אישור לבניית בריכת שחיה בחצר עד גבולות המגרש

על המיגרש נשוא העתירה, חלה בין היתר, תכנית מתאר מס' 2754 "קוי בנין לבריכות שחיה בבתים פרטיים צמודי תכנית בסמכות ועדה מקומית" (להלן: התכנית או תכנית 2754), שקובעת הוראות לעניין הקמת בריכות שחיה בחצרות בתים.

בהחלטת ועדת המשנה לתיכנון ובניה מיום 30.5.12, שהתקבלה פה אחד, נקבע: "לקבל את ההתנגדויות בחלקן, בעיניין בריכת השחייה ולא לאשר את בריכת השחייה שכן הוועדה התרשמה שבריכת השחייה תהווה הפרעה ופגיעה במתנגדים". במסגרת ההיתר אושר פתח הכניסה לחניה בגדר 5.4 מ' בהתאם לאישור אגף התנועה, ואושרה הבקשה כהקלה להגבהת גדרות מעל קיר תומך בגובה העולה על סה"כ 3 מ' ללא נסיגה; הגבהת גדר צדדית-צפונית עד ל-1.80 מ' ומעל גובה 1.5 מ' (למעט הקמת גדר קדמית כ- 2.5 מ'); מדרגות חיצוניות לגישה למרתף; חצרות מונמכות במרווחים צדדיים ואחורי.

הוועדה הדגישה כי המומחים מטעם שני הצדדים הסכימו כי אין הבדל בין הקמת בריכה, מבחינת המיטרד שבה, בקוו של 3 מ' מגבול המיגרש, היינו בקוי הבנין, שם יש זכות לגב' גוהר להקים בריכה, או בקוו 0, שם מתבקשת הקמת הבריכה.

...

העותרים טוענים שהחלטת ועדת הערר, בה השוותה וועדת הערר בין בריכת שחייה בתוך קווי הבניין, לבריכת שחייה מחוץ לקווי הבניין, מאיינת את הוראות התכנית לעניין אבחנה זו. אני סבורה כי הדין עם וועדת הערר לעניין זה. על פי סעיף 9.1 לתכנית הועדה רשאית לאשר בריכת שחיה בתוך קווי הבניין, כשלא נאמר דבר לעניין מטרד או רעש.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל העתירה הנדחית וצו המניעה מבוטל.

אשר להוצאות, אני סבורה כי יש לחייב את העותרים בהוצאות משמעותיות לאור העובדה שלאחר שהסכימו להעברת הדיון לוועדת הערר, ועל אף הדיון המקצועי שהתנהל בוועדת הערר, עמדו על כל טענותיהם, לרבות אלו שנגעו לדיון החוזר בוועדה המקומית.

צידוק בבניית הקיר – התובע עצמו בנה בנייה נרחבת שלא בהיתר, בסמוך מאוד עד לגבול מגרשם של הנתבעים ואף מעבר לו. הקיר האמור בתביעה בא לחסום את היזק הראייה הנוצר מבנייה זו. הקיר ניבנה בהיתר, ואם יורה בית־המשפט להרסו יש להתנות הוראה זו בהריסת הבנייה הבלתי־חוקית של התובע ובאטימת הפתחים שפתח.

אסף העיד שהוא לא רואה לא את הבריכה ולא את הנמצאים בחצר וזה גם לא מעניין אותו.

כן טענו כי בריכת השחייה רחוקה 50 מטרים ממגרשו של התובע ומביתו, ובמרחק שכזה לא יכול להגרם מיטרד רעש.

עדות התובע והעדים מטעמו התובע מסר כי ידע והסכים לבניית הבריכה ויחידות הקיט, אך לא חשב שהדבר יתפתח למיתחם שיש בו מסיבות, ולכן גם היתנגד למתן היתר ולא נחה דעתו עד אשר קבעה ועדת הערר את אשר קבעה.

...

שיהוי וחוסר נקיון כפיים – הנתבע טען כי יש לדחות את התביעה מחמת שיהוי, שכן יחידות הקיט והבריכה נבנו בהסכמתה החתומה של אמו של התובע, שהייתה הבעלים של החלקה.

בסופו של דבר התאכסנו במקום הזוג ביחידה אחת וכן ביחידה השנייה 6 אנשים.

הנתבעים טענו כי יש לדחות את התביעה בשל כך שהתובע לא הגיש חוות־דעת מומחה לעניין ההפרעה וכמות הרעש, ואין עדויות אובייקטיביות לרעש חריג, ומנגד עמדה חוות־דעתו של מהנדס האקוסטיקה מטעם הנתבעים.

התביעה למתן צו להריסת הקיר נדחית בהעדר עילה, באשר העילה של הפרת חובה חקוקה הוגדרה מחוץ לפלוגתאות שבמחלוקת.

כאשר מבוקש קיר ללא פתחים, רשאית הועדה לאשר בנייתו במרחק של עד 270 ס"מ מגבול המיגרש.

הבניה שביצעו התובעים ללא היתר ס' 16 לכתב ההגנה מיפרט את עבירות הבניה אותן מייחס הנתבע לתובעים, ובהן הפיכת המרתף ליחידת מגורים, בניית מרפסת (או חדר כביסה) המגיעה עד 60 ס"מ מהגדר הגובלת בין הבתים, בניית בריכת שחיה בחצר, בניית פרגולה על המרפסת המשקיפה אל השצ"פ, וסגירת חלל פתוח בבית בגג רעפים.

...

לסיכום הנתבע בנה ללא היתר חדר מדרגות, חדר כביסה ופיר למעלית, וכן הציב עמוד לפרגולה, כל אלו במרווח בין ביתו לבין ביתם של התובעים.

בניה זו יוצרת מיטרד בביתם של התובעים, ולפיכך אני מורה על הריסתה.

הנתבע זנח בסיכומיו תביעה להורות לתובעים להרוס ולבנות מחדש את הגדר, אשר לא הוכח שקיימת סכנה ליציבותה, ולפיכך אני דוחה את התביעה שכנגד.

לעניין בקשת היזם להקמת בריכת שחייה במרווח אחורי (להלן: "הבריכה"), במרחק של מטר מגבול המיגרש - טענו השכנים כי בנייתה תיפגע באפשרות חלחול מי הגשמים, תיפגע בפרטיות השכנים ותהווה מקור לרעש ומטרד.

לצורך כך, בחנה ועדת הערר את נתוני המיגרש הכוללים, בין היתר, את העובדה כי מדובר במיגרש רגולרי, בשטח של 600 מ', ברוחב של 18 מ' ובאורך של כ- 24 מ', וכי מדובר במיגרש ריק המצוי באיזור של בנייה רוויה, הפונה בחזיתו אל הרחוב, מיועד לבנייה רוויה ומוקף בשלוש פאותיו האחרות בבניה רוויה גם כן. עוד שקלה ועדת הערר את העובדה כי על המיגרש עצמו מבוקש להקים ביניין מגורים הכולל 4 קומות ו-5 יחידות דיור, וכי בריכת השחייה תהיה צמודה לדירת הגן בבניין, ששיטחה 135 מ"ר, ותשרת רק את אותה הדירה.

בהודעת העירעור המפורטת שהוגשה נטען כי שימוש בבריכות שחייה הנו חלק אינטגראלי מצרכי "מגורים", ולכן על פי התקנות, הקלה מקוי ביניין בהקמת בריכה אינה נחשבת לסטייה ניכרת, המדובר בצורך לגיטימי וסביר שאינו עולה בגדר מיטרד ובודאי שאינו "מטריד יותר" מאשר שימושים אחרים המתבצעים בחצרות, הגם שמדובר בבנייה רוויה.

תקנה 4(א)(1) לתקנות קובעת רשימת סוגי חריגות בניה אשר לא יחשבו "סטיה ניכרת" ושניתן יהיה לאשרן, למרות תקנה 2 ולמרות סעיף 151, וברשימה זו נכללת גם, בסעיף קטן ה' - "בריכת שחיה לא מקורה", לאמור: "4(א) על אף הקבוע בתקנה 2(5) עד (7) –

...

משמע, שקיומה של דעת המיעוט ותוכנה במקרה הספציפי, אינם מביאים למסקנה כי נפל פגם בהחלטה, וודאי שלא פגם המצדיק התערבות של בית המשפט.

סיכום - לאור כל האמור מעלה, העתירה נדחית.

העותרת תשלם לוועדת הערר הוצאות בסך 7,500 ₪.

בהקשר הזה יובהר כי אבי התובע – מר רפי העיד לפניי כי הפעיל בביתו, הממוקם אף הוא ביישוב כרכום, יחידות אירוח במשך 13-14 שנים [ראו עמ' 25 לפרוטוקול, שורות 33-34], וכי הייתה לו בריכה בחצר הבית שחלק ממנה הוקם על שטח שצ"פ אותה הוא פירק בהמשך [ראו עמ' 27 לפרוטוקול, שורות 22-28], וכשנשאל באם הוא ייעץ לבנו התובע בנושא ההיתרים הקשורים לאירוח בתור אדם שכבר נשפט בעבירות של הפעלת יחידות אירוח ללא היתר, בחר מר רפי להיתחמק ממתן תשובה ועל ידו ניתנו תשובה לאקונית שלפיה הוא נשפט על בנייה ללא היתר ולא על הפעלת עסק ללא היתר! [ראו עמ' 31 לפרוטוקול, שורות 1-6].

למעשה, היה זה רצונו של התובע מלכתחילה להניח בחצר הבית בריכה והוא נשא בכל העלויות וההשלכות הכרוכות במימוש מטרה זו. באותו הקשר (של הבריכה), הרי שגירסת התביעה כלל אינה ברורה, וממילא זו אינה עקבית, שכן בכתב התביעה ובתצהירו טוען התובע כי הנתבע 2 גידר את גבולות הבית בשיתוף עם התובע ובת זוגו, וכי הנתבע 2 שיתף פעולה באופן מלא בעת בניית בריכת השחייה מסוג INTEX, ולא אמר לתובע כי הגדר הוקמה בשטח שצ"פ או כי חלק מהבריכה ניבנה בשטח שצ"פ. ואילו בחקירתו הנגדית לפניי, העיד התובע כי מדובר היה בבריכה פלסטיק ואין מה לבנות וכי הנתבע 2 היה שותף מלא בהכנת התשתיות, ובהמשך העיד כי הוא לא זוכר את סוג הבריכה עליה סוכם וכל מה שזכור לו הוא שהנתבע 2 הוא זה שבנה את הבריכה בשצ"פ [ראו עמ' 44 לפרוטוקול, שורות 1-4].

כאן המקום להעיר, שמכל העדויות שנשמעו לפניי, לרבות מעדותו של הנתבע 2, ניתן להבין כי הנתבע 2 נכח בפועל במושכר במועד ביצוען של העבודות להקמת הבריכה בחצר, וידע כי הבריכה בחלקה מונחת על שטח שהוא שצ"פ. בכל הקשור לתובע עצמו, ומידת ידיעתו אודות הנתון האמור, הרי שמחומר הראיות שהונח לפני אין בידי לקבוע מסמרות בשאלה האם התובע גם ידע הוא, שהבריכה מונחת בחלקה בשצ"פ. בין כך ובין כך, משנטל ההוכחה ביחס לטענות התביעה מוטל על התובע בהיותו המוציא מחברו, ומשלא עלה בידי התובע להוכיח ברמה הדרושה בדין האזרחי כי הוא טעה ביחס לגבולות המיגרש כתוצאה ממידע מטעה שנימסר לו על ידי הנתבע 2 , בכל מה שקשור לגבולות המיגרש, הרי שישנו מקום לדחיית טענה זו של התובע.

...

מכאן שלא ניתן לקבל את טענות התובע ביחס להשקעות אלו, וממילא לא הועלתה על ידו טענת קיזוז ! יש לדחות את התביעה נגד הנתבע 1 בהיעדר קשר בינו לבין התובע, ובהיעדר קיום עילת תביעה נגדו, שכן כל הטענות בתביעה הועלו נגד הנתבע 2 בלבד כשלוחו של הנתבע 1.

סוף דבר אני דוחה את התביעה העיקרית.

אני מקבלת את התביעה שכנגד באופן חלקי, ואת התביעה בתיק ההתנגדות באופן חלקי, ומחייבת את התובע לשלם לנתבע 2 סך של 44,009 ₪.