.

לפיכך, אני דוחה את הערעור ומורה כי צו ההריסה יותר על כנו וכי יכנס לתוקפו ביום 19.2.17.

וכך נכתב בפרט זה בדבר סמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים: "עינייני תיכנון ובנייה לפי חוק התיכנון והבנייה, תשכ"ה – 1965, למעט לפי פרט י: עבירות ועונשים... ולמעט החלטות שעניינן תכנית מתאר ארצית או מחוזית והחלטות שר פנים". פסיקת בתי המשפט הוסיפה וחידדה את האבחנה בין עילות פרטניות שאינן בסמכותו של בית משפט זה, לבין עילות 'ציבוריות':- "עולה מפרק י' לחוק התיכנון והבניה שכל עניינו באכיפת הוראות החוק עצמן ובבית המשפט המוסמך לכך – בית משפט השלום או בית המשפט לעניינים מקומיים - וראו סעיף 203(א) לחוק התיכנון והבניה. אשר על כן ברור הוא כי סיוג הסמכות של בית המשפט לעניינים מינהליים – כאמור בסעיף 10(א) לתוספת הראשונה – לא בא אלא להבהיר כי עניינים המסורים בפרק י' לחוק התיכנון והבניה לבית משפט השלום ולבית המשפט לעניינים מקומיים, יוותרו בסמכותם ולא ידונו על ידי בית המשפט לעניינים מינהליים" [בג"צ 8071/01 יעקובוביץ נ' היועמ"ש].

באותה דרך הלך בית המשפט גם בעיניין עפאנה:- "בית משפט זה כבר קבע כי הערכאה המתאימה לידון בטענות נגד אופן הפעלת שיקול הדעת של הרשות המנהלית בהוצאת צו הריסה מינהלי היא בית המשפט לעניינים מקומיים (ראו, עע"מ 3518/02 רג'בי נ' יו"ר הועדה המקומית לתיכנון ובניה ירושלים, פ"ד נ"ז(1) 196). משלא צלח הליך תקיפת הצוו בבית המשפט לעניינים מקומיים ובערעור לבית המשפט המחוזי, אין מקום לכך שבית משפט זה ידון מחדש בתוקפו של צו ההריסה המינהלי. זאת ועוד, ככל שטענותיו של העותר אינן נוגעות לצוו ההריסה הספציפי נשוא העתירה אלא למדיניות האכיפה של חוק ה תיכנון והבנייה, תשכ"ה-1965, המופעלת על ידי המשיב באיזור מזרח ירושלים, הרי טענות אלה צריכות להתברר בבית המשפט לעניינים מינהליים" [בג"ץ 4546/05 עפאנה נ' יו"ר הועדה המקומית; וקיימת פסיקה נוספת].

...

ומכאן, שעל הפרק טענות שאינן כלל בסמכותו של בית משפט זה. בהיעדר סמכות, נדרשת כבר עתה המסקנה, שגם לאחר שאוסיף מעט על האמור לעיל, על הפרק עתירה שרק בשל היעדר סמכות, דינה לדחייה.

במקביל יוטעם, שאף העותר אינו עקבי לגמרי לשיטתו: הרי אם אין על הפרק שטח ישראל, ייתכן שנכון היה לו לצרף את מפקד כוחות צה"ל באזור כמשיב לעתירתו, אך בחר הוא, שלא לעשות כן. סוף דבר, על הפרק עתירה שהוגשה לבית משפט זה בחוסר סמכות, לאחר שבית המשפט לעניינים מקומיים כבר אמר את דברו, ובהסכמת הצדדים.

על יסוד האמור, העתירה נדחית.

אגב כך, הופנה בית המשפט לסעיף 17 בתגובת המשיבה עצמה, ולפסק דינו של בית המשפט העליון במישור זה. באשר, בפסיקה זו שם ב"כ העותרת את יהבו, ולטעמי, אגב שגגה, אביא את האמור בפסק דין זה, כרוחו וכלשונו: "בית משפט זה כבר קבע כי הערכאה המתאימה לידון בטענות נגד אופן הפעלת שיקול הדעת של הרשות המנהלית בהוצאת צו הריסה מינהלי היא בית המשפט לעניינים מקומיים (ראו, עע"מ 3518/02 רג'בי נ' יו"ר הועדה המקומית לתיכנון ובניה ירושלים, פ"ד נ"ז(1) 196). משלא צלח הליך תקיפת הצוו בבית המשפט לעניינים מקומיים ובערעור לבית המשפט המחוזי, אין מקום לכך שבית משפט זה ידון מחדש בתוקפו של צו ההריסה המנהלי. זאת ועוד, ככל שטענותיו של העותר אין נוגעות לצוו ההריסה הספציפי נשוא העתירה אלא למדיניות האכיפה של חוק התיכנון והבניה, תשכ"ה – 1965, המופעלת על ידי המשיב באיזור מזרח ירושלים, הרי טענות אלה צריכות להתברר בבית המשפט לעניינים מינהליים (ראו, בג"צ 8071/01 יעקובוביץ מ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז(1) 121)" [בג"ץ 4546/05 עפאנה נ' יו"ר הועדה המקומית (22.5.05)].

...

פשיטא, שדי בכך, כדי לבסס את המסקנה שדין הבקשה, לדחיה.

סוף דבר, על הפרק פסיקה חלוטה לחובת המבקשת, כשאין הדעת נותנת שבית המשפט לעניינים מנהליים יהווה, לדידה של פסיקה זו, כעין ערכאת ערעור נוספת.

לפיכך, משעה שהגענו כדי מסקנה, שעל הפרק עתירה שסיכוייה קלושים, אף דין הבקשה לצו ביניים, לדחייה.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1477/12 לפני: כבוד הנשיאה מ' נאור כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט נ' סולברג העותרים: חברת חלקה 303 בגוש 26 בע"מ ואח' נ ג ד המשיבים: 1. השר לביטחון פנים 2. שר הביטחון 3. ראש עריית ירושלים 4. מפקד מחוז ירושלים משטרת ישראל 5. הממונה על יחידת הפיקוח על הבנייה של משרד הפנים 6. ג'בר חדר 7. אכרם עבדללה 8. חמדי רג'בי 9. ג'מל אבו ליל 10. מונא חמוז 11. פאיזה וכמאל אל קאדר 12. כארם מחלוף 13. עומר מחלוף 14. חברת החשמל מחוז מזרח ירושלים היתנגדות למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: י"ג בשבט התשע"ה (2.2.2015) בשם העותרים: בשם המשיבים 2-1 ו-5-4: בשם המשיב 3: בשם המשיבים 7-6: בשם המשיבים 9-8: בשם המשיבים 13-10: בשם המשיבה 14: עו"ד אריה סוכובולסקי; עו"ד ישי ביינרט עו"ד תדמור עציון עו"ד ליאור בנימין; עו"ד חיים נרגסי עו"ד ג'יאת נאסר עו"ד אוסאמה סעדי עו"ד סאמי ארשיד עו"ד סאמי דאקה ][]פסק-דין

עניינה של העתירה בבקשת העותרים לאכיפת חוקי התיכנון והבנייה במקרקעין שבבעלותם הנמצאים בתחום שטחה המוניציפלי של ירושלים, מעבר לגדר הבטחון.

...

אין בידי לקבל טענות אלו כבסיס להמשך הדיון בעתירה.

בבוא העת, וככל שימצאו העותרים צורך, שערי בית משפט זה פתוחים בפניהם להגיש עתירה חדשה בעניין זה. סוף דבר – הצו על-תנאי מבוטל והעתירה נמחקת.

גזרי דין שאינם עוסקים בשוטרים, ומדובר בהם על שוחד מיני ניתן למצוא ב: · בע"פ 766/07 כהן נ' מדינת ישראל (19.11.07), אליו הפניתה המאשימה, נידון עניינם של שני נאשמים, האחד עבד בחברת האבטחה "מיקוד" כאחראי משמרת של צוות מאבטחים בלישכת האוכלוסין של משרד הפנים במזרח ירושלים, והאחר היה בעל משרד הממוקם סמוך ללשכה, אשר הציע שירותי הדפסה וצילומי דרכון עבור ציבור הפונים.

גם במקרה זה ישנה חמורה בכך שהשוחד ניתן בתמורה לסטייה מהשורה, כשהשורה היא אכיפת חוקי התיכנון והבנייה.

...

חומרה מיוחדת מצא בית המשפט העליון בעובדה שהתנהגותו המבישה והמכוערת של הנאשם באותו מקרה נמשכה על פני תקופה של כשלוש שנים, בעוד שבמקרה שבפני מדובר באירועים שנמשכו כחודש אחד.

הערעור נדחה.

בשים לב לכל האמור, ובפרט לערכים המוגנים שנפגעו ממעשי הנאשם, מידת הפגיעה, נסיבות ביצוע העבירות, ומדיניות הענישה הנוהגת, אני סבור כי מתחם העונש ההולם נע מ-9 חודשי מאסר אשר יכול וירוצו בעבודות שירות ועד 30 חודשי מאסר, לצד מאסר מותנה.