אישור כי חברה אינה פעילה לצורכי ארנונה, בהתאם לחוק

חרף הליכי גבייה לא עלה ביד התובעת לגבות את החוב הפסוק, ואף התחוור לה כי החברה אינה פעילה.

בבקשת הרשות להגן שהגישה הנתבעת הצהירה היא, בין היתר, כי במועד הפסקת פעילותה של החברה לא היה לחברה נכס כלשהוא, אלא היא הייתה שרויה בהפסדים, תוך שנצברו לחובתה חובות לגורמים שונים ולכן הופסקה פעילותה.

הנתבעת טענה עוד כי חוב הארנונה בגין השנים 2008-2009 התיישן במועד הגשת התביעה, וגם משום כך יש לדחות את מרביתה.

הפסיקה חזרה וקבעה, כי מקום בו הוכיחה הרשות המקומית את התנאים המנויים בהוראת הסעיף, היינו, כי חיוב הארנונה הוא בגין נכס שאינו משמש למגורים, כי החוב הוא חוב סופי, כי החברה לא פרעה את החוב, כי החברה הפסיקה את פעילותה וכי הנתבע הוא בעל השליטה באותה החברה, עובר הנטל לבעל השליטה הנתבע לסתור את החזקה הקמה כנגדו ולהוכיח כי לא קיבל לידיו את נכסי החברה ללא תמורה או בתמורה חלקית (ראו למשל ע"א 7392/12 רומנו נ' עירית יהוד מונוסון (ניתן ביום 25.10.2012 מפי כבוד השופט י' דנציגר); עת"מ (חי') 314-07-15 ספבק נ' עריית חיפה (ניתן ביום 20.3.2016) וע"א (ת"א) 2139/08 הלל נ' המועצה המקומית כפר שמריהו (ניתן ביום 22.6.2010).

אני מקבלת איפוא את התביעה ומורה כי הנתבעת תשלם לתובעת סך של 411,193 ₪ (נכון ליום 12.7.2016), בתוספת הפרישי ריבית והצמדה בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980 עד למועד התשלום בפועל, ובצרוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 38,000 ₪.

...

לעניין זה אני מקבלת את טענת התובעת ולפיה לא ניתן לשלול על הסף את האפשרות שהנתבעת מכרה את המזגנים או את חדרי הקירור שהתקינה במושכר לשוכר הבא או לבעל הזכויות בנכס.

לאור המסקנה אליה הגעתי, ולפיה אין בראיות ובמסמכים שהוגשו על ידי הנתבעת, כניתוחם על ידי בא כוחה, כדי לסתור את חזקת הברחת הנכסים על ידה, כפי שזו פורשה בפסיקה, אסתפק בכך שאציין כי עדויות הנתבעת ואביה לא הותירו בי רושם אמין כלל, וכעולה מסקירתן, הן אף סתרו במידה מסוימת זו את זו. מכאן, שאיני רואה מקום לסמוך על עדויות אלה ממצא עובדתי כלשהו.

אני מקבלת אפוא את התביעה ומורה כי הנתבעת תשלם לתובעת סך של 411,193 ₪ (נכון ליום 12.7.2016), בתוספת הפרשי ריבית והצמדה בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980 עד למועד התשלום בפועל, ובצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 38,000 ₪.

מנגד, קיימים אישורי מסירה ותצהירי מוסר מהם עולה כי המען הרשום ברשם החברות הוא אותו המען בגינו נוצר החוב.

אשר למבקשת, נטען כי מדובר בחברה שאינה פעילה משנת 2015, כי לא הוצג הסכם שכירות רלבאנטי לשנת 2017 וכי המבקשים לא החזיקו בנכס מעולם.

אלה התנאים שנקבעו: הנכס אינו משמש למגורים; המחזיק בנכס הוא חברה פרטית; החברה אינה דייר מוגן; קיים חוב ארנונה סופי אשר לא שולם; מי שמבקשים לגבות ממנו את החוב הוא בעל השליטה המחזיק בעסק; ומתקיימות לגבי בעל השליטה הנסיבות הקבועות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] בשינויים המחויבים.

בהתאם להוראת תקנה 20 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018: התצהיר ישמש כתב הגנה.

...

אשר למבקש, נטען כי האזהרה נמסרה כדין ביום 21.2.18 במשרדי שב"ס. צורף אישור מסירה חתום בחותמת של השב"ס. עוד נטען יש לדחות את הבקשה להארכת מועד מאחר שהמבקש היה מודע להליך המתנהל כנגדו למצער מחודש דצמבר 2018 ובא-כוחו אף ניהל מו"מ במטרה להגיע לפשרה מול המשיבה.

בנוסף, עיון באישור המסירה למבקש מעלה כי הוטבעה חותמת שב"ס. לפיכך, בנסיבות המקרה, נחה דעתי כי בוצעה מסירת אזהרה כדין.

אשר על כן, התנגדות החברה המבקשת נדחית בזאת.

סיכומו של דבר.

לטענת התובעת, יש לראות במכלול ראיות אלו, הוכחה לכך שהחברה אינה פעילה עוד שכן אם היא אכן פעילה כיום, כטענת הנתבע, הרי היא פועלת ללא נכסים, ללא אישור ניהול ספרים או אישור ניכוי מס במקור וללא הגשת דוחות שנתיים לרשם החברות.

לטענת הנתבע, החוק אינו מגדיר חברה שאינה פעילה למטרות הרמת מסך בחוב ארנונה ולכן יש לפרש את הרף הנידרש לפעילות החברה, מנוסח סעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה.

בהתאם הציגה התובעת ראיות שכיום החברה אינה מחזיקה בנכסים או חשבונות בנק במדינת ישראל ובאישורי ניהול ספרים וניכוי מס במקור.

...

ממכלול הראיות עולה, שהנתבע היה הרוח החיה והעובד היחיד של החברה עד לינואר 2016 אז לקה באירוע מוחי.

סוף דבר התביעה מתקבלת במלואה.

הנתבע ישלם לתובעת בתוך 30 תשלום בסך 238,869.69 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"מ-1980, מיום 26.2.2017 וכן שכר טרחה בסך 18,000 ש"ח והוצאות המשפט.

יחד עם זאת, היות שמר חזן (הנתבע 2) העיד בפני, והראיות שהוצגו מתייחסות גם אליו, אזי אבחן באם מתקיימים בעיניינו התנאים המצדיקים את הרמת המסך הקבועה בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ד-1992, כפי שתוקן בסעיף 79 לחוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004 (תקוני חקיקה), תשס"ד-2004, לצורך גביית חובות הארנונה שהוטלו על החברה, מבעלי מניותיה, ואף אבחן באם קיימת הצדקה להרים בעיניינו את מסך ההיתאגדות, בהתאם להוראת סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999.

גם בדיון שהתקיים ביום 22.11.2020 אישר מר חזן בתשובה לשאלה בחקירה נגדית, כי החברה איננה פעילה החל מחודש מרץ 2019 (ראו עמ' 7 לפרוט' ש' 15 - 18), מר חזן אף העיד, כי "האולם לא קיים היום." (ראו עמ' 3 לפרוט' ש' 20).

האם מתקיימות הנסיבות המצדיקות הרמת מסך מכוח הוראת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים אף שקבעתי לעיל, שיש לדחות את התביעה כנגד הנתבעים 3 ו- 4, ככל שהיא מתבססת על סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, ולאחר שכזכור החברה לא חלקה על חבותה לשלם את הסכום הנקוב בכתב התביעה, ולאור העובדה כי ההליכים בעיניינו של הנתבע 2 עוכבו, הרי שבשים לב לעובדה ששמעתי ראיות, אדון גם בשאלה באם הוכח שמתקיימות הנסיבות המצדיקות הרמת מסך בהתאם לסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים וסעיף 119א' לפקודת מס הכנסה.

כאמור לעיל, מר חזן בעדותו העיד, כי החברה רכשה נכסים שונים לצורך פעילות האולם.

...

לאור קביעתי הנ"ל, ובשים לב שאין מחלוקת ביחס לסך של 788,080 ₪, הוא הסכום הנתבע בכתב התביעה, אזי ביחס לנתבעים 3 ו- 4 התביעה מתקבלת באופן חלקי, במובן זה שאני מחייב אותם לשלם לעירייה חלק יחסי מהחוב לעירייה, כשיעור חלקם בהון המניות.

סוף דבר התביעה כנגד הנתבעת 1 מתקבלת במלואה.

התביעה בעניינם של הנתבעים 3 ו- 4 מתקבלת באופן חלקי, במובן זה שנתבע 3 ישלם לעירייה סך של 120,182 ₪ ואילו הנתבע 4 ישלם לעירייה סך של 147,765 ₪.

בהתאם לדו"ח מיום 19/11/2012 נרשם שהחברה "לא פעילה כחודשיים"; בהתאם לדו"ח מיום 25/11/2015 אליו מבקשת התובעת להתייחס נרשם ש"החברה הפסיקה פעילותה בסוף שנת 2012".

בהמשך סקר בית המשפט את הוראות חוק ההתיישנות ואף את תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 ואף את חוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000, וקבע פעם נוספת כך (ההדגשות לא במקור) - "מלשון החוק נלמד אם כן, כי סעיף 15 עוסק בהשעיית מירוץ ההתיישנות עקב הליך של תובענה, לפני בית משפט, בתנאים המפורטים בסעיף – ולא עקב הליך גבייה מנהלי". עוד הרחיב בית המשפט והתייחס בין היתר לתכלית החוק, להצדקה של "חזקת איפוס בהליכים מינהליים" ועוד.

סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים כך (ההדגשות לא במקור): "על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (בסעיף זה – עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובילבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים; בסעיף זה –

...

נימוק שלישי לדחיית עמדת התובעת לפיה הפסקת פעילות הנתבעת 1 מתחילה מנין תקופת התיישנות חדשה גם משיקולי ודאות משפטית יש לדחות את התביעה.

לעניין זה ר' גם ע"א 4859/11, עיריית נס ציונה נ' סאדאב חברת לבניין בע"מ (מיום 7/11/13, כב' הש' דפנה ברק- ארז) שם נקבע כך: "בית משפט זה עמד לא אחת על הטעמים העומדים ביסוד דיני ההתיישנות. טעמים אלה קשורים קודם כל בהגנה על האינטרסים הלגיטימיים של בעלי הדין" עוד נקבע כי "דיני ההתיישנות מביאים בחשבון את הקושי הכרוך, מהיבטו של הנתבע, בשמירת הראיות וההוכחות שיסיעו לו לשחרר עצמו מסכנתה של תביעה לאורך זמן, את ההנחה שהשתהות ארוכה בהגשת תביעה עשויה להיתפס כמחילה וויתור על החיוב, וכן את הצורך של כל אדם בוודאות יחסית לגבי מצבו הכספי... זאת, לצד טעמים הקשורים לאינטרס הציבורי, ובראשם השמירה על משאבי הזמן השיפוטיים". סוף דבר לאור האמור לעיל התביעה נדחית.

בנסיבות הענין, כשהתביעה נדחית בשלב מקדמי ולמעשה לאחר דיון אחד בה, אני מחייב את התובעת בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 2,500 ₪.