במקביל לחתימת הסכם המכר הנ"ל, חתם הנתבע 1 באותו היום (28.3.07), על מיסמך שכותרתו "התחייבות" ואשר מופנה אל התובעת ואשר תוכנו הינו כדלקמן: "אני הח"מ, אברהם שטרית, מתחייב, כי אם ובמידה ועד לתום שנת 2008 לא יתקיים התנאי המתלה (סעיף 2) בחוזה המכר למכירת נחלה 22 ליעקב ורות רובנר, אשיב לך את ההלוואות שקבלתי ו/או שאקבל ממך עד מועד זה וכן את ההלוואות למימון הוצאות המשפט בתמ"ש 42920 בבית הדין למשפחה, צמוד דולר בצרוף 3%. מכתב זה מהוה התחייבות כי במידה ועד מועד זה לא יוחזרו ההלוואות הנני מתחייב לסייע ברשום משכנתא על נחלה 22, להבטחת החזר הקרן בצרוף ריבית שנתית של 3% עד תום 31 בדצמבר 2008 וריבית לייבור + 1% לאחר מועד זה ועד פרעון ההלוואות". כפי שעוד יפורט להלן, הצדדים חלוקים על המשמעות של ההיתחייבות הנ"ל.
ביום 8.9.09, כשנתיים וחצי לאחר חתימת הסכם המכר בין הנתבע 1 ולבין הורי התובעת, קיבל בית המשפט לעינייני מישפחה (כב' השופט אריאל בן ארי (אטינגר)), את תביעת הנתבע 2 לאכיפת חוזה המתנה שנכרת בינו ולבין הנתבע 1 והורה כי אכיפת החוזה כפופה לרישום החלקה החדשה תוך 12 חודשים מיום מתן פסק הדין.
יתרה מכך – מאחר ובעת חתימת הסכם המכר, תביעת הבן הייתה טרייה יחסית (הוגשה כשנה וכמה חודשים קודם לכן) ומאחר ואחד התנאים המתלים היה הסרת תביעת הבן, ברור הדבר כי כוונת הצדדים הייתה להמתין לכל הפחות עד מתן פסק הדין בתביעת הנתבע 2, שכן רק אז ניתן היה לדעת האם התביעה הוסרה אם לאו והאם בוטל צו המניעה על ידי בית המשפט לעינייני מישפחה.
סוף דבר
לסיכום, התביעה לקבלת צו עשה האוכף על הנתבע 1 לבצע ולהשלים את הסכם המכר מתקבלת ובהתאם לכך ניתן בזה צו כמבוקש בסעיף 22.1 להסכם לבצוע מידי.
...
הנתבע 1 טען בכתב הגנתו שורה ארוכה של טענות: כי דין התביעה להידחות שכן הסכם המכר הנו פסול, לא התקיים ואינו תקף; כי הסכם המכר נחתם למראית עין בלבד, שכן כל מטרת כתיבת ההסכם היה יצירת בטוחה להסכם ההלוואה נושא הריבית שנחתם בין הצדדים באותו היום וכדי שיוכלו הורי התובעת לשעבד את המשק בבוא היום לצורך הסכם ההלוואה (הכוונה למסמך שכותרתו "התחייבות" ואשר הזכרתי בחלקים הראשונים של פרק זה של פסק הדין); כי הורי התובעת דאגו לכך שיוכלו, מעבר לקבלת התשואה על ההלוואה, לקבל רווחים ממכירת זכותם לרכוש את המשק; לחילופין, טען הנתבע 1 כי ההסכם בטל משום שהתובעת והוריה לא עמדו בתשלומים שהיה עליהם לשלם לפי ההסכם; כי דין ההסכם להתבטל מפאת עושק ומפאת העובדה שהתנאים המתלים לא התקיימו; כי הסכם המכר נראה כהסכם אופציה, שהורי התובעת והתובעת לא עמדו שתנאיו; כי אישור המושב ניתן לפני חתימת ההסכם, מה שמוכיח כי ההסכם נחתם שלא לצורך רכישת המשק; כי לפי פרשנות נכונה של ההסכם, הורי התובעת היו רשאים לוותר על שני התנאים הראשונים, אולם לא על התנאי השלישי של הסרת תביעת הנתבע 2; כי זכויות הנתבע 2 לא פקעו ואף הוארך המועד לביצוע הפרצלציה עד יום 20.5.18; כי הוא אכן קיבל כספים מאת הורי התובעת, אולם אלה שולמו כהלוואה ולא לצרוך רכישת המשק, מה גם שהעסקה לא דווחה לרשויות המס ולא נעשה כל ניסיון לרשום הערת אזהרה.
לפיכך, טען הנתבע 2 כי יש לדחות את התביעה כנגדו בהעדר עילה.
גם את טענות הנתבע 1, שהועלו לראשונה בחקירה הנגדית, שלפיהן רואה החשבון שלו אמר לו כביכול שנוסח מסמך ההתחייבות תומך בכך שהסכם המכר התבטל ביום 31.12.08 וכי הוא פנה אל התובעת להשבת הכספים אולם נדחה, טענות המהוות הרחבת חזית, שבא כוח התובעת התנגד להן, ממילא דינן להידחות בהעדר הוכחה וזאת משמדובר בטענות כבושות שיש לתת להן משקל אפסי ומשאיני נותן ממילא אמון בעדות הנתבע 1 בהקשר זה אשר לא טרח להביא את רואה החשבון להעיד ואשר גם לו היה עושה כן, ממילא לא רואה החשבון הוא הגורם המוסמך לפרש את ההסכם או לציין מה הייתה כוונת הצדדים להסכם וזאת משהוא אינו צד להסכם.
סוף דבר
לסיכום, התביעה לקבלת צו עשה האוכף על הנתבע 1 לבצע ולהשלים את הסכם המכר מתקבלת ובהתאם לכך ניתן בזה צו כמבוקש בסעיף 22.1 להסכם לביצוע מידי.
התביעה לדמי שכירות ראויים כנגד הנתבע 1 נדחית.
נוכח התוצאה שלפיה התביעה כנגד הנתבע 1 התקבלה ביחס לסעד העיקרי ואילו נדחתה ביחס לסעד המשני הכספי, ישלם הנתבע 1 לתובעת מחצית מסכום האגרות ששולמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל וכן 250 ₪ בגין חלקה של התובעת בשכר הבטלה של עו"ד לין וכן בנוסף שכר טרחת עו"ד בסך של 50,000 ₪.
