אי-ידיעת עובדת על זכותה לשעת הנקה

אולם גרסת הנתבעת מ2009 אינה מגובה במסמך או בעדות מי שהיה באותה עת. הנתבעת טענה כי התובעת ישנה על זכויותיה ובכך נגרם לכאורה נזק ראייתי בהיעדר יכולת להיתחקות במועד הגשת התביעה ב-2016 על שעות נוספות מ-2009.

אך בחקירתה בפנינו (ע' 4 ש' 19 ) חזרה בה ולדבריה: "אני מגיל 14 עובדת לא ידעתי על שעת הנקה. לא ביקשתי כי לא ידעתי שמגיע לי". נמצא אם כן כי טענה זו נטענה בדיעבד ובתקופה הרלוואנטית לא הייתה הנתבעת מודעת לעניין זה .

...

הנתבעת תשלם לתובעת בגין הרכיבים המפורטים מטה: שעות נוספות בסך 144,516 ש"ח. בגין אי מתן הודעה לעובד על תנאי העסקה סך 8,000 ₪.

סה"כ תשלם הנתבעת לתובעת 232,516 ₪.

כמו כן תשלם הנתבעת שכ"ט ב"כ התובעת בסך 20,000 ₪.

התובעת דורשת, בשל כך - פצויי פיטורים, הודעה מוקדמת, פיצויים בשל אי עריכת שימוע, אבדן הישתכרות במהלך ההיריון ובתקופה שלאחריה, אבדן זכאות לדמי לידה ופיצויים "עונשיים", על נזק לא ממוני, ועוגמת נפש, ובנוסף זכויות אחרות- לרבות מכוח צו הרחבה, בענף הדפוס, שחלותו על יחסי הצדדים שנויה במחלוקת - פדיון חופשה, דמי הבראה, עבודה בשעות נוספות, שעת הנקה, החזר שעות; עוד היא תובעת "פצויי הלנה". מטעם התובעת, הוגש תצהירה של התובעת עצמה [ת/1].

משכבר הימים, קבע בית המשפט העליון, כי: "לא ידיעת המעסיק את דבר ההיריון, ולא הודעת העובדת על הריונה, מעלים או מורידים, ואין נפקא מינה לעניין תחולת איסור הפיטורים אם המעסיק ידע או העובדת הודיעה, ומתי היא ידעה או הודיעה היא, את דבר הריונה, ובילבד שבשעת הפיטורים הייתה למעשה במצב של היריון". [ע"א 201/62 חנה כהן נ' ידידה ז'רז'בסקי (28.12.62), במאגר ממוחשב].

...

אשר על כן - אנו דוחים את תביעתה של התובעת גם ברכיב זה. סיכום מאחר שפיטורי התובעת בוטלו ע"י הממונה, היה עליה לחזור לעבודה בנתבעת לפי החלטתה, שהתקבלה לאחר הסכמת הצדדים, ביום 20.9.11.

דומה, שהתובעת נשארה מקובעת על רצונה לזכות בסעד כספי, בשל מחדלי הנתבעת, ולכך לא מצאנו הצדקה.

לא מצאנו לנכון להשית על התובעת, על דרך קיזוז, "פיצויים עונשיים", בשל התנהגות התובעת, שהביאה לפיטוריה - שבוטלו, או לקזז כנגד הסכומים שפסקנו שמגיעים לתובעת, את "נזקי הנתבעת", מאחר שאלה לא הוכחו, באופן מכומת, למרות שקיבלנו את הטענה, שהיה על התובעת לעבוד לאחר חזרתה מחופשת הלידה עד השעה17:00; וכן, מאחר שהנתבעת היתה אמורה להמשיך בהעסקת התובעת עד החלטת הממונה, משעה שנודע דבר הריונה, ולא לדבוק בפיטורים, על אף שאלה לא נבעו מההריון.

חיזוקים לכך ניתן למצוא בעדות התובעת, במהלכה לא ידעה להסביר כיצד טענותיה בדבר הפליה עקב הריון מתיישבת עם עדותה ליחסים מצוינים וחמים, שיחות גלויות לב וניסיונות לסייע לה בשל מצוקה נפשית וכל אלה לאורך רוב תקופת הריונה, עד לסמוך ליציאתה לחופשת לידה: "ש: אני שואלת מה גרם לשינוי היחסים היו מעולים ואת עוברת שני שליש מההריון ויוצאת לחופשה וחוזרת ופתאום הוא מתעמר בכך?

בעיניין זה, עדות המנכ"ל בדבר תלונות התובעת על קושי לעמוד על הרגליים שעות ארוכות בחנות בהיותה בהריון בסיכון מתיישבות עם תצהירי התובעת בדבר יחסו החם אליה במהלך תקופת ההריון עד למועד החופשה וכן מתיישבת עם השכל הישר.

האם התובעת עבדה במשרה מלאה? האם התובעת זכאית לשעת הנקה? מעיון בתלושי השכר של התובעת עולה, כי התובעת עבדה במסגרת שעות עבודה משתנות, כאשר במועד סיום יחסי עובד-מעסיק הרויחה 9,000 ₪ למישרה מלאה.

...

טענות התובעת בדבר הרעת תנאים - נדחות.

טענות התובעת בדבר סירוב הנתבעת להחזיר את התובעת לעבודה בתום חופשת הלידה הראשונה ופגיעה במעמדה - נדחות.

טענות התביעה בעניין הלנת פיצויי פיטורים - נדחות.

פרק שני: חקירתה של התובעת 2 ושהייתה עם התובעת 1 בתחנת המישטרה עד שיחרורה בפרק זה אין חולק כי התובעות 1-2 הוכנסו לחדר החקירות, הנתבעת 1 ביקשה לחקור את התובעת 2 בחשד לעבירה של "אי מניעת פשע" והתובעת 2 ביקשה לשמור על זכות השתיקה, כי בשלב מסוים נילקחה התובעת 1 בכוח מידיה של התובעת 2 ונמסרה לשוטרת לילך שרף, כי התובעת 2 נכבלה ביד אחת עם אזיק לכסא, כי היא צולמה, כי הנתבעת 1 אחזה בפניה של התובעת 2 והסיטה אותן אליה, כי הנתבעת 1 עישנה בחדר בנוכחות התובעות 1-2, כי לאחר מכן הוחזרה התובעת 1 לתובעת 2 על מנת שתניק אותה, כי הנתבעת 1 אפשרה לשוטרים גברים להכנס לחדר בזמן הנקתה של התובעת 1 וכי לאחר מכן, הוצאו התובעות 1-2 מהבניין ושוחררו מבלי שהתובעת 2 נקראה לחקירה נוספת ו/או שהוגש כנגדה כתב אישום על עבירה כלשהיא.

. שניה אחת בבקשה (מעיינת במסמכים)- אני מצטערת אני לא יודעת איפה זה מופיע, ציינתי את זה למיטב זכרוני במח"ש ולא זוכרת אם רשמתי על כך מזכרים.

הנתבעת 1 ידעה כי התובעת 2 אישה דתיה שומרת מסורת וידעה או שהיה עליה לדעת כי ספר התהילים מקודש לה. חטיפת ספר התהילים והשלכתו אל הריצפה היה מעשה מכוון לבזות ולהעליב את דתה של התובעת 2.

סע' 2(2) לפקודת הפרוצידורה הפלילית (עדות) קובע: "אדם, הנחקר כך, יהיה חייב להשיב נכונה על כל השאלות, שיציג לו בשעת החקירה אותו קצין מישטרה, או קצין מורשה אחר כנ"ל, חוץ משאלות שהתשובות עליהן יהיה בהן כדי להעמידו בסכנת אשמה פלילית". זכותו של חשוד לשמור על השתיקה הנה זכות יסודית ובסיסית ומהוה את לב ליבו של טוהר ההליך הפלילי המונע עוות דין והשומר על זכויות החשוד כנגד רשויות אכיפת החוק.

...

תביעתו של התובע 3 נדחית.

אשר על כן, לסילוק מלא וסופי של התביעה אני מחייב את הנתבעות ביחד ולחוד לשלם לתובעת 1 את הסך של 10,000 ₪ ולתובעת 2 את הסך של 100,000 ₪.

כמו כן אני מחייב את הנתבעות ביחד ולחוד בהוצאות התובעות 1-2 שהן החזר אגרת התביעה כפי ששולמה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד תשלום האגרה בקופת ביהמ"ש ועד התשלום המלא בפועל לתובעות ובשכ"ט עו"ד בשיעור של 20% מהפיצוי הכולל לעיל בצירוף מע"מ כחוק.

ובכתובות דף סה ע"ב, איתא שבקטני קטנים יש חיוב מוגבר: "ואם היתה מניקה. דרש רבי עולא רבה אפיתחא דבי נשיאה: אף על פי שאמרו אין אדם זן את בניו ובנותיו כשהן קטנים, אבל זן קטני קטנים. עד כמה? עד בן שש; כדרב אסי, דאמר רב אסי: קטן בן שש יוצא בעירוב אמו. ממאי? מדקתני: היתה מניקה - פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה; מ"ט? לאו משום דבעי למיכל בהדה". ומדברי הגמרא עולה בפשיטות שישנה זיקה בין מזונות האם למזונות הקטינים כל עוד הם נסמכים ונסרכים באם.

והדבר הוא ברור שפרנסתו של אדם מצויה לו בזכות ילדיו, לחם לפי הטף לשובע, ובשעה שאינו רוצה לפרנסם, שוב אין הברכה מצויה בעיסה שכבר דרשו חז"ל בילקוט שמעוני בפרשת תזריע רמז תקמז: "כיון שבא זכר בא ככרו עמו". וכן בקידושין כט: "רחיים על צווארו ויעסוק בתורה", הרי שאדם נידרש כדי לתת מזון בניו ובנותיו אף על פי שהדבר מפקיע מלימודו.

ואיתא מסכת חולין דף כד עמוד ב', כי הטיפול של רחיצה וסיכה היה טפול יוצא דופן: "אמרו עליו על רבי חנינא, שהיה בן שמונים שנה והיה עומד על רגלו אחת וחולץ מנעלו ונועל מנעלו. אמר רבי חנינא: חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי הן עמדו לי בעת זקנותי". ואיתא במדרש הגדול בראשית פרשת ויחי פרק מח פסוק א', כי טפול מסור מזכה את הילד באריכות ימים ובזקנה משופרת דבר שלא היה בנמצא בדורות הקודמים מחמת הטיפול הבסיסי שזכו הקטינים והעמל של האם התרכז בבישול ובאריגת בגדים אך פחות בטיפוח: "ויהי אחר הדברים האלה. זה הוא שאמר הכתוב רוח איש יכלכל מחלהו ורוח נכאה מי ישאנה (משלי יח, יד). יסורין הבאין על האדם בזקנותו והוא מעודן ומפונק בנערותו הוא יכול לסבול אותן אבל אם היה מיוגע מנערותו הן מחלחלין אותו ואינו יכול לסבלן. הוי רוח איש יכלכל מחלהו. ומי שרוחו נכאה עליו מנערותו ועד זקנותו מי ישאנה. אמר ר' יוחנן חמין ושמן שסכתני אמי בנערותי הן עמדו לי בזקנותי. אמר ר' ישמעאל בירבי יוסי אבנים שישבנו עליהן בנערותינו הן עשו עמנו בזקנותינו. ר' אבהו נחית למסחי והוה מסתמיך על תרין עבדין גונתין חד מימיניה וחד מסמאליה. אתון למשקע וזקפון. אמרון ליה רבי כל הדא חילא טבא הדין גבך ואת צריך לן, אמר להון אין אנו מניחין כלום לזקנותינו. כיון שהזקין אפלו כצפור לא היה יכול לסבול תשש כוחו מחמת התורה. תדע לך שהוא כן שהרי יעקב אבינו לפי שציער עצמו עם לבן ועבד ביום ובלילה, דכתיב הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה (בראשית לא, מ), ועוד נתפגש עם המלאך ונצחו עם עשו ונצחו כיון שהזקין ובאו עליו חלאים לא יכול לסבלן, דכתיב ויאמר ליוסף הינה אביך חלה". וכ"כ בעלי תמר מסכת ביצה פרק א הלכה ז: "אבנים שישבנו עליהם בנערותינו עשו עמנו מילחמה בזקנותינו. מכאן שאדם שקולט לתוכו מחלה בימי נערותו, שאינו מרגיש בה עד ימי זקנותו שאז היא יוצאת ממחבואה. וכן לקמן שימרתי כוחי לזקנותי. הרי שע"י התאמצות יתירה בימי נערותו נכנסת חולשה בתוך גופו והיא נשארה טמירה ונעלמת עד ימי זקנה שאז היא מתגלית. ונ"מ דאף בימי נעוריו צריך האדם להיות זהיר בכל הדברים שגורמים מחלה וחולשה לזקנים. ובקשר עם מימרא זו כדאי להעתיק מה שנתפרסם בשנת תשט"ז, בשעת כנוס רופאי לב שנערך זה לא כבר בצפון מזרח ארצות הברית, פורסמו פרטי מחקר שנערך ע"י קבוצת מומחים למחלות לב בין אלפי חולים. המחקר גילה כי מרבית האנשים הסובלים ממחלות לב וכליות המופיעות אצלם בגיל ארבעים עד שישים, סבלו בילדותם מהצטננויות שהיו מלוות חום גבוה שנמשך לעיתים ימים רבים. כימעט כל חולי הלב היו אצלם מקרים של שפעת קשה ושל מחלות ילדים טיפוסיות שהופיעו בצורה קשה כגון סקרלטינה, אסכרה (דיפטריה) ועוד וכו'. החוקרים טוענים שיש להקדיש תשומת לב הרבה יותר גדולה למחלות ילדים ובהם הצטננויות הרגילות שמרבית הילדים סובלים מהם שנה שנה, ולאחוז באמצעים למנען או לרפאותן מיד עם הופעתם כדי שלא יפגמו באיברים החיוניים של הגוף. והינה רבי ישמעאל בי רבי יוסי הביע כבר בזמנו תמצית תוצאות מחקר הרפואי של זמנינו במליצה קצרה. ואכן כן הוא בטבע שהאנשים לא מתבוננים בראשיתו של דבר מה שיהיה בסופו אם המעשה שעושים נהנים ממנו, ואף אם מזהירים אותם לא יתנו אזן קשבת. ולפיכך רב היה נותן פקודה נמרצת לתלמידיו ורבי יונה לחבר החכמים מבלי לשבת על ריצפה וספסל של אבנים קרים דאילין צנינים, ומבלי משים תחדור מחלת רומטיזים בגופם שתהא להופעה בימי זקנה בצורה חמורה, ורק הודות להפקודה של רבם נימנעו מזה, ולולא כן לא היו מטים אזן קשבת לשום אזהרה בזה, ע"ד טומאתה בשוליה לא זכרה אחריתה ותרד פלאים, ומביאה הגמרא כהמשך להנ"ל דנתקיים ברבי אבהו דברי שלמה, החכם עיניו בראשו, וכפי שמפרש הירושלמי בסוטה פ"ח ה"י החכם עד שהוא בראשו של דבר הוא יודע מה בסופו, ולפיכך היה שומר בנערותו כחו לזקנותו כי יש באדם רזרבה של כוחות הזקוק להם בימי הזיקנה וצריך האדם לשמור על רזרבה של הכוחות בנערותו לזקנותו". ולצערנו בדורות הקודמים זה אלפיים שנה חיו חיים קצרים וקשים כגון רבה שזכה לגיל 40 ואביי שהפליג בשנים זכה לגיל 60, האר"י גיל 38 והרמ"א גיל 56, הש"ך גיל 42 ועוד.

...

דמי טיפול שאלה חשובה שיש לדון בה בבואנו לשער את סכום המזונות היא סוגיית דמי הטיפול, האם האב חייב מעבר לתשלום המזונות גם את דמי מלאכת האם או שמא הדבר מוטל באופן טבעי על מי שמגדלם ולא מצאנו לכך בפוסקים כמעט כל התייחסות ישירה דבר שמעיד כמאה עדים לכאורה, שאין מקום להחשיבם בדמי המזונות המוטלים על האב.

ובשו"ת רדב"ז חלק ז' סימן טז מצאנו שמתייחס גם להיבט המוסרי: אבל מודה אני שאם אמרה לא אנשא עד כ"ד חדש כדין אבל איני רוצה להניק כיון דאכתי אין מכירה הדין עמה שהרי אינה משועבדת לו לעשות לו שום מלאכה ולא להניק שהרי אינה אשתו, דתניא נתגרשו אינו כופה אותה ואם היה מכירה נותן לה שכרה וכופה ומניקתו מפני הסכנה, ומדנקט גרושה ולא אלמנה, משמע דאלמנה כופין אותה להניק את בנה, אלא דלא פסיקא ליה לתנא אם היא ניזונת משל בעלה כופים אותה להניק, דהרי קי"ל כל מלאכות שהאישה עושה לבעלה אלמנה עושה ליתומין חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו, ומכ"ש שכופין אותה להניק, אבל בזמן שאינה ניזונת מהם, כגון שלא נשארו נכסים או שתבעה כתובתה, אין כופין אותה להניק אלא נותנת הולד לקרוביו או משליכתו לקהל אם אין לו קרובים או שהם עניים והקהל מתטפלים בו, ואם הכירה כופין אותה הקהל להניק ונותנים לה הקהל שכרה מפני הסכנה.

אמנם מצאנו שהיתה מלאכת אומנת עיין במדבר פרשת בהעלותך פרק יא פסוק יב: "האנכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילדתיהו כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את הינק על האדמה אשר נשבעת לאבותיו": ואף למדו מכאן חז"ל הלכתא עיין במסכת סנהדרין דף ח עמוד א: "ואזהרה לדיין שיסבול את הציבור. עד כמה? אמר רבי חנן ואיתימא רבי שבתאי, כאשר ישא האומן את היונק". ועיין מ"ש בשו"ת עטרת פז חלק א' כרך ג' - אבן העזר, הערות הקדמה הערה יז: "בגמרא סנהדרין (ח ע"א) כתיב (דברים א) "ואצווה את שופטיכם בעת ההיא" אזהרה לדיין שיסבול את הציבור, ועד כמה? אמר רבי חנן ואיתימא רבי שבתאי (במדבר יא) "כאשר ישא האומן את היונק". ע"כ. וראה לגר"ח פלאג'י בס' עיני כל חי עמ"ס סנהדרין (שם) שביאר דהענין הוא שכמו שצריך לפייס התינוק ולמשוך את ליבו באגוזים ומיני מתיקה כן יש לנהוג עם קהל העדה".