אישור הפעלת טיסות סדירות לאירופה

נתבעת 2 טענה כי כחברת תעופה תורכית הייתה הוראה זו מחייבת לגביה ואף נאלצה היא להשיב לתורכיה טיסה, על כל נוסעיה, שכבר הייתה בדרכה מתורכיה לישראל ובשלבים אחרונים לפני נחיתה בנתב"ג. בעקבות האסור האמור, טענה נתבעת 2, לא היתקיימו טיסות בין ישראל לתורכיה בין התאריכים 22.7.14 ועד 27.7.14 ובין היתר לא הייתה כל אפשרות מצידה של נתבעת 2 להפעיל את טיסת התובעים מנתב"ג לאיסטנבול ביום 25.7.14 וזו בוטלה.

בעדותו בבית המשפט ציין תובע 2, אמיל אופיר, את הדברים הבאים: "אני ואישתי ובתנו שהיא סובלת מנכות הזמנו ו שילמנו ב-18.1.14 לנתבעת 1 קשרי תעופה בע"מ עבור טיסה שיוצאת מת"א לקופנהגן דרך איסטנבול וחזרה, תשלום בסך של 5,471 ₪. הטיסות היו למועדים כדלקמן: יציאה מהארץ משדה התעופה נתב"ג ביום 25.7.14 בשעה 07:20, וחזרה מקופנהגן לאחר שבועיים לישראל, גם דרך תורכיה. מטרת הטיסה שלנו היתה להגיע להפלגת נופש כנופש משפחתי למשך שבוע ימים שאנו הזמנו באופן נפרד מחברה אחרת שלא קשורה לתיק זה. חשוב לציין, שמדובר בשיא העונה, אם היינו מפסידים את ההפלגה היינו סובלים הפסד מאוד רציני. ההפלגה היתה בין התאריכים 26.7.14 למשך שבוע ימים. בערב הטיסה, ב-24.7.14, הטיסה שהזמנו ליום 25.7.14 שעה 07:20 נעלמה מלוח הטיסות זאת שעה שבדקתי את לוח הטיסות כדי לוודא שהכל בסדר. למרות זאת, חברת התעופה רשמה אותנו לטיסה, עשתה לנו צ'ק אין. כשאני אומרת חברת התעופה, כוונתי לנתבעת 2, שהיא פגסוס איירליינס חברת תעופה. את זה כמובן ראיתי ביום 24.7.14 בשעות הערב. ראיתי את זה באנטרנט כשבדקתי את הטיסה ואת מועדי היציאה. גם היתה הזמנת טיסת המשך וצ'ק אין מטורקיה לקופנהגן שעשתה הנתבעת 2. גם את זה ראיתי בערב הטיסה ב-24.7.14. מיד ניסיתי להיתקשר לסוכנות הנסיעות שאצלה קנינו את הטיסה, דהיינו לנתבעת 1, כי לא ראיתי את הטיסה מופיעה בלוח הטיסות של שדה התעופה. מרכז המידע שלהם ניסגר בשעה 19:00, וזה היה כבר אחרי 19:00,ולכן איש לא ענה לי. שלחתי פקסים, שלחתי מיילים לנתבעת 1, המייל נקרא באותו לילה לפחות ע"י שלושה אנשים מנתבעת 1, ששמותיהם: דימה דינקובסקי, שירן יצחק וניר מזור, כולם קראו את המייל ב-23:30 באותו ערב. איש מהם לא היתקשר אליי ולא יצר איתי קשר. באין מענה מסוכנות הנסיעות, הנתבעת 1, מיד התקשרתי לטורקיה, לחברת התעופה פגסוס, בשתי שיחות בינלאומיות, את שתיהן הקלטתי, ובשיחות האלה נאמר לי במפורש פעמיים שהטיסה תתקיים במועדה. אני משמיע את ההקלטה (ההקלטה נימצאת במכשיר הטלפון הנייד של התובע, והוא משמיע את ההקלטה)." נרשמה - הערת ביהמ"ש לעניין ההקלטה: "השיחה עם פגסוס היתה בלילה של ה-24.7.14 בשעה 21:15. בשיחת טלפון זו מודיעה חברת פגסוס כי הטיסה תצא לדרכה כפי שהוזמנה, אף שהיא לא רשומה ברשום שמופיע באנטרנט. בהשמעת ההקלטה נשמע בבירור שהתובע שואל את נציגת חברת התעופה פגסוס אם תצא טיסה מישראל ביום 25.7.14, כפי שתוכנן, וזאת לאור העובדה שהטיסה הזו לא מופיעה בלוח הטיסות, ותשובתה הברורה של נציגת הנתבעת הנה, שהטיסה תצא בדיוק כפי שנקבע, כלומר ביום 25.7.14 בשעה 07:20, ומודיעה לו שלא ידאג כי הטיסה תצא במועד כפי שנקבע.". הוסיף התובע וציין בעדותו: "למען הבטחון, התקשרתי שנית הן לנתב"ג והן לחברה בטורקיה, היא נתבעת 2, פעם נוספת, והתשובות היו אותן תשובות. נתב"ג הודיעו שאין טיסה, ונתבעת 2 הודיעה שיש טיסה. בערך בשעה 22:00 אני מוצא את עצמי במצב שאני לא יודע אם יש או אין טיסה. אני רק יודע שאני עלול להפסיד, אנו המשפחה, את הפלגת הנופש וזה הרבה הרבה מאוד כסף. אז הייתי צריך לקבל החלטה מה לעשות הלאה כדי שלא יגרם לי נזק גדול יותר ממה שמצופה. בשעה 23:00 הצלחתי להזמין טיסה בחברה סדירה אירופית, שטסה לאותו היעד, זו היתה חברת טרנסאיירו. הצלחנו לטוס. הגענו אכן לקופנהגן ולא הפסדנו את ההפלגה של יום 26.7.14. טסנו ביום 25.7.14, הטיסה נדחתה לשעות הצהריים, אך בסוף בשעה 13:00 בערך טסנו עם חברה זו ליעד בקופנהגן ולא הפסדנו את ההפלגה של יום 26.7.14. קנינו מחברת טרנסאיירו כרטיסים לשלושתנו הלוך ושוב, ושילמנו סך של 12,532 ₪. לפני שטסנו שלחתי שוב לקשרי תעופה פקס עם הודעה על כך שנאלצנו לקנות טיסה אחרת, היות ולא היה שום מענה מהם, הודענו להם שרכשנו טיסה אחרת, וכתבנו שאנו נבקש החזר עבור הטיסה שבוטלה על ידם וע"י הנתבעת 2, ופצוי לפי החוק. אני מבקש לציין, שקיבלנו בסופו של דבר את הסך של 5,471 ₪ שזה הסכום המקורי ששילמנו לנתבעת 1 עבור הטיסות. את הסכום קיבלנו מנתבעת 1, ואני לא יודע אם נתבעת 2 היא זו שהעבירה לנתבעת 1 את הסכום האמור ושנתבעת 1 העבירה אלינו. אני דורש מהנתבעים את ההפרש בין הסכום ששילמנו במקור לנתבעות עבור הטיסות בסך של 5,471 ₪ לבין הסך ששילמנו לחברת איירופלוט בסך של 12,532 ₪, דהיינו הפרש בסך של 7,061 ₪. כמו כן, אנו תובעים מחיר לילה בבית מלון בקופנהגן. אנו תובעים גם מחיר לילה בבית מלון בקופנהגן בסך של 859 ₪. אנו היינו אמורים ללון במלון ושילמנו מראש סכום זה עבור שהותנו במלון מיום 25.7.14 עד ליום 26.7.14. נכון שיצאנו לטיסה עם אירופלוט ביום 25.7.14, והגענו לקופנהגן יום למחרת ולא באותו יום, כי טסנו בטיסת אירופלוט שהיא חברה רוסית, ויצאנו בטיסה רק בשעות אחה"צ של יום 25.7.14, הגענו לשדה התעופה במוסקבה היינו צריכים לחכות לטיסת המשך, והגענו לפנות בוקר של ה-26.7.14 לקופנהגן, לכן הפסדנו את המחיר ששילמנו למלון. אנו גם תובעים פיצוי בסך של 6,120 ₪ לפי חוק שירותי התעופה 2012 בשל טיסה מבוטלת למרחק בין 2,000 ל-2,400 ק"מ כשהמרחק שלנו היה בתחום של המרחקים האמורים, היינו שלושה אנשים, ולכן מגיע לנו 2,040 ₪ לשלושה אנשים, דהיינו 2,040 X 3 = 6,120 ₪. המרחק בין ישראל לקופנהגן זה בסביבות 3,000 ק"מ. סה"כ מבקשים לפסוק את סכום התביעה בסך של 19,511 ₪ בצרוף ריבית, הפרישי הצמדה והוצאות." עד מטעם נתבעת 2, אבי ברוך, ציין את הדברים הבאים: "אני מנהל המכירות של נתבעת 2. אני חושב שיש נסוי לניצול ציני של מצב מאוד לא פשוט שהיה באותם ימים. הימים הם ימי מילחמה, צוק איתן. חברות התעופה בהתאם ל בקשת רשות שדות התעופה הישראלית במשרד התחבורה, חברות התעופה הזרות המשיכו לטוס בזמן מלחמת צוק איתן למרות הטילים, למרות שסיבלו מאיחורים רבים בפעילות השוטפת עקב סגירת המרחב האוירי לפרקים, והיו להם הוצאות תפעוליות מאוד גדולות בגלל זה. אבל ע"מ לא לתת לצד שכנגד את הסיפוק בכך שהוא הצליח להטיל מצור על ישראל, ביקשו מחברות התעופה הזרות להמשיך להגיע לפה, וכך עשינו. עקב נפילת טיל ביהוד ב-22.7.14 מינהל התעופה האמריקאי הורה לכל חברות התעופה האמריקאיות להפסיק לטוס לישראל ל-24 שעות. בעקבותיהם מינהל התעופה האירופאית נתן המלצה לא לטוס, ולכן כמה חברות אירופאיות כן הגיעו, ומינהל התעופה הטורקית נתן איסור בדומה למינהל התעופה האמריקאי, איסור מוחלט על טיסה, ללא שיקול דעת, הן לישראל והן ממנה של טיסות נתבעת 2. גם מטוס שהיה באותו זמן בנחיתה של נתבעת 2, אולץ לחזור לאיסטנבול, ב-22.7.14. מאותו יום האיסור הזה התחדש כל פעם ל-24 שעות. זאת שוב בהתאם לבקשת ממשלת ישראל שאמרה שהיא נוקטת צעדים ותהליכים ע"מ למגן עוד יותר את שדה התעופה. בסופו של יום, האיסור הוסר ב-26.7.14. לגבי המקרה של התובע הוא היה צריך לטוס ב-25.7.14, ומאחר והאיסור לטוס התחדש כל פעם ל-24 שעות, אנו קיבלנו את הידיעות האם ניתן לטוס או לא, במהלך הלילה ולפעמים לפנות בוקר. הימים הם ימים של בלבול ואי ידיעה, כאשר חוק שירותי התעופה נחקק וכוונתו היא לימים של שגרה, הכוונה בחוק זה לימים של שגרה שכאשר החברה משיקוליה היא לבטל טיסות או דוחה טיסות בגלל תקלות טכניות וכיוצ"ב, אבל לא מדובר בחוק זה על מקרה של נסיבות מעבר לשליטת החברה בזמנים כאלה, שזו תקופת מילחמה. זה מעבר לצוק איתן, זו החלטה שמעבר למבצע צוק איתן שכן בתקופת התחלת מלחמת צוק איתן הנתבעת 2 קיימה את הטיסות, וגם אחרי האיסור היא קיימה. הנסיבות מעבר לשליטה, זו הוראה של מינהל התעופה האזרחי הטורקי ביחד עם מינהל התעופה האמריקאי ובוטלו הטיסות בהתאם להורה זו. התובע אמר שהסמכות בעיניו היא מינהל התעופה האזרחי הישראלי, שהוא באמת הסמכות העליונה לחברות ישראליות, ולא לחברות הזרות. שכן לגבי החברות הזרות הסמכות היא לאותה מדינה שחברת התעופה שייכת לה. במקרה הנוכחי נתבעת 2 היא חברת תעופה טורקית אשר כפופה למינהל התעופה הטורקי וההוראה היתה של מינהל התעופה הטורקי. בגלל שהנסיבות לא היו ברורות, וגם חוסר העידכון לא גרם לתובע נזק כי הוא ביוזמתו הלך וחיפש ומצא טיסה אחרת - הרי שאין שום מקום להיעתר לתביעה. התובע ומשפחתו לא נפגעו בדבר. הוחזר להם הסך שהם שילמו עבור הטיסות בסך של 5,471 ₪. התובע נגע בעיניין שמבחינתו הוא מאוד צודק, הוא אומר שהיינו צריכים לדאוג לו לחלופה. אני טוען, שאלו לא זמנים רגילים. אנו לא יודעים מי יטוס. האם יטוסו. האם יהיו טיסות. הרבה מאוד חברות תעופה ביטלו טיסות. הרבה מאוד חברות תעופה לא ידעו אם הם יטוסו או לא, כך שהדבר הנכונה היא דרך ההשבה, וזה נעשה ללא עיכוב וללא שום בעיה. הושב לו הסכום שהוא שילם עבור כרטיסי הטיסה. אם זה לא נסיבות מעבר לשליטה, אינני יודע מה זה נסיבות מעבר לשליטה.

...

שוכנעתי, לאחר שבחנתי את חומר הראיות שהוצג בפני כי ביטול טיסת התובעים לא היה בשליטת הנתבעות 1 ו – 2, ולא היה בידן לנקוט באמצעים כלשהם למניעת ביטול טיסה זו, כטיסות אחרות נוספות בהתאם.

טענת התובעים לפיה הנתבעות לא עשו כל שביכולתן כדי למצוא להם טיסה חלופית לזו שבוטלה דינה להדחות וכך אני מורה.

לסיכום, תביעת התובעים – נדחית.

כמו כן מדגישים התובעים כי הטיסה מושא כתב התביעה שווקה כטיסה סדירה ולא כטיסת שכר לפיכך יש לראות בהתנהלות הנתבעת בחומרה ולהטיל עליה את מלוא הפצוי לדוגמא.

התובעים מציינים בכתב התביעה כי נגרמו להם הפסדים נוכח האיחור בטיסה וזאת לאור העובדה כי שכרו רכב על מנת לנסוע לעיר ברשוב לאחר הנחיתה ואולם בפועל נחתו ביעד בשעה 04:00 לפנות בוקר והיו עייפים ולפיכך נאלצו לחפש מלון לינה בין היתר כיוון שדלפקי חברת השכרת הרכב ניסגרו.

ראו בעיניין זה ת"ק 56533-12-17 ירדני ואח' נ' ישראייר תעופה ותיירות בע"מ: "בפסיקה נקבע לא אחת כי תקלות טכניות הן דבר נפוץ וצפוי בכלי תחבורה. לא כל תקלה טכנית היא "נסיבה מיוחדת" שבעטיה יכולה מפעילת טיסת לפטור עצמה מאחריות לעיכוב בטיסה לפי סע' 6(ה)(1) לחוק, אלא על מפעילת הטיסה להרים הנטל להוכיח כי מדובר בתקלה חריגה וייחודית אשר לא היתה בשליטתה וכי גם אם היתה עושה כל אשר ביכולתה לא היתה יכולה למנוע אותה.

על פי כתב ההגנה, חברת נאוס הודיעה למחלקת המבצעים כי בשל האיחור בטיסה של המטוס ללרנקה, לא תוכל לבצע את הטיסות הנוספות שתוכננו לאותו יום, שכן צוות המטוס יחרוג משעות הכשירות שלו על פי תקנות אירופאיות הנוגעות לשעות המנוחה של הצוות.

...

סך הכל תשלם הנתבעת לנתבעים סכום של 2,000 ₪.

בגין הוצאות הגשת התביעה תשלם הנתבעת לשני התובעים סך של 1,000 ₪ (500 ₪ לכל אחד מהתובעים).

סך הכל תשלם הנתבעת לשני התובעים 4,580 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין אצל הנתבעת שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד מועד התשלום בפועל.

המבקשת 1 ביחד עם המבקשות האחרות, המארגנות טיסות שכר בין ישראל ליעדים שונים באירופה, פנו וביקשו מהמנהל ליתן להן אישור להפעלת טיסות ליעדים מסויימים ומוגדרים באירופה.

אולם יודגש, כי השוני המשמעותי והקובע מהבחינה הכלכלית בין השניים הוא בכך, שהתקנות מטילות מגבלות על טיסות בנתיב, ובעיקר המגבלה של איסור עירוב משתתפים בטיסות כאלה היוצאות מנמל התעופה "בן גוריון". טיסות שמחוץ לנתיב הן טיסות סדירות במהותן, והן מאושרות ל"מוביל נקוב", שמשמעותו: "מוביל אוירי המפעיל טיסות סדירות לישראל וממנה, שהוענק לו מעמד של "מוביל נקוב" לפי הסכם בין ישראל ובין מדינת חוץ" (תקנה 1).

...

המשיבה מיתנגדת לבקשה מטעמים שונים לגופם של דברים, אך בפי נציגת המשיבה טענה מקדמית, שאין לבית-משפט זה הסמכות להעתר לבקשה וליתן הסעד המבוקש.

בהמשך דבריו מגיע השופט ח' כהן (בעמ' 353) אגב סקירת הדין הנוהג באנגליה, למסקנתו, כי: "אף לעניננו כן: במשפטים נגד המדינה לסעד הצהרתי יתן השופט דעתו תחילה לתצהירים ולמסמכים, ואם יגלה בהם זכות לכאורה, יצהיר עליה הצהרה זמנית; לאחר מכן יתברר המשפט לעומקו בדרך הרגילה, ובסופו של דיון יפסוק השופט סופית אם תעמוד ההצהרה בעינה או אם תתבטל." גם כבוד השופט ברק הצטרף למסקנה הנ"ל בקבעו (בעמ' 353), כי: "כמו חברי הנכבד, השופט ח' כהן, ומטעמיו, אף אני סבור כי בית-המשפט מוסמך ורשאי להעניק, במקרים מתאימים, סעד הצהרתי זמני, וכי בענין זה אין לנו ללכת בעקבות הפסיקה האנגלית. זאת ועוד: בית-המשפט רשאי לעשות כן גם אם מטרתה של ההצהרה הזמנית אינה אלא להשיג תוצאה שצו המניעה הזמני היה משיגה אילו היתה סמכות לתיתו. בענין זה חצו בתי-המשפט את הרביקון שעה שפסקו כי ניתן להעניק סעד הצהרתי סופי כתחליף לסעד מניעתי סופי (ע"א 480/66, בע' 198; ע"א 694/75), שהרי אין כל יסוד, בענין זה, להבחין בין סעד סופי לבין סעד זמני. עם זאת, מן הראוי הוא לתחום את גבולו המדויק של הסעד ההצהרתי הזמני". מכאן שהסמכות בידינו להעניק למבקשות סעד כדוגמת הסעד המבוקש, ברם ניכר ממכלול העובדות, שהוצגו בפניי, כי המקרה דנן איננו מאותם מקרים הראויים והמתאימים, שבהם על בית המשפט להיעתר לבקשה ולהעניק סעד יוצא דופן זה. את מסקנתי זו הנני לבסס על הטעמים הבאים: המבקשות חותרות בעתירתן להשיג, בדרך הסעד הזמני המבוקש, את שלא הצליחו לקבל במשפט עצמו.

הבקשה נדחית אפוא, והמבקשות תישענה בהוצאות המשיבה בבקשה זו סך 20,000 שקל.

בין היתר, נהג המשיב להשתמש בשירותיה של הנתבעת – המבקשת בבקשה זו – שהינה חברת התעופה הלאומית של ישראל, אשר מפעילה קווי טיסה סדירים, המקשרים, בין היתר, בין ישראל ויבשות אמריקה ואירופה.

...

לאחר שהבאתי לעיל את פסיקתם של בית הלורדים האנגלי בעניין ההליך הקבוצי הנוגע לנזקי ה-DVT, ואת פסק-דינו של בית-המשפט העליון של מדינת ויקטוריה שבאוסטרליה, ואף את פסק-הדין בעניין Louie סבורני, כי שוב אין כיום מקום לקבל את טענתו של התובע, הנשענת על פסק-הדין בעניין Blansett ופסק-דינה של הערכאה הראשונה באוסטרליה בעניין Povey.

לנוכח העובדה כי קבעתי כי התביעה נעדרת עילה, הרי דינה להמחק על-פי הוראת תקנה 100(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, ולא להידחות.

בהתאם, אני מורה על מחיקת התביעה ככל שהיא מתייחסת למבקשת.

על מנת לעמוד בתנאים שהציבה בפניה הרשות כפי שפורטו, שרותי תעופה הקימה תשתית מתאימה של מתקנים וציוד בכל שדות התעופה של הרשות – ובכלל זה מיכלי איחסון תת-קרקעיים לדלקים, משאבה וצנרת שתוביל את הדלקים ממיכלי האיחסון אל עמדת התדלוק, מיכליות תידלוק ניידות שמכונות "באוזרים" וצוות מקצועי שיפעיל את הציוד (ראו סעיפים 24-25 לתצהיר גילמן).

עוד נקבע על ידי פז ושירותי תעופה כי מחיר זה יהיה אחיד לכל לקוחותיה של שרותי תעופה בכל שדות התעופה בארץ – מלבד שדה התעופה באילת שם ייגבה מחיר מעט גבוה יותר עקב העלות הגבוהה יותר בהובלתו לשדה זה. אין מחלוקת בין הצדדים כי מבנה המחיר הישן דווח למינהל הדלק על ידי המשיבות ואף אושר על ידו (האישור צורף כנספח ד לתצהיר גילמן).

נמצאנו למדים איפוא כי למרות שייתכן כי במדינות זרות מחירו של הבנזין התעופתי זול יותר – תידלוק באותן ארצות, על פניו אינו כדאי עבור אותם צרכנים אשר אינם נוהגים לטוס לארצות הללו באופן קבוע וסדיר במסגרת עיסוקם או פעילותיהם.

לעומת זאת, פרופ' ברנע מתייחס בחוות דעתו לנתונים שנאספו על ידי המשיבות ביחס למחירי המכירה של בנזין תעופתי בנמלים שונים באירופה, ומן הטבלאות שערך ניכר כי המחיר שגובה שרותי תעופה עבור בנזין תעופתי הוא דווקא נמוך מן המחיר שגובות חלקן הארי של מדינות אירופה (ראו עמ' 16-17 לחוות הדעת).

...

לעניין העילה לפי חוק ההגבלים העסקיים – נתברר אמנם כי לשרותי תעופה מעמד של מונופולין בשוק הבנזין התעופתי בארץ, אולם לא שוכנעתי, ולו לכאורה, כי המחיר שהיא גובה עבור בנזין תעופתי הוא בלתי הוגן – וזאת בעיקר משום שמסקנותיה של חוות הדעת שהוגשה מטעמו של המבקש כתימוכין לגירסתו נימצאו חסרות עיגון בנתונים עובדתיים ביחס לכמויות ולעלויות של פז ושרותי תעופה בייבוא ושיווק הבנזין התעופתי, ומכל מקום התרשמתי שחוות הדעת שטחית ואינה מקצועית.

משלא קיימת למבקש עילת תביעה אישית נגד מי מהמשיבות אזי נשמט הבסיס תחת תביעתו, וממילא גם תחת בקשתו לאשרה כייצוגית – ואני מורה על דחייתן.

תוך שאני לוקחת את האמור בחשבון, וכן את העובדה שהמשיבות נדרשו להשקיע ממיטב זמנן וכספן על מנת להשיב לתובענה ולבקשה לאישורה כייצוגית, ואף עשו כן באופן מקצועי, מלומד ויסודי עד מאד, אני קובעת כי המבקש ישא בהוצאותיהן ובשכר טירחת עורכי דינן של המשיבות בסכום כולל של 30,000₪ לכל אחת (ובסך הכל 60,000 ₪), בתוספת מע"מ ובצרוף הפרישי הצמדה וריבית כדין עד מועד התשלום בפועל.