עוד נקבע בפסק הדין החלקי, ביחס לשתי תובעות נוספות (נעמי לסטר ונחמה פייגין), כי בחרו לממש את זכותן לפי חוק ולפרוש לפנסיה בגיל 60 ללא קשר לתוכנית הפרישה, ועל כן אין להן עילת תביעה בגין הפליה ותביעתן נדחתה.
אין כל הצדקה לתת לכללית להנות מסכומי הפתק הצהוב, ע"י הפחתתם מסכום הפצוי המגיע למערערות בשל אפלייתן לרעה; אותם הנימוקים שהביאו לדחיית טענת קזוז של הכללית לעניין קזוז קצבת הזיקנה מביטוח לאומי יפים ונכונים גם לעניין תשלומי הפתק הצהוב; נתבע אינו יכול לעתור לקזוז של סכום שאין לו זכות לתבוע אותו, באותו האופן שלא הייתה לכללית "זכות" לגבי קצבת הביטוח הלאומי של המערערות; כמו בעיניין קצבת הביטוח הלאומי אף בעיניין זה, הכללית מנסה ל"נכס" לעצמה נכס שאינו שייך לה במסגרת עריכת השויון והפיצוי בגין האפליה, אלא שלא מדובר ב"נכס" של הכללית כי אם של המערערות והתקבל בלא קשר לכללית; הכללית לא התחשבה כלל בתשלומי הפתק הצהוב, שלא היו קיימים בעת ביצוע האפליה ואין הצדקה לתת לה להנות מהפחתתם.
לטענת המערערות, אין כל רלוואנטיות לשאלה היכן עבדה המערערת ובמה עבדה לאחר פרישתה המוקדמת מהכללית במסגרת הדיון באפלייתה לרעה לעומת גברים שפרשו לפנסיה מוקדמת מהכללית; העובדה שמערערת זו המשיכה להיות מוצבת בכללית (תחילה באמצעות חברת כ"א) היא אינצידנטאלית לחלוטין ואינה נוגעת לכך שהופלתה לרעה כאמור; כאשר נקלטה המערערת מחדש לעבודה בכללית היא לא זכתה לאותם תנאי העסקה כפי שהיו לה קודם לכן וכללית לא ביטלה את הסכם הפרישה עם המערערת לאחר שחזרה לעבודה אצלה; קביעתו של בית הדין מנוגדת להחלטות קודמות של בית הדין, ובכלל זה לאמור בפסק הדין החלקי בו נדחתה טענת הכללית לפיה מערערות שיעבדו במקומות עבודה אחרים אינן זכאיות לפצוי ולאמור בפסק הדין מושא העירעור; בנגוד לקביעת בית הדין לא מדובר במצב שהכללית משלמת "פעמיים" בגין שכר עבודה ובגין פיצוי על האפליה; טענת קזוז, במהותה היא טענה לקיומו של חוב שעל הצד השני להשיבו, אך בעניינינו המערערת עבדה תמורת השכר שקבלה בתקופת העסקתה המאוחרת, ולפיכך היא איננה חבה לכללית דבר שיהא מוצדק להפחיתו מסכום הפצוי; לא כל שכן שלא היה מקום לדבר על קזוז סכומים שעה שהכללית כלל לא העלתה טענת קזוז בעיניין הפצוי שיש לפסוק למערערת זו; הפלוגתא בין הצדדים במסגרת כתבי הטענות, נסבה על השאלה האם המערערת הופלתה לרעה בתנאי פרישתה כמו שאר המערערות, או שמא כלל לא פרשה לפנסיה מוקדמת (כטענת הכללית); בפסק הדין החלקי קיבל בית הדין את טענת המערערות כי יש לראות במערערת זו חלק מקבוצת הנשים שפרשו לפנסיה מוקדמת והופלו לרעה בתנאי פרישתן, ועל כן אין רלוואנטיות לשאלה כמה הרויחה המערערת לאחר פרישתה המוקדמת או האם היו גברים כמוה שלאחר פרישתם שבו לעבוד בכללית, מה גם שהמערערות עתרו לקבלת נתונים לגבי השאלה האם ישנם גברים שפרשו בפרישה המוקדמת והמשיכו בפועל להיות קשורים לכללית ולקבל ממנה כספים והאם התחשבו בסכומים אלה ו/או הפחיתו אותם מתוך הסכומים המגיעים להם עקב הפרישה המוקדמת, אך בקשתן נדחתה ועל כן היה על בית הדין לקבוע שחזקה היא שאילו הובאו ראיות אלו על ידי הכללית בעיניין זה הן היו פועלות לרעתה, ולפסוק בהתאם.
מנגד, לטענת הכללית, מדובר במי שביקשה לפרוש לפנסיה מוקדמת מטעמים כלכליים, ועל אף שהכללית בשום אופן לא היתה מעוניינת בפרישתה, אושרה בקשתה לפרוש לפנסיה מוקדמת, זאת נוכח נסיבותיה האישיות הייחודיות; מיד לאחר פרישתה לפנסיה מוקדמת נקלטה המערערת לעבודה כאחות בכללית, תחילה הועסקה באמצעות חברת כוח אדם, ולאחר מכן במשך שנתיים במסגרת חוזה אישי, עד הגיעה לגיל 65; מכאן שהמערערת כלל לא פרשה לפנסיה מוקדמת מעבודתה בכללית, אלא המשיכה לעבוד אצל הכללית עד הגיעה לגיל 65; כפועל יוצא מכך נהנתה המערערת "מכל העולמות", קיבלה מהכללית מענקי פרישה מיטיבים, תשלומי פנסיה מוקדמת חודשיים ובנוסף משכורות חודשיות; מכאן, שתביעתה להמשיך ולקבל תשלומי פנסיה מוקדמת גם לתקופה שממועד פרישתה לפנסיית זקנה מועלית בחוסר תום לב מוחלט; לאחר הפחתת המשכורות ששולמו למערערת במהלך תקופת הפנסיה המוקדמת מהפצוי עולה כי למערערת חוב כלפי הכללית בסך 300,00 ₪; הוכח בבית הדין כי נוכח פרישתה של המערערת לפנסית זקנה במקביל להמשך עבודתה בכללית, עלתה הישתכרותה הכוללת פי 2 מן התשלומים אשר שולמו לה כפנסיה מוקדמת מכללית, משכך ומשלא נגרם למערערת נזק בהשתכרותה, הרי שהיא אינה זכאית לפצוי כלשהוא מכללית והיה מקום לדחות את תביעתה; בנגוד לנטען על ידי המערערות, בית הדין לא קבע בפסק הדין החלקי כי המערערת זכאית לפצוי ככל שאר המערערות, אלא להיפך, קבע כי "ספק אם זכאית לפצוי, נוכח העובדה שהמשיכה לעבוד באותו מקום עבודה", והותיר את ההחלטה בעיניינה לפסק הדין הסופי; חרף העובדה שהיה מקום לדחות את תביעתה של מערערת זו לחלוטין, לאחר עריכת איזונים קבע בית הדין כי היא זכאית למחצית הפצוי אשר חושב על ידי האקטואר בהיתעלם מהתשלומים ששולמו לה לאחר פרישתה לפנסיה מוקדמת באופן שהיטיב עם המערערת באופן משמעותי; בנגוד לטענת המערערות לבית הדין סמכות לקבוע פיצוי חלקי מטעמים של איזון אינטרסים ומטעמים של הפעלת שיקול דעת; בית הדין הפעיל סמכות זו בהתאם למסגרת המשפטית שהותוותה בבג"צ ניב ובמתחם שיקול הדעת המוקנה לו; עניינה של המערערת שונה מעניינן של מערערות אחרות שהחלו לעבוד במקום עבודה אחר, שכן בפועל היא לא פרשה לפנסיה מוקדמת; אין יסוד לטענות המערערות בדבר בקשותיהן לגילוי מסמכים וצדק בית הדין האיזורי כאשר דחה בקשות אלו; המערערות למעשה ויתרו לחלוטין על טענתן כיום כי גם לעובדים ולעובדות אחרים בכללית ניתנה האפשרות להמשיך ולעבוד בה חרף פרישתם לפנסיה מוקדמת, טענה המוכחשת מכל וכל.
...
אשר על כן ולאור המבואר לעיל, ערעורה של הגב' פרל מתקבל באופן חלקי ואנו מורים כי התיק יוחזר לבית הדין האזורי ולאקטואר מר בוכבינדר, על מנת שיבדוק מחדש את החישובים בעניינה של הגב' פרל וככל שיתברר שהופחתו מהפיצוי הכולל המגיע לה "תשלומי הפתק הצהוב" יוסיף את אותם סכומים לפיצוי המגיע לגב' פרל.
כמו כן במסגרת הבחינה כאמור, יפרט האקטואר כיצד הגיע לכל רכיב פיצוי המגיע אם מגיע למערערת זו.
סוף דבר –
אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל התוצאה היא שערעור המערערות בע"ע 6979-10-12 מתקבל בחלקו, כדלקמן:
הערעור בסוגיית "תשלומי הפתק הצהוב" מתקבל בחלקו כמפורט בסעיף 45 לפסק הדין לעיל.
לאור התוצאה אליה הגענו בכלל הערעורים שבכותרת, אנו מחייבים את הכללית לשלם לכלל המערערות שיגיעו לגיל 65 לפני ה-1/10/03 הוצאות הערעורים בסכום כולל של 1,500 ₪ לכל אחת ולגב' מרים דרויאן הוצאות הערעורים בסכום כולל של 3,000 ₪.
