אישור מדואר ישראל על סיבת החזרה של אישור המסירה כאישור מסירה כדין

טיוטת הפסיקתא לא נחתמה על ידי בית המשפט, ובהחלטתו מיום 17.2.2020 נידרש המשיב: להגיש צלום נוסף של אישור המסירה, אשר נסרק באופן מקוטע; "לצרף תדפיס מעקב משלוחים רלוואנטי מאתר דואר ישראל"; וכן "להגיש נוסח פס"ד מתוקן, שבו ימולאו כל הסכומים הרלוואנטיים". ביום 20.2.2020 הגיש המשיב לבית המשפט עותק מסמכים סרוקים בסריקה טובה יותר ופסיקתא מתוקנת, שבסעיף 1 שלה נרשם הסכום של 250,000 ₪.

לא מצאתי כל סיבה להתערב בקביעות העובדתיות ובממצאי המהימנות אשר רק במקרים חריגים תתערב ערכאת ערעור בהם, ועניינינו אינו נימנה על החריגים.

וכבוד השופט עופר גרוסקופף בפסק הדין ברע"א 5633-18 אסמהאן בדראן נ' כונס הנכסים הרישמי (16.10.2018) מסביר: "ודוק, תקנות 475(3), 476 ו-496 לתקסד"א ... מאפשרות להמציא כתבי בי-דין באמצעות דואר רשום עם אישור מסירה, וכך עשתה המבקשת בעניינינו. כמו כן, תקנה 497 לתקסד"א קובעת כי בית המשפט רשאי לראות כתב שהומצא בדואר רשום כאילו הומצא כדין ואת התאריך המסומן באישור המסירה כתאריך ההמצאה. בנוסף, סעיף 57ג לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 מקים חזקה הנתנת לסתירה לפיה מקום בו הדין מתיר להמציא מיסמך בדואר, אזי יראו בהמצאה ככזו שבוצעה כדין אם המען על המכתב הוא כשורה ודמי המשלוח שולמו. משאלו הם פני הדברים, קל וחומר שיש לראות בהמצאה שנעשתה באמצעות דואר רשום עם אישור מסירה כהמצאה שבוצעה כדין (ראו: ע"א 544/93 ראש עריית טירת הכרמל נ' כהן, פסקה 8 (26.10.1993); רע"א 1191/12 אחמד נ' עריית חיפה, פסקה 5 (15.3.2012))". במקרה הנידון הוגש לבית המשפט "תדפיס מעקב משלוחים" מאתר דואר ישראל בהקשר למכתב הרשום ושם נכתב במפורש : "נימסר לנציג הנמען" ב"יחידה בטחון שיקוף שיקוף (כך במקור – ההרכב) ירושלים".

אשר לטענה שלא צוין שמו המלא של המוסר, דהיינו איציק בלבד, נראה כי בהיתחשב באישור דואר ישראל על ביצוע מסירה, לא היה מקום להיתפס לסוגיית רישום שמו המלא של המוסר (איציק) ולדרוש רק בשל כך ביצוע מסירה חוזרת.

בנוסף יש להפנות לדבריו של זוסמן בספרו, על סדרי הדין האזרחי, הוצאת בורסי, מהדורה שביעית, 1995 (להלן: ספרו של זוסמן) בעמ' 237: "הוחזר כתב בי-דין אחר המצאתו אך הודעת השליח נימצאת לוקה, אין בית המשפט חייב, משום כך, לפסול את ההמצאה, אלא עליו לחקור את השליח או להביא לידי חקירתו בידי בית משפט אחר כדי לברר אם הומצא המסמך אם לאו (תקנה 491)..." וכך בדיוק נעשה במקרה זה במסגרת ההליך של הבקשה לביטול פסק דין (ראו גם ברע"א (מחוזי חיפה) 18612-07-21 סעדיה בבייב נ' ויקטור ביטון (26.10.2021) בעמוד 8-7, להלן: פס"ד בבייב).

...

לסיכום, אין מחלוקת שתקנה 97 מסמיכה את בית המשפט ליתן פסק דין על יסוד התביעה בלבד, וזאת בין כהודאה ואז נראה בכתב התביעה "אמת", לפי גישת זוסמן, ובין כסנקציה לכך שלא הוגש כתב ההגנה במועד וללא קשר לאמת שבכתב התביעה, לפי גישת רוזן צבי.

למעלה מן הנדרש, גם לו היינו סבורים כי עלינו להעביר תחת שבט ביקורתנו את הסכום שנפסק, הרי שלא מצאנו שבנסיבות אלה נפלה טעות שמצדיקה התערבותנו בפסק הדין של בית המשפט קמא.

סוף דבר אנו דוחים את הערעור המערער ישלם למשיב הוצאות בסך של 30,000 ₪.

לבסוף הוחזר לשולח בתאריך 12.4.21, וזאת כפי שעולה מהמכתב מדואר ישראל מיום 21.7.21 וכן מאישורי המסירה שצורפו לבקשה.

במקרה זה 'פלט המשלוחים והמכתב מדואר ישראל' + 'אישור המסירה' יחדיו מספיקים על מנת לקבוע כי לא נסתרה חזקת המסירה וההודעה נימסרה כדין למבקש וזאת בהתאם לתקנה 44א' לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד – 1974, כי דבר הדואר היתקבל אצל המבקש בחלוף 15 יום .

ראו בעיניין זה ע"פ(באר שבע) 4252/07 נאוה משיח נ' מדינת ישראל (5.11.07): " לא אחת נאמר על ידי בתי המשפט כי ערכאות השיפוט אינן יכולות לאמץ מתכונת הנותנת גושפנקא עקיפה לחוסר האכפתיות של הציבור. [ראה דברי כב' הש' שמגר בבר"ע 418/85 פרץ רוקשטיין נ. מ"י פד"י ל"ט(3) 279.] על הציבור לדעת כי פתיחת בית המשפט עומדת בפניו כזכות מהותית, אולם זכות זו כפופה לפרוצדורה וזמנים בהם חייב הציבור לעמוד. עמידה בלוחות זמנים יש בה כדי לקדם את הסדר הצבורי, יעילות עבודתו של בית המשפט לרבות עשיית הצדק כלפי כלל הציבור. אי עמידה בזמנים, ולאחריה ביטול של פסקי דין של מתדיינים שלא התייצבו במועד אליו הוזמנו, תביא לסחבת ועומסים מיותרים בניהול התיקים, באופן המכביד לא רק על בתי המשפט כי אם גם על כלל הציבור הממתין ליומו בבית המשפט". לסיכום; לאור האמור; משלא שוכנעתי כי הייתה סיבה מוצדקת להמנעותו של המבקש מלהגיש את הבקשה במועד ולא שוכנעתי כי לא קיבל את הדואר; משלא לא שוכנעתי כי יגרם למבקש עוות דין במידה ולא יינתן לו יומו; משמצאתי כי בנסיבות העניין גובר האנטרס הצבורי המחייב את סופיות הדיון על פני נסיבותיו האישיות של המבקש; לא מצאתי הצדקה להעתר לבקשה.

...

כל זאת כפי שקבע בית המשפט העליון ברעפ 6153/20 אריאל טורג'מן נ' מדינת ישראל מהאמור לעיל, אני קובע כי הבקשה נשלחה כדין, וזאת על פי אישור המסירה בנוסף למכתב מדואר ישראל בנוגע למעקב הדואר.

ראו בעניין זה ע"פ(באר שבע) 4252/07 נאוה משיח נ' מדינת ישראל (5.11.07): " לא אחת נאמר על ידי בתי המשפט כי ערכאות השיפוט אינן יכולות לאמץ מתכונת הנותנת גושפנקא עקיפה לחוסר האכפתיות של הציבור. [ראה דברי כב' הש' שמגר בבר"ע 418/85 פרץ רוקשטיין נ. מ"י פד"י ל"ט(3) 279.] על הציבור לדעת כי פתיחת בית המשפט עומדת בפניו כזכות מהותית, אולם זכות זו כפופה לפרוצדורה וזמנים בהם חייב הציבור לעמוד. עמידה בלוחות זמנים יש בה כדי לקדם את הסדר הציבורי, יעילות עבודתו של בית המשפט לרבות עשיית הצדק כלפי כלל הציבור. אי עמידה בזמנים, ולאחריה ביטול של פסקי דין של מתדיינים שלא התייצבו במועד אליו הוזמנו, תביא לסחבת ועומסים מיותרים בניהול התיקים, באופן המכביד לא רק על בתי המשפט כי אם גם על כלל הציבור הממתין ליומו בבית המשפט". לסיכום; לאור האמור; משלא שוכנעתי כי הייתה סיבה מוצדקת להימנעותו של המבקש מלהגיש את הבקשה במועד ולא שוכנעתי כי לא קיבל את הדואר; משלא לא שוכנעתי כי יגרם למבקש עיוות דין במידה ולא יינתן לו יומו; משמצאתי כי בנסיבות העניין גובר האינטרס הציבורי המחייב את סופיות הדיון על פני נסיבותיו האישיות של המבקש; לא מצאתי הצדקה להיעתר לבקשה.

הבקשה נדחית.

בנוגע לטענה כי המבקש לא קיבל את דבר הדואר הרשום, אין לי אלא להפנות לרע"פ 8427/17 רע"פ סאלם: "כאשר דוח העבירה, ההזמנה לדיון או כתב האישום נשלחים בדואר רשום לכתובתו של המבקש במשרד הפנים, לא תעמוד לו, ככלל, טענה לקיומה של סיבה מוצדקת לאי התייצבות. " הדואר הגיע לידי המבקש, ובתאריך 27.6.21 כפי שנכתב במעקב המשלוחים: "לא נידרש", ובעקבות כך הוחזר לשולח.

עפ"ת 39738-07-20 טורדגמן נ' מ"י נכתב כך בעמוד 3 שורה 16: "כעולה מאישור המסירה ומהפלט שהגיש ב"כ המשיבה, הדוח נשלח במועד לכתובתו הרשומה של המערער אך "לא נידרש". כפי שציינתי בעפ"ת 58308-06-19 אבו-ע'אנם נ' מ"י (29.7.19), ההסדר של "חזקת מסירה" הקבוע בתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי הוא הסדר מיוחד לעבירות קנס ולעבירות תעבורה, כאשר לפי הקבוע בו, די בהוכחת משלוח הדואר לכתובת הרשומה, ובחלוף 15 יום ממועד זה, כדי ליצור חזקה של המצאת דבר הדואר כדין והעברת הנטל לסתירת החזקה אל הנמען.

בהחלטת בית המשפט העליון נכתב כך: רעפ 6153/20   אריאל טורג'מן נ' מדינת ישראל; "למעלה מן הצורך, מקובלת עלי קביעת בית המשפט המחוזי, כי המבקש לא עמד בנטל לסתירת חזקת המסירה. שכן, חזקת המסירה קמה חמישה עשר ימים מיום שנשלחה ההודעה בדואר רשום למען הרשום ואין צורך להוכיח מסירה (ראו גם: רע"פ 106/15 קריב נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (20.1.2015)). טענות המבקש לליקויים מהותיים באישור המסירה נבחנו על ידי בית המשפט המחוזי שקבע, על סמך אישור המסירה ופלט מעקב המשלוחים, כי הודעת התשלום נשלחה במועד לכתובתו הרשומה של המבקש וכי לא עלה בידיו להפריך את חזקת המסירה. קביעה זו היא קביעה עובדתית-קונקרטית, ואיני מוצא בה פגם.

...

צירוף "תצהיר סתמי" של אחר בטענה שהאחר נהג ברכב, מבלי שעולה מהתצהיר באילו נסיבות בוצעה העבירה, וכיצד האחר זוכר את האירוע שהתרחש זמן רב לפני הגשת התצהיר, אף הוא אין בו כדי לבסס טענת עיוות דין המצדיקה ביטול פסק דין (ראו רע"פ 8626/14 סמארה נ' מדינת ישראל (10.2.15) מפי כבוד השופט א' שהם; " בנוסף, מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה תצהירו של מר יוסף סמארה, אשר ממנו עולה כי הוא ביצע את העבירה, הינו תצהיר סתמי, ואין מתוכנו כדי להעיד באילו נסיבות בוצעה העבירה, וכיצד זכור למגיש התצהיר מה היו מעשיו ביום 31.3.2013, כשנה טרם הגשתו של התצהיר." סופיות הדיון בית המשפט מחויב לתת ביטוי לעקרון סופיות הדיון ולא להשתמש בסמכותו להאריך מועדים כדבר בשגרה.

ראו בעניין זה ע"פ(באר שבע) 4252/07 נאוה משיח נ' מדינת ישראל (5.11.07): " לא אחת נאמר על ידי בתי המשפט כי ערכאות השיפוט אינן יכולות לאמץ מתכונת הנותנת גושפנקא עקיפה לחוסר האכפתיות של הציבור. [ראה דברי כב' הש' שמגר בבר"ע 418/85 פרץ רוקשטיין נ. מ"י פד"י ל"ט(3) 279.] על הציבור לדעת כי פתיחת בית המשפט עומדת בפניו כזכות מהותית, אולם זכות זו כפופה לפרוצדורה וזמנים בהם חייב הציבור לעמוד. עמידה בלוחות זמנים יש בה כדי לקדם את הסדר הציבורי, יעילות עבודתו של בית המשפט לרבות עשיית הצדק כלפי כלל הציבור. אי עמידה בזמנים, ולאחריה ביטול של פסקי דין של מתדיינים שלא התייצבו במועד אליו הוזמנו, תביא לסחבת ועומסים מיותרים בניהול התיקים, באופן המכביד לא רק על בתי המשפט כי אם גם על כלל הציבור הממתין ליומו בבית המשפט". לאור האמור; משלא שוכנעתי כי הייתה סיבה מוצדקת להימנעותו של המבקש מלהגיש את הבקשה במועד; משלא לא שוכנעתי כי יגרם למבקש עיוות דין במידה ולא יינתן לו יומו; ומשמצאתי כי בנסיבות העניין גובר האינטרס הציבורי המחייב את סופיות הדיון על פני נסיבותיו האישיות של המבקש, לא מצאתי הצדקה להיעתר לבקשה.

הבקשה נדחית.

בנוגע לטענה כי המבקשת לא קיבלה את דבר הדואר הרשום, אין לי אלא להפנות לרע"פ 8427/17 רע"פ סאלם: "כאשר דוח העבירה, ההזמנה לדיון או כתב האישום נשלחים בדואר רשום לכתובתו של המבקש במשרד הפנים, לא תעמוד לו, ככלל, טענה לקיומה של סיבה מוצדקת לאי התייצבות. " הדואר הגיע לידי המבקשת, ובתאריך 11.8.21 כפי שנכתב במעקב המשלוחים: "לא נידרש", ובעקבות כך הוחזר לשולח.

עפ"ת 39738-07-20 טורדגמן נ' מ"י נכתב כך בעמוד 3 שורה 16: "כעולה מאישור המסירה ומהפלט שהגיש ב"כ המשיבה, הדוח נשלח במועד לכתובתו הרשומה של המערער אך "לא נידרש". כפי שציינתי בעפ"ת 58308-06-19 אבו-ע'אנם נ' מ"י (29.7.19), ההסדר של "חזקת מסירה" הקבוע בתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי הוא הסדר מיוחד לעבירות קנס ולעבירות תעבורה, כאשר לפי הקבוע בו, די בהוכחת משלוח הדואר לכתובת הרשומה, ובחלוף 15 יום ממועד זה, כדי ליצור חזקה של המצאת דבר הדואר כדין והעברת הנטל לסתירת החזקה אל הנמען.

בהחלטת בית המשפט העליון נכתב כך: רעפ 6153/20   אריאל טורג'מן נ' מדינת ישראל; "למעלה מן הצורך, מקובלת עלי קביעת בית המשפט המחוזי, כי המבקש לא עמד בנטל לסתירת חזקת המסירה. שכן, חזקת המסירה קמה חמישה עשר ימים מיום שנשלחה ההודעה בדואר רשום למען הרשום ואין צורך להוכיח מסירה (ראו גם: רע"פ 106/15 קריב נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (20.1.2015)). טענות המבקש לליקויים מהותיים באישור המסירה נבחנו על ידי בית המשפט המחוזי שקבע, על סמך אישור המסירה ופלט מעקב המשלוחים, כי הודעת התשלום נשלחה במועד לכתובתו הרשומה של המבקש וכי לא עלה בידיו להפריך את חזקת המסירה. קביעה זו היא קביעה עובדתית-קונקרטית, ואיני מוצא בה פגם.

...

לכן אני קובע כי אין כל חשש ממשי לעיוות דין במקרה זה. סופיות הדיון.

ראו בעניין זה ע"פ(באר שבע) 4252/07 נאוה משיח נ' מדינת ישראל (5.11.07): " לא אחת נאמר על ידי בתי המשפט כי ערכאות השיפוט אינן יכולות לאמץ מתכונת הנותנת גושפנקא עקיפה לחוסר האכפתיות של הציבור. [ראה דברי כב' הש' שמגר בבר"ע 418/85 פרץ רוקשטיין נ. מ"י פד"י ל"ט(3) 279.] על הציבור לדעת כי פתיחת בית המשפט עומדת בפניו כזכות מהותית, אולם זכות זו כפופה לפרוצדורה וזמנים בהם חייב הציבור לעמוד. עמידה בלוחות זמנים יש בה כדי לקדם את הסדר הציבורי, יעילות עבודתו של בית המשפט לרבות עשיית הצדק כלפי כלל הציבור. אי עמידה בזמנים, ולאחריה ביטול של פסקי דין של מתדיינים שלא התייצבו במועד אליו הוזמנו, תביא לסחבת ועומסים מיותרים בניהול התיקים, באופן המכביד לא רק על בתי המשפט כי אם גם על כלל הציבור הממתין ליומו בבית המשפט". לאור האמור; משלא שוכנעתי כי הייתה סיבה מוצדקת להימנעותה של המבקש מלהגיש את הבקשה במועד; משלא לא שוכנעתי כי יגרם למבקשת עיוות דין במידה ולא יינתן לה יומה, ומשמצאתי כי בנסיבות העניין גובר האינטרס הציבורי המחייב את סופיות הדיון על פני נסיבותיה האישיות של המבקשת, לא מצאתי הצדקה להיעתר לבקשה.

הבקשה נדחית.

מאישור המסירה עולה כי הדו"ח נשלח לכתובתו הרשומה של המבקש וחזר בציון "לא נידרש". על פי תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד -1974, מדובר בהמצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, ומכאן שקמה חזקת המסירה.

עוד יצוין כי מהמכתב של דואר ישראל שצרף המבקש עולה כי אישור המסירה הוחזר לשולח בציון הסיבה "לא נידרש" בתאריך 15.3.22.

...

לאחר שעיינתי בבקשה ובמסמכים הנלווים לה ולאחר שנתתי דעתי לתגובת ב"כ המשיבה ועיינתי באישור המסירה, לא מצאתי מקום להיעתר לבקשה ולהאריך המועד להישפט כמבוקש.

בנסיבות אלה לא ראיתי מקום להיעתר לבקשה.

לעניין זה יפים דברי כבוד השופט א' רובינשטיין ברע"פ 9580/11 יוסף נ' מדינת ישראל (27.12.11): "בקשת המבקש לזנוח את הפרוצדורה ולהתמקד במהות, שובת לב ככל שתהא, אין בה כל ממש, שכן אם תתקבל טענתו, משמעות הדבר שלא יהיה לכך סוף, ובקשות הסבה יוכלו להיות מוגשות ללא תלות בזמן ביצוע העבירה. אין להלום דבר זה, ולא זו היתה כוונת המחוקק ביצירת האפשרות של עבירות ברירת משפט, שכל מהותן לייעל ולקצר הליכים." לאור כל האמור לעיל הבקשה נדחית.

  המזכירות תעביר עותק החלטתי זו לצדדים.