אישור עבודה נוספת למורה במשרד החינוך

כך לטענתה היא הגישה חוזה היתקשרות בין התובעת לנתבעת, אישור כניסה מהמנהל האזרחי לעבודה בישראל, מכתב שכתבה הנתבעת לצורך הנפקת אישורי עבודה הן לתובעת והן למורות נוספות, אישור משרד החינוך לפיה התובעת הנה מורה בנתבעת, תעודות העסקה וכרטיסי חבר.

...

הבקשה לצירוף נתבעות לעניין הבקשה לצירוף הגב' ליילה אבו אלהווא והגב' תגריד אבו אלהווא כנתבעות נוספות בהליך, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל, כך שכתב התביעה יתוקן בדרך של הוספת הנתבעות.

סוף דבר: הבקשה לדחיית התביעה על הסף – נדחית.

הבקשה להפקדת ערובה – נדחית.

זאת, חרף העובדה כי ממילא, "כל המורים המלמדים במרכז עובדים בעבודות נוספות". כמו כן, המשיבים פעלו לשבץ את המבקש בסמסטר ב' ללימודים עם מורה נוסף, מה שהוביל לכך "שבמשך שיעורים שלמים ישב המבקש מושפל מול כיתה שלימד בסמסטר א', יושב בצד כמו שק תפוחי אדמה. אין כל ספק כי הכוונה היא לייאש את המבקש כדי שיעזוב מיוזמתו את ההוראה". המבקש סיכם איפוא וטען, כי המשיבים לא ערכו לו שימוע כדין ביחס להפתחה של בהקף משרתו; הפרו את החלטת הגורמים הרלוואנטיים במשרד החינוך להשיבו להקף משרתו הקודם; השפילו והתעמרו בו, כמו גם פגעו בו כלכלית.

המבקש ציין כי המשיבים 2-3 ממשיכים את התנהלותם המתעמרת בו, וכי נוכח החלטת בית הדין האיזורי על דחיית הבקשה למתן סעדים זמניים, השיבוצים לשנת הלימודים הבאה, נערכים גם הם, במתכונת של 16% משרה ותו לא. ובאופן דומה, ממשיכה ההתנהלות סביב הצורך במילוי בקשה לאישור עבודה נוספת, שעה שהמבקש נידרש למלא בקשה זו, על אף השנים הרבות שלימד במרכז מבלי להדרש למילויה; על אף שכלל מורי המרכז עובדים בעבודות נוספות; ועל אף שמנהל אגף תלמידים מחוננים במשרד החינוך, מר מנחם נדלר, היה מודע לעבודות הנוספות של המבקש.

...

המבקש ביקש להסתמך על הפסיקה בעניין סעיד אל דהאהוד (רע"א 2047/16 חברת אולמי אחים סעיד אל - דהאהוד בע"מ נ' אולמות ומסעדות דאוד (2001) בע"מ (11.4.2016), לפיה יש ויינתן צו עשה זמני, בין היתר, כאשר התערבותו של בית המשפט נחוצה לשם מניעת "תוצאה קשה ביותר". לדידו של המבקש, אי מתן צווי העשה אכן יוביל לתוצאה קשה ביותר, שעה שמשרתו הופחתה ללא כל שימוע, שכרו נפגע אנושות, הוא הושפל מול כלל המורים והתלמידים ויש להניח כי לא ישובץ לשנת הלימודים הבאה, שכן "כל התכנון הוא לפטר אותו". בסוף דבריו ציין המבקש כי המצב בו המדינה פורשת את חסותה על המשיבים 2-3 ומעניקה להם הגנה משפטית, תחת תביעתם על הפרת הוראותיה לשבצו מחדש, הינה אבסורד שאין לו "שום הגיון להימשך". דיון והכרעה לאחר בחינת טענות המבקש וכלל החומר שבתיק בית הדין האזורי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף מבלי להידרש לתגובת המשיבים.

אין בידי לקבל את טענת המבקש כי הבקשה אינה נגועה בשיהוי.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל הבקשה נדחית.

מטעם ב"כ המערערת נטען, שהמורה ת' עסקה בהוראת נהיגה באופן פיזי, ולכן לא היה כל סיכוי לכך שתקבל היתר לעבודה פרטית מטעם נציבות שירות המדינה, הואיל ובהתאם לפסקה 5 בחוזר מנכ"ל משרד החינוך, תשע"ה/12(א) מיום 17.8.15: "לא יינתן היתר לעבודה נוספת בגין עיסוק בהוראת נהיגה". לעומת זאת, כך ממשיך ב"כ המערערת, עסקה מרשתו בניהול עסק להוראת נהיגה ובמכתב של הגב' סוניה פרץ, מנהלת אגף בכיר כוח אדם בהוראה במשרד החינוך, מיום 21.6.15, צוין, שכדי לצמצם את הפגיעה בעובדי הוראה העוסקים בשעורי נהיגה, תנתן להם אפשרות לקיים "הסדר נאמנות" במסגרתו יוכלו להעביר את השמוש בכלי רכב שרכשו לגורם אחר תוך ניהול העסק הפרטי באופן העולה בקנה אחד עם מיגבלות הדין וההוראות (עיינו: "עניין מחאמיד"), ולכן לשיטתו של ב"כ המערערת, אילו הייתה מרשתו פונה לקבל היתר לגבי ניהול עסק של הוראת נהיגה (במובחן מהוראת נהיגה באופן פיזי) היה סיכוי שיינתן לה היתר.

...

חרף ההבדלים הקיימים, סבורני, שאין בנימוקי גזר הדין בעניין המורה ת' כדי להסביר, או להצדיק, את הפער הבולט שבין הורדה בדרגה לשנה אחת לבין פיטורים לאלתר.

ואולם, אף בהביאי בחשבון את הנסיבות לקולא בעניין המורה ת', כפי שפורטו במכתבה של הנציבות מיום 27.10.20 (ושאינן מופיעות בגוף גזר הדין של בית הדין) סבורני, שהפער הבולט באמצעי המשמעת שהוטלו, חרף קווי הדמיון הרבים שבין שתיהן, חורג עד מאוד מעקרון אחידות הענישה עליו כבר עמדתי לעיל, והדבר מצדיק, בנסיבותיו של תיק זה, את התערבותו של בית המשפט על-מנת להקל באמצעי הענישה שהוטלו על המערערת.

על-יסוד כל האמור לעיל, אני מקבל את הערעור, מבטל את גזר הדין של בית הדין, ומטיל חלף זאת על המערערת את אמצעי הענישה הבאים: 1) נזיפה חמורה.

יש הבדל בין מרצה לקריירה בהוראה, הכוונה באותה שנה שאולי היא תלמד הוראה ותלמד בביה"ס יש ביטחון כלכלי, משרד החינוך, חסרים מורים טובים ויש איבחנה מאוד ברורה בין מורה למרצה וזאת היתה כוונתי, ואומר ב"כ המאשימה ומוציא דברים מהקשרם בשביל לבנות קונספירציה שמתאימה לו, הדמיון שלה הוא יותר חזק מההיגיון שלה, אם תעצור כאדם שעובד ציבור ותחשוב תבין שהדמיון שלך השתלט עליך".

תשובה: בטח שקבלתי ואף שלמתי על זה מס ואפשר להוכיח את זה. לשאלתך אני לא קבלתי תלוש שכר אלא זה היה צ'יק שהפקדתי" לאחר שהנאשמת הודתה בפני החוקר, שקבלה שכר בגין עבודתה במכללת אקדמון, החוקר שב ושאל אותה "האם היה לך אישור מהמשטרה לעסוק בעבודה נוספת?", ותשובת הנאשמת "אני לא זוכרת אם יש אישור או היה אישור. אני זוכרת שק", ובהמשך אמרה "...רווחה אמרה לי ואז אני מילאתי טופס ולא זוכרת מה איתו" (שורות 62-64).

...

לאור הנ"ל, הנני מרשיע את הנאשמים בביצוע העבירות הבאות: זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות - עבירה על סעיף 418 (סיפא) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 – שני הנאשמים.

האישום השני הוכח כנדרש ששני הנאשמים ביצעו את כל העבירות המיוחסות להם באישום השני, על כן הנני מרשיעם בביצוע העבירות הבאות: קבלת דבר במרמה - עבירה על סעיף 415 לחוק העונשין - נאשמת 1 בלבד.

האישום השלישי – נאשמת 1 בלבד הוכח כנדרש, שהנאשמת 1 ביצעה את כל העבירות המיוחסות לה באישום השלישי, על כן הנני מרשיעה בביצוע העבירות הבאות: מרמה והפרת אמונים – עבירה על סעיף 284 לחוק העונשין.

המבקש הוסיף, כי המשיבה היתנתה את חזרתו לעבודה באישור ממשרד החינוך לפיו הוא לא עובד יותר כמורה במשרד החינוך.

אולם, המבקש לא באמת חפץ לשוב לעבודתו במועצה וזאת על מנת שלא לפגוע בעבודתו הנוספת במשרד החינוך, ועל כן לא הסכים לסיים את עבודתו שם. עוד הוטעם בעיניין זה, כי המבקש עבד במשרד החינוך מבלי שהגיש בקשה לעבודה נוספת, ומבלי שניתן לו כל אישור בעיניין זה. בעשותו כן, המבקש הוא-הוא שהפר את פסק הדין.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכלל החומר בתיק - מצאתי כי יש לקבל הן את בקשת המבקש והן את בקשת המשיבה.

לפיכך, הנני מורה כי ככל שהמשיבה לא תקיים את הישיבה האמורה בתקופה של 30 ימים מיום קבלת ההחלטה ותסדיר את עניין סמכויותיו, או אז בגין כל יום איחור (מעבר לאותם 30 ימים) יוטל עליה קנס לטובת התובע בסך של 500 ₪.

לפיכך, הנני מורה כי על המבקש יוטל קנס לטובת המשיבה בסך של 750 ₪ בגין כל פרסום ברשתות החברתיות אשר יכול או עלול לפגוע במועצה או בעומד בראשה – וזאת החל ממועד קבלת החלטה זו. בהינתן כי ההפרה מצד המועצה הייתה משמעותית ובאה לידי ביטוי במספר מישורים ואף קדמה להפרה של התובע שהנה תולדה של התנהלות המועצה (מבלי שיש בכך כדי להצדיק את אותה הפרה), הנני מחייב את המועצה בהוצאות משפט בסך של 5,000 ₪ אשר ישולמו לתובע בתוך 30 יום מהיום.